Walking upon the Waterr- in AMAZON

Walking upon the Water My book "Walking upon the Water" is now in sale as Ebook at AMAZON. The link is http://www.amazon.com/dp/B00ARUDM80 AMAZON permits to read it free of charge within the next 5 days. Please be kind to read, love it, click "Like", and write some lovely words. Walking upon the Water is a story about Sefrou, a Jewish Shteitl in Morocco that lived two thousand years among Arabs with a dream of a mythological deliverance and homecoming To Jerusalem and the realization of the dream when the Messiah Came and took them to Israel. The Novel is constructed as series of short stories that describe their great sea adventure, that give a panorama of an almost mythical Exodus From an old small "Shteitl" dominated by old Rabbinic figures to Jerusalem and Haifa of 1948 with new and mythical characters as Herzl and Ben Guorion. It is a beautiful and charming Odyssey, style Arabian Nights, of an old Jewish tribe to an old homeland. It is a colorful fresco of a Moroccan Jewish small village, a short time before leaving their birth place and a short time after arriving to their old new state ("Altneuland"), The Jews' State of Israel. Gabriel Bensimhon http://www.amazon.com/dp/B00ARUDM80

עמיר פרץ והזיוף הגדול של הטלויזיה

פרץ עמיר והזיוף הגדול של הטלוויזיה גבריאל בן שמחון פלא לא יאומן קרה לי בערב שבת בשמונה. אם הייתי רואה את זה בסרט לא הייתי מאמין. דמות מוכרת וחשובה הופיעה באותה שעה בשני ערוצים שונים של הטלוויזיה מול מראיינים שונים בו זמנית. היא דיברה וענתה לשאלות המראיינים באותה שעה ממש גם בערוץ אחד וגם בערוץ 22. זה לא היה אלוהים, אלא עמיר פרץ . זה היה אחרי השבוע הנורא בו מנהיגים, ומי שחושבים עצמם לכאלה, בגדו באמונותיהם ובמפלגותיהם וקפצו ממקום למקום כדי לתפוס כסא פנוי לכנסת לפני שמישהו מחבריהם יקדים אותם. כל השבוע התנהל נגד עינינו קרקס ענקי של, לכאורה, אנשי כבוד, שהחליפו אמונות לפי הזמנה. ההפתעה הגדולה מכולן היתה, כמובן, זאת של עמיר פרץ, שקפץ כמו לוליין מאומן קפיצת מוות של הרגע האחרון מעגלה לעגלה והוציא אצבע משולשת לכולם. זה היה בלתי צפוי לגמרי, כי מדובר, כביכול במי שייצג את ערכי העבודה, היה מזוהה עם העבודה, עמד בראש העבודה, ידע לסלק את ראשי העבודה שהיו לפניו, את שמעון פרס ואת אהוד ברק, כדי לתפוס את מקומם ולהביא, לדעתו, את המרפא לפגעי החברה. כעולה ממרוקו וכתושב שדרות הוא היה, כך האמין, המנהיג שלחם למען ערי הפיתוח, למען השכונות שגם הצביעו בעדו וקידמו אותו בסולם הפוליטי, אלה שאת דגלם נשא, עד שהחליף אותו לתדהמת הכל בדגל הביטחון בממשלה של אולמרט. השבוע הוא שוב ערק וקפץ מהמפלגה שלו למפלגה שדוגלת באמונות אחירות. הוא בגד בערכים ובאמונות שלו, בגד בקהל מצביעיו, בחברים שבחרו בו ונבחרו בעזרתו בפריימריס. לכולם הוא היה סוג של יהודה איש קריות. הבגידה שלו היתה כואבת במיוחד מפני שהוא נראה כמי שרצה להידמות לבן גוריון, בגין או הרצל, כאילו אמר לתלמידי בית הספר: כשתכתבו חיבור על מנהיגות ומנהיגים זיכרו אותי כמודל ודוגמה. אכן, מעתה כשמנהיגים יופיעו לנגד עינינו עם הבעת הפנים של מכובדות וידברו גבוהה גבוהה על ערכים ואמונה, על דאגה לחברה, למדינה, נאמין להם במידה שהם האמינו לערכים ולאמונות שלהם. נזכור להם את הבושה, חוסר האמינות, את משחק הכסאות והרדיפה אחרי הכיסא. כשיזכירו את השמות לבני, שטרית, מופז, מצנע, שי, שטרן, פרץ, וכו' וכו' נזכור מה זה כבוד ודבקות בערכים. כשנראה אותם בטלוויזיה, נסגור אותה או נשב מולה בהרגשה של גועל. לכן בשמונה בערב כשראיתי אותו בו זמנית בשני הערוצים, הרגשתי שהנה לעיני מתרחשת תופעה אלוהית. הנה סוף סוף הטלוויזיה גילתה פטנט אלוהי חדש, לראיין אדם אחד בכל הערוצים בו זמנית על ידי עיתונאים שונים, כדי להוקיע אותו מול פני האומה כולה. הנה הטלוויזיה עומדת לערוך משפט פומבי לאיש שערק. סוף סוף הטלוויזיה באה לטהר לנקות, למרק, להוקיע... הייתה זאת הזדמנות לשני הערוצים לתת דרמה אמיתית, לעמת אדם מול פשעו ולראות אותו מתמודד. לתת שיעור חינוך נהדר לצופים בשאלות ערכי יסוד. מה זה, אידיאולוגיה, אמונה, מוסר, מנהיגות, פוליטיקה, אפילו מה זה טלוויזיה ותקשורת, אבל במקום זה הם העדיפו, כרגיל, תוכנית ריאליטי מבוימת ומזויפת. לא רק שאחת התחנות, לפחות, הציגה ריאיון מוקלט כאילו הוא ריאיון בשידור חי. אלא ששני הערוצים הציגו את האיש כאדם תם וחף מכל חטא. אילו אני הייתי המראיין הייתי שואל אותו, למשל, האם כפי שאתה מסוגל להופיע בו זמנית בשני ערוצים, אתה גם מסוגל לייצג בכנסת שתי מפלגות. או כשאני רואה ושומע אותך בכנסת, האם אני רואה אדם חי או הקלטה ואשליה, זאת היתה הזדמנות לעיתונאים ולטלוויזיה לקנות את עולמם, אבל במקום זה הם ליטפו אותו בשאלות רכות, כמעט חיבקו אותו, לא שאלו אפילו שאלה אחת מביכה, לא איפשרו לו לרגע להסמיק, אפילו לא לגמגם, המראיינים הם שגמגמו והסמיקו הוא חייך, שמר על הבעת פנים מכובדת של מנהיג נאמן וראוי, הטלוויזיה גילתה שוב את פרצופה האמיתי. הם הכשירו את הטריפה, הם נתנו לו חותמת של כשרות. נעדרה משם לא רק הבושה שלו, אלא גם הבושה של הטלוויזיה. כמו שהמרואיין בגד בחבריו ובמפלגתו, גם המראיינים בגדו בצופים שלהם, שיבשו מושגים וערכים, כמוהו שיקרו עיוותו, כיסו, הסתירו, העלימו. אני מניח שמה שעניין אותם זה הכבוד והאגו, שבעצם הבאתו של איש החדשות לריאיון. הם קנו את הריאיון איתו במחיר האמת, תמורת הריאיון שיביא להם רייטינג, הם הבטיחו להיות נחמדים והם אכן העניקו לו ליטופים במקום צליפות מגלב. במקום להיות כלב שמירה של הדמוקרטיה, כלב נובח ונושך, היתה הטלוויזיה סתם כלב רדום ועייף. עמיר פרץ על פי ערוץ 1 ו-22 הוא אדם כשר, ישר, מכובד, נקי, אין לו על מה להתנצל, או לבקש סליחה. הוא לא עשה שום דבר רע, הוא לא אנס ולא הטריד מינית ולא גנב ולא רצח, כמוהו יש רבים. וראה לבני, מופז, מצנע, שטרית, שי, שטרן וכו' וכו', כל אלה שהצליחו להתגנב בתרגילי מוסר אקרובאטיים מדהימים לכנסת. הריאיון המזויף של עמיר פרץ לא רק מעיד על הזיוף בפוליטיקה ובטלוויזיה, אלא גם מעמיד בסימן שאלה את אמינות העיתונות והעיתונאים שעתידים להציף בשפע את הכנסת הבאה.

מכתבים לנורית- פרק מרומן לפני פרסום

איש הדואר הביא הבוקר לעמדה שלנו ארגז תחמושת מלא מכתבים. המכתבים היו עם מעטפה צהלית אחידה בצבע חאקי ונכתבו על ידי ילדי בית ספר לחיילים בחזית. הבחור הגיש לנו את הארגז כמו שמגישים קערת פירות, כל אחד לקח מכתב והדוור המשיך לעמדה אחרת, כל אחד פתח את המכתב שעלה לו בגורל וקרא. רוב המכתבים היו מתלמידי כיתה ג'2 בקרית ביאליק. אחד מהם שמכתבו נפל בידי אורן כתב: "שתהיה גיבור ותמות למען המולדת"... תלמידה אחרת מאותה כיתה כתבה למיכאל: "על הגדר ישבתי זכרון לך כתבתי..." וחתמה בנשיקת שפתון ובשמה- דבורה ביטקובר ג'2 באופן יוצא מן הכלל אני קיבלתי מכתב מנערה בוגרת מבית ספר תיכון ליאו ביק שעומדת להתגייס והיא מזמינה אותי לפגישה בשש אחרי המלחמה. בין היתר היא מציינת שהיא בישמה את המכתה בבושם סיגליות. כשאני קורא את הקטע החברה חוטפים לי את המכתב, מריחים ומעבירים הלאה מיד ליד, איציק אורן רוצה להעתיק את הכתובת שלה, מיכאל רוצה להחליף איתי מכתבים, משה חכים מריח ותוקע בכיס ונותן לי את שלו. אני מקמט את המכתב, זורק לו בפנים ומכריח אותו להחזיר לי את שלי. כשאני פורש שוב את הדף אני מגלה ששם הכותבת החתומה עליו הוא- לא ייאמן- נורית יערי. איזה נורית יערי? יש עוד אחת כזאת? אני מחפש את הכתובת ובום! לא להאמין!: תחנת הכרמל 11 חיפה. אלוהים אדירים! מה קורה לי? מישהו צוחק עלי? כאן אף אחד לא יודע את סיפור הנטישה, איך היא נטשה אותי באופן כל כך אכזרי בעזרת החבירה הג'ינג'ית, ז'ולייט, השכנה שלה למען מישהו אחר. סיפור כזה לא מספרים בין חיילים, אבל איך היא ידעה איפה אני נמצא ובכלל היא לא כתבה את שמי וגם לא שם של נמען אחר, זה יכול היה ליפול בידי כל אחד, המכתב נכתב לעודד את החייל האלמוני, לתת לו הרגשה שהביית איתו, כשהוא יוצא למלחמה ושמחכים לו. ובכל זאת מה קורה כאן? לכאורה, זה לגמרי מקרי ובכל זאת איך ייתכן שמכל אלפי החיילים בסיני בחר המכתב שלה ליפול בדיוק בידי. לא, זה לא יכול להיות מקרה. זה התערבות של כוחות עליונים. הם בטח קוראים לי לנסות שוב, בטח הדוד עמרם מעורב בזה, האבן הירוקה שאני תולה על הצוואר יחד עם הדיסקיות... כן, זה לא מה שמלמדים בצנחנים. ב-890 סומכים רק על העוזי והכידון. פה זה לא "הגנב מבגדד", אין פה סוס מעופף, לא מרבד קסמים ולא שד ענק שיוצא מהבקבוק וממלא את משאלותיך, ואם הייתי מספר את זה למישהו מהפלוגה היו עושים ממני צחוק, ליד רפול כל האבנים האלה נראות מגוחכות. ליד רפול הדוד עמרם הופך לטעות, אבל לפעמים אני שואל אם רפול הוא לא טעות אחרת, שגם היא צריכה בדיקה, כי הוא כל כך רציונאלי ודוחה כל מה שלא, בעוד אני חושב שגם הלא רציונאלי הוא רציונאלי. אני מתעקש להאמין שקוראים לי. זה לא יכול להיות שהמכתב הזה ייפול דוקא עלי בלי שמישהו כיוון אותו. נניח שהיא עוקבת אחרי ומכירה את איש הדואר, אז למה לא שלחה את המכתב ישירות אלי? או שהיא בחרה דווקא כך בשביל הרושם שיעשה עלי? החלטתי לבדוק את הגורל ופניתי לאיש הדואר הגדודי: אתה חילקת היום מכתבים מתלמידי בתי ספר ואני קיבלתי במקרה מכתב מבחורה שאני מכיר- נורית יערי... -מי? -רציתי לדעת אם היא כתבה לי אישית... הוא צחק: -אתה מתבדח? - אולי במקרה אתה מכיר אותה? הוא גיחך: -אתה עובד עלי? -אולי נתנה לך את המכתב בשבילי? -תגיד לי, אתה דפוק או מה? אני מקבל מעטפות ומחלק. מענין אותי מי כתב למי ומי קיבל ממי? מה אני? צנזורה? והוא חזר למיין את המעטפות שלו. תמיד יש לי סיפורים עם מכתבים. תמיד הם מחפשים אותי. זה לא מקרה. וגם לא גורל, כי אף פעם לא זכיתי בשום דבר של הגרלה, אבל משהו גדול ממני קורה פה. אימצתי את המכתב לליבי, נישקתי את כתב היד והנייר שהידיים שלה נגעו בו, קיפלתי אותו בזהירות, ושמתי אותו בתוך הארנק כקמיע בהחלטה שבשש אחרי המלחמה, אם תהיה שעה כזאת, אני אלך לפגוש אותה. אני, כמובן, לא בטוח שתהיה שעה שש אחרי המלחמה, כי מותו של הדוד מסעוד ונבואתה של יממא פריחה מרחפים עלי כל הזמן למרות שאני תוהה מי יכריע סבתא פריחה או הדוד עמרם. אהבה או מוות. בתוך המולת המלחמה אני מוציא אותו כל הזמן מהארנק וקורא שוב ושוב גם כדי להתעודד ולדעת שמישהי מחכה לי וגם כי אני בטוח שאם אחפש טוב, אגלה איזה סימן שהוא נכתב אלי אישית ולא לחייל האלמוני. *** פתאום יש לי עם מי לדבר, בכל רגע פנוי, אני יושב וכותב , מספר לה על המלחמה, על החיים, המוות, האהבה, החלומות שלי בלילה והחלומות שאני רוצה להגשים אחרי המלחמה, מספר על הפלוגה, על המפקדים, על סטמפל, הסמג"ד שנפל לידי בקרב על ג'בל ליבני, על המ"פ אריק רגב שנפצע קשה, (תמיד קנאתי בו, כי הוא היה יפה מכל שחקן קולנוע שאני מכיר ובעיקר על החבירה שלו, אילנה, שהיתה באה כל יום ששי לבסיס בבית ליד לבלות איתו את השבת) על מרסיל, מדריך הצניחה שלנו שנפל "נר" במתלה כשהמצנח שלו לא נפתח, על רפול המג"ד האגדי, מספר על חלומות שחלמתי בלילה, וחלומות שאני רוצה להגשים, אם אחזור הביתה, סוג של יומן מלחמה, כל פעם שיש רגע של מנוחה, בין קרב לקרב ובין מארב למארב, אפילו בעמדות ההגנה האישיות לאור הכוכבים אני מוציא את הבירו וכותב על פיסות נייר שאני מוצא בשטח,... בעצם כותב לה מכתבים בלי לשלוח לה, עם הזמן החלטתי שאם אני כבר כותב לה למה שהיא לא תקרא והתחלתי לשלוח לה את מה שאני כותב. כמובן שצירפתי את כתובת הדואר שלי עם הפרטים האישיים טוראי 346387 ת.ד. 2114. צה"ל, לא חכיתי לתשובה כדי לכתוב, כי ידעתי שבתנאי מלחמה עבודת הדואר מסובכת שהרי אנחנו בתנועה לא פוסקת במדבר, בין גבעה לגבעה ובין מוצב למוצב, משנים כתובות במהירות וקשה לאתר אותנו, והנחתי שהמכתבים שלה יגיעו אלי יום אחד בחבילה אחת. כל יום שלחתי מכתב ולפחות גלויה, לפעמים אפילו שניים או שלושה ביום, פעם הכנסתי למעטפה כמה גרגרי חול מהמדבר, לתת לה להרגיש איפה אני, פעם הכנסתי עלה יבש מעץ בודד, פעם הכנסתי למעטפה, את הכנפים שלי ופעם, אחרי הקרב בא-נחל אפילו הטבעתי כחתימה את בוהן ידי טבול בדם מפצע שנפצעתי בכתף, יכולתי להוציא ספר מהמכתבים שכתבתי לה. הכל נראה אחרת כשיש לך בבית נערה אהובה שמחכה לך, מישהי שאיכפת לה ממך, ששולחת לך מכתב ספוג בבושם סיגליות, שמחכה לך שתחזור מהמלחמה, פתאום יש לך סיבה לקחת סכנות, אתה לא מסכן את חייך סתם, אתה לא מפחד למות ללא טעם, אתה יודע שאתה נלחם בשביל לחזור למישהי, שאתה חשוב למישהי, הכל מקבל צבע אחר וטעם אחר, אתה רוצה לחזור גיבור ומנצח בשבילה, עם גאווה ועם כנפים על החזה, אתה לא לבד, אתה שייך, השמש מעל ההר מחייכת, אתה מרגיש שאתה הולך בין הכדורים כמו בין טיפות הגשם ומישהי מחזיקה מעליך מטרייה, בקרב אתה מתנהל יותר בצלילות, מתוך ידיעה שאתה לא יורה סתם, אלא כדי להגן עליך בשבילה, אתה דוהר על הזחל בין החולות כשבאופק אתה רואה אותה משקיפה מהחלון, צוחקת ומנפנפת לך במטפחת ואחר כך מתגלגלת במדריגות ישר לתוך זרועותיך. אני מתפלא מה נערה קטנה עם חולצה כחולה יכולה לעשות לחייל צעיר במלחמה. אין לי סיבה לחשוב שהיא לא מקבלת את המכתבים הרי היכרתי את הכתובת שלה והיא גם הדגישה אותה באותו מכתב ובכל זאת אין לי שום סימן ממנה, האם היא מקבלת את מכתבי? האם היא יודעת איפה אני? מה אני עושה? איך אני מרגיש? אם אני מת או חי? האם היא בכלל חושבת עלי, או אולי נמחקתי מהזכרון שלה ורק לי נדמה שהיא שלחה לי את המכתב ההוא בעוד שלמעשה הוא הגיע במקרה? יום אחד באחת הגלויות אליה החלטתי להפנות כמה מילים לדוור כדי לקבל את אישורו, הרי הוא מעביר כל כך הרבה מכתבים ממני אליה, שהוא בטח מזהה את החייל העקשן ומחייך לעצמו על הנחישות שלו, אולי הוא אפילו קורא את הגלויות, אם לא את המכתבים, באחת הגלויות כיוונתי כמה מילים בשבילו, כתבתי לו שאני מודה על השירות ושאני מקווה שאני לא מכביד עליו עם כמות המכתבים שאני שולח לנורית. להפתעתי קיבלתי ממנו תשובה מהירה, מכתב שבו הוא מודה לי על תשומת הלב ומבטיח לי שכל המכתבים מגיעים אליה, שהוא שמח למסור לה את המכתבים, שאם אני יכול שאכתוב עוד יותר והוא ישמח למסור לה, כי הוא אוהב לקרוא את מכתבי האהבה והמלחמה שלי, שהוא נותן לקרוא לחברים וחבירות שלו ושיש לי הרבה מעריצים ובעיקר מעריצות, הוא גם מקווה שלא איכפת לי, אם הוא מעתיק מפעם לפעם קטעים ומשתמש בהם במכתבים לחבירה שלו. תמהתי, כמובן, על כך שהוא עושה שימוש במכתביי ומבקש רשות רק לאחר מעשה, אבל בעיקר התפלאתי שהמכתב שלו הגיע כל כך מהר, בעוד שמנורית אין כלום, האם היא לא מעוניינת להשיב, או אולי הם מגיעים לתיבת הדואר, אבל לא לידיה, כי מישהו מיירט אותם בדרך, אולי האבא שלה שמוציא אותם מהתיבה, קורע וזורק לפח? מיהרתי לכתוב לדוור ולהתודות לפניו שמשום מה אני לא מקבל שום מכתב מאהובתי, ושיש לי חשש שמישהו גונב את המכתבים שלי מהתיבה ולכן ביקשתי אם אפשר שימסור לה להבא ממש לידים שלה. כמה ימים אחר כך קיבלתי ממנו מכתב בו הוא מודיע לי שזה מה שהוא עושה כל הזמן, שהמכתבים מגיעים ישירות לידיה של אהובתי, הוא לא שם בתיבה, כי נורית מצפה להם כל כך, שהיא מחכה לו, לדוור, הרבה זמן לפני חלוקת הדואר, צופה מהחלון, וכשרואה אותו ממרחק היא מנפנפת לו במטפחת וממהרת במדרגות למטה, רצה כמעט לתוך זרועותיו, מחבקת ומנשקת לפני שהיא לוקחת מידו את המכתב, אני מדמיין לי איך היא תקבל אותך כשתחזור מהמלחמה, הוא כותב, איזה חגיגה! דגלים היא תניף מהחלון ואת המרפסת היא תכסה בשטיחים פרסיים! אין לך מה לחשוש, הוא כתב, הג'ינג'ית שלך מקבלת את כל המכתבים לידיים שלה, אתה ממוזל שיש לך ג'ינג'ית כזאת, עם אחת כזאת תוכל לכבוש לא רק את סיני, אתה תגיע מהר לתעלה וגם לקהיר. איך היא חמה עליך! איך היא מתה עליך! אין עליך! היא שרופה עליך, הג'ינג'ית שלך! אה! הג'ינג'ית! שוב היא! היא שוב משחקת את העוקץ, לא האבא של נורית, אלא ז'ולייטהשכינה שלה מיירטת את המכתבים! כל האהבה, כל הוידויים, כל הריגושים, שום דבר לא הגיע לנורית, הכל הגיע אליה ונורית כלום לא שמעה, כלום לא קראה, היא אפילו לא יודעת על קיומי,עכשיו אני גם מבין שז'ולייט, הג'ינג'ית היא זאת שסידרה את ענין המכתב הראשון שהגיע אלי "במקרה", רק היא מסוגלת, אבל רגע! אולי ז'ולייט רק עושה שירות לנורית שחוששת מאביה שימצא את המכתבים בתיבה והיא מקבלת אותם מהדוור ומעבירה לה? כן! למה לא? נורית כן מקבלת וקוראת, היא כן מתעניינת בגורלי, כן איכפת לה ממני, נורית כן רוצה לדעת מה איתי, ומה קורה לי במלחמה למרות אבא שלה, אני אמשיך לכתוב לה למרות שבדרך אליה יקראו את המכתבים אנשים זרים, אמשיך להלחם באומץ עד הסוף מתוך ידיעה שיש לי נערה אוהבת שמחכה לי, וכשאגיע הביתה מנצח, הראשונה שאלך לפגוש תהיה היא, מלכת חלומותי. *** מיד בחופשה הראשונה, אחרי קבלת השבת עם ההורים לבשתי את המדים שלי עם הכנפים ועם הכובע האדום, עמדתי מול אותו ראי שריסקתי פעם בטומיגאן, ליטפתי את הכנפים וסידרתי את הכובע ותליתי את העוזי מתוח על הכתף כמו מסעוד עם הטומיגאן והלכתי לשכונה שלה כמו אז עם זר ורדים אדומים, כשאני מזמזם: לא אגדה רעי/ לא אגדה רעי/ ולא חלום עובר/ הנה מול הר סיני/ הנה מול הר סיני/ הסנה, הסנה בוער... עמדתי ליד אותו עמוד חשמל ותליתי מבט בביית שלה, תוהה מה יקרה, האם הפעם היא תפתח את התריסים? אולי אגש ואדפוק בדלת? ומה היא תאמר, כשתפתח את הדלת ותראה אותי? הרי היא לא הזמינה אותי. כן, יש בכיסי מכתב הזמנה, אבל לא אני מוזמן. בעוד אני מהרהר, אני נזכר שהדבר הראשון שלימדו אותי בצנחנים זה להתפרץ, לא לחכות, ליזום מגע, לתקוף, להיות צנחן עם נשק ביד, זה לסגור לתמיד את שערי הפחד. נזכרתי בשני היהודים שחזרו מבילוי במדינה בספרו וראו שני ערבים יוצאים משער המללאח. לחש האחד לשני: תזהר! הם שנים ואנחנו לבד. זאת היתה שרשרת של מפחידים ומפוחדים- המלך מפחיד את העם, השוטר את האזרח, השופט את העומדים לדין, הערבים את הברברים, הברברים את היהודים ובין היהודים העשיר את העני, המורה את התלמיד, הרב את המורה, האב את הבן, הבעל את אשתו, כולם מבוהלים מכולם- עכשיו אני לא פוחד מאף אחד, גם לא מאהבה אבודה. אני רוצה לדעת אם אני אהוב או לא, אם מלכת חלומותי מתענינת בי או מחקה אותי מזכרונה, אם אני שייך, או אני לבד בעולם, זה הימור גדול, אני יודע, ייתכן שהיא תהיה בבית ולא תפתח את הדלת, הכל יכול להיות, אבל אני מהמר על כל הקופה, לא משחק מחבואים ולא מסתתר, אתנהג כמו במארבים בסיני מסביב לבארות, שם חכינו לחיילי האויב שבאים לחפש מים, לא מחוץ לגדר שמקיפה את הבאר, אלא מהצד השני של הקונצרטינות, ליד הבאר, לפעמים אפילו בתוך הבאר, כשהם יכולים תמיד לברוח, אבל לנו מאחורי הקונצרטינות, אין ברירה אלא להלחם עד מוות על הבאר ועכשיו נורית היא הבאר. החלטתי לצעוד לעבר דלת הבית ולדפוק, והנה אני רואה אותה רצה לקראתי מהקצה השני של הרחוב. אי אפשר לטעות בה, למרות שבגרה, גבהה, גופה התעגל ופניה יפות יותר. היא לא לבשה חולצה כחולה עם שרוך לבן, אלא חולצת חאקי וחצאית חאקי וסנדלים תנכיות וגם הצמות נעלמו והשער שלה גזוז, היבטנו זה בזה בשתיקה רגע ארוך. התחבקנו כידידים ונתתי לה את הזר. היעזתי גם להוריד את התליון עם האבן הירוקה ולתלות על צווארה והיא לא דחתה. לפני שהזכרתי את המכתבים עניתי לשאלות שלה על המלחמה והקשבתי לסיפורים שלה על הטירונות, תוך שאני מתפלא באיזה מהירות היא רצה אלי עוד לפני שהתחלתי לחכות. בהשוואה לציפיה הארוכה ההיא בתוך מעגל הוורדים ההוא, זה היה פשוט מעשה קסם, שהרי אפילו לא קבענו פגישה... חשבתי שהנה קורה לי נס. הגורל מתערב בחיי כמו שאני מתערב בחיי גיבורי הסרטים... היא התלהבה לספר על השירות שלה כסמלת במודיעין ואחר כך על החבר שלה, כבר חצי שנה ביחד, לא בולוש, אלא המדריך שלה בצבא, גם הוא צנחן, קיבוצניק. כשראתה אותי חשבה שזה הוא, היא מחכה לו. באותו רגע ראינו חיל מתקרב, היא רצה לקראתו עם זר הפרחים שלי בידה, נקלטה בין זרועותיו מתחת לאותו עמוד החשמל לידו חכיתי לה כל כך. *** שמור בטל

Les femmes du mellah de Sefrou

Les femmes du mellah de Sefrou

Gabriel Bensimhon

En vérité, moi, je préfère le jeudi. Les rondeurs qui apparaissent alors entre les nuées de vapeur sont plus douces et plus parfumées.
Les fesses de la fille du boulanger ressemblent vraiment à une pomme.
Les seins de la fille du marchand de vin sont une pomme dans une poire surmontée d’une cerise noire. Tous les fruits de saison en un seul.
La poitrine de la nouvelle élève de maman est comme un amandier en fleur.

Le vendredi au hammam avec papa ? Qu’est-ce que j’ai à voir là-bas que je ne vois pas à la synagogue ? Qu’y a-t-il à voir chez le marchand de couleurs, ou le marchand de glaces, ou le marchand de bonbons? Tout ce qu’ils ont, je l’ai aussi.

Le hammam le jeudi soir est un paradis qui se cache dans le brouillard, plein de fruits secrets et de créatures inconnues.
Beaucoup de gros seins, de petits, de cuisses, de hanches, une seule grande femme aux mille seins.

Les murs épais dégoulinent d’eau, le sol est glissant, on entend le bruit de l’eau et le rire des jeunes filles.
Entre les rubans de brouillard apparaissent des parties de corps que j’essaie d’assembler pour en former un entier.
Je réussis à reconstituer le corps de la femme du rabbin, Esther Ovadia, à la forte poitrine et aux larges reins, et à relier les fesses et les jambes de la mince Gracia, la femme du bedeau.
Voici les courbes de la svelte jeune fille du seigneur Toubali. Et voilà les parties du corps brun de la rieuse servante arabe qui lui lave le dos.
Ici les seins chocolat de la voisine Hanna Oliel qui s’est fiancée cette semaine avec l’oncle Matatia, et là ceux de Massouda, la femme du boucher Ayouch, qui ont l’air de cruches d’Ouarzazate décorées, dont l’ouverture est toujours peinte en noir.

Ces deux seins basanés sont ceux de notre voisine, Rivka Sisso. Tout le monde murmure à son sujet qu’elle a fait l’amour avec le légionnaire au travers des barreaux de la fenêtre. Et voici les jambes de gazelle de tante Ytto, la femme d’oncle Berto, teintes au henné selon le modèle d’une chaussure brodée, et ses mains aussi sont teintes comme des gants ajoures.

Voilà les cheveux de Zkora, la seule rousse de la ville. Mille taches de rousseur parsèment son corps, et elle lave sa petite grand-mère, qui a déjà perdu toutes ses couleurs. Chez Zkora, je peux même voir un grain de beauté brun près de son téton droit et aussi entendre son corps plein de sève menacer d’asperger de miel et de lait toute la ville.

Parfois j’aime mélanger et mettre les seins d’une Juive avec le visage d’une Arabe et le visage d’une jeune sur le corps d’une vieille. Ou un petit sein et un gros sur un même corps. Maintenant je vois en face de moi la femme avec trois seins et deux langues.
Et celle-ci avec sa crinière dans le dos, c’est une femme jusqu’à la taille et de la taille en bas c’est un cheval. Celle-là près du Mikvé, moitié supérieure femme, et moitié inférieure homme. Et celle-ci sous la lampe, elle est mi-femme mi-dieu.
Tout le mellah est mi-femme mi-dieu, mi-hammam mi-synagogue. Même dans les ruelles, quand elles sont vêtues, je vois tous leurs trésors sous leurs robes. Et je m’étonne qu’elles soient si sérieuses, comme si elles oubliaient complètement ce qu’elles ont sous leurs vêtements.

Je suis l’enfant de toutes. J’ai trois ou quatre ans. Toutes me caressent et m’embrassent. Voici que maintenant Yakout, la jeune sœur de ma mère, me savonne. Sa main douce et tendre glisse sur ma peau, et ses doigts se faufilent dans toutes sortes d’endroits de mon corps dont j’ignorais l’existence. Cela me chatouille et je ris, je ris vraiment aux éclats, mon regard plonge dans ses yeux bleus, et elle aussi éclate de rire. Ensuite elle me rince à l’eau chaude, je ne vois plus rien, j’essaie de me tenir à son corps et je glisse, j’ouvre un œil, je lui arrive aux cuisses, j’essaie de m’accrocher à un rebord et je retombe. Je lui savonne le dos de ma petite main qui se perd et disparaît dans toutes sortes de cachettes étranges et chaudes et je vois les cerises de sa poitrine qui grossissent et s’épanouissent devant mes yeux. Je voudrais les cueillir mais elles sont trop hautes pour moi.

A chaque fois, le hammam devient pour moi plus mystérieux et les femmes plus fascinantes, leurs fruits moins compréhensibles et plus étonnants.
A l’âge de cinq ou six ans, je ne vois pas vraiment les visages, seulement les fesses et les cuisses. A l’âge de six sept ans, j’arrête de les regarder droit dans les yeux, mes membres se durcissent, les regards sont un peu gênés, les amies de maman ne me caressent plus que le visage et la tête.

Mais maintenant je vois tout le hammam à la synagogue lorsque je chante le Cantique des cantiques le vendredi soir, et elles sortent une à une de l’Arche sainte, riant et me chatouillant, et moi j’éclate presque de rire.
Quand je dis : « Je monterai au palmier, j’en saisirai les branches, et tes seins seront comme des grappes de raisins et ton souffle parfumé comme les pommes », je vois un verger de femmes, les pieds dans la terre, la tête dans le ciel et moi je grimpe aux branches, cueille les tétons et mange. Pendant la prière, je sens les odeurs de savon, de parfum et de henné.

Ça n’est pas pour rien que je veux tout le temps voir les vasques de Hechbon, les chèvres descendant les pentes de la montagne de Gilaad et les gazelles de la Terre d’Israël, parce que des seins, j’en ai vu beaucoup, mais des gazelles, jamais. Et il m’est difficile de comprendre le verset : « Tes deux seins, deux faons jumeaux d’une gazelle ». Est-ce que les seins de Zohra Tapiro sont comme ça ? Des êtres comme des gazelles avec une bouche, une langue et des yeux ? Peut-être ont-ils aussi des pattes ? Peut-être parlent-ils aussi ?

Au hammam on peut comprendre ce qu’est Jérusalem et la Terre d’Israël, comme ce rabbin qui s’est trouvé par hasard dans la ville de Bné Braq et qui a vu des chèvres broutant sous un figuier. Le miel coulant des figues et le lait gouttant du pis des chèvres se mélangeaient, alors il a compris ce que signifiait « ruisselant de lait et de miel ».

Si mon maître, monsieur Bouzmima, m’avait expliqué comme cela ce qu’était la Terre Sainte, qu’on appelle la terre de la gazelle, il n’aurait pas eu besoin de crier et de me frapper la plante des pieds avec une branche d’olivier. Il aurait simplement dit : « La Terre d’Israël est comme la poitrine de Zohra Tapiro » et j’aurais compris. Ou bien il nous aurait emmenés au hammam, nous aurait montré ce qu’il fallait et aurait expliqué. Dommage qu’il n’ait pas de mère qui l’emmène au hammam.

Le vendredi avec les hommes, ça n’est pas la même chose. Même au hammam ils se préoccupent des règles et des lois du « Choulhan harouh », du « Yoré déa » et du « Hochen michpat ».
Celui qui vient d’épouser une vierge est-il obligé de réciter le Shema, la prière du coucher, ou bien en est-il dispensé ? Parce que s’il n’a encore rien fait, il reste taraudé par ses pensées et il n’est pas bien de mélanger le pur et l’impur.
Et que doivent faire deux personnes qui dorment nues et s’enveloppent d’une même couverture, leurs corps se touchant ? Est-ce qu’ils diront la prière du coucher, puisque le contact de leurs corps peut éveiller leur désir, etc.
Au lieu de s’occuper de leurs corps, ils s’occupent de leurs têtes. Tout est toujours sérieux. Comme s’ils étaient habillés même quand ils sont nus. Ils retirent leurs vêtements et s’affublent de masques.

Les femmes, elles, se libèrent complètement. Les robes tombent et les seins se déploient comme des ailes, les cuisses bondissent, tout tinte comme des fruits juteux sur les arbres du jardin.
Pendant la semaine, elles sont penchées sur le métier à tisser, travaillant sans fin leur tapis de mariage, brodant encore et encore les robes et le linge de lit de leur trousseau. Le temps ne passe pas, l’endroit ne change pas.
Le jeudi, avant le chabbat, tout est en mouvement. Tous les instincts se libèrent, tous les silences se brisent, tous les rires éclatent, le corps s’élance hors de ses vêtements, sans maquillage, sans coiffure, sans foulard, sans voile. Tout est en désordre, soudain les seins délivrés deviennent des ailes, la langue libérée est comme dédoublée, amplifiée, et s’emballe : qui est morte, qui accouche, qui se marie, qui devient veuve, qui a fini un tapis, qui un chandail, qui a voyagé jusqu’à la Terre d’Israël et qui en est revenu.

Et moi je m’enivre des fruits du jardin comme dans le verger de grand-père Haïm, avec ses noisetiers et ses fraisiers, quand Hrazem monte, secoue les branches et nous, nous ramassons les fruits et mangeons.
Je regarde les cerises qui sont sur la poitrine de celle-ci. Et les noisettes de celle-là, et les fraises de cette autre, mais c’est encore trop haut pour moi. Je leur arrive à peine à la taille mais j’aime bien flâner autour de chaque arbre agréable à la vue et bon à manger. Je ne distingue pas le bien du mal. Des sources et des rivières jaillissent et arrosent le jardin.

Et soudain – catastrophe.

Au loin, d’entre les nuages de vapeur, sort une vieille toute ratatinée, sa peau est ridée et sa poitrine pendouille jusqu’à sa taille. Elle regarde en colère le jardin fleuri, comme si elle était une messagère de l’enfer. Ça n’est pas la première fois que je la vois.
De temps à autre, elle jette un coup d’œil entre les nuages, comme venue d’une autre époque, pour réprimander une femme qui aurait trop rit, ou faire taire, ou menacer. Jamais elle n’a souri à quelqu’un ou dit un mot gentil. Et voilà que maintenant, alors que je me tiens près de maman et que je regarde mon paradis, elle surgit du brouillard, me désigne d’un doigt accusateur et crie : « Voyez ce qui lui arrive ! C’est déjà un homme ! Regardez donc ! Jusqu’à quand ? » Et elle montre mon membre dur et dressé dans sa direction tel une branche de cerisier et toutes rient et voient ce que j’essaie de cacher sans y parvenir.

C’est comme cela que j’ai été chassé du paradis et que je n’y suis jamais retourné, et personne, pas même ma mère, ne m’a protégé de cette vieille effrayante. Dites-lui que je suis l’un des vôtres, que je fais partie de la famille, que je ne suis pas un étranger. Que je suis l’enfant de toutes. Oui, je suis l’enfant de toutes ! Pourquoi m’expulser de là ? Pourquoi me fermer la porte ? Ouvrez ! Ouvrez ! C’est moi ! Moi !