יום שבת, 22 בספטמבר 2012

מכתבים לנורית- פרק מרומן לפני פרסום

איש הדואר הביא הבוקר לעמדה שלנו ארגז תחמושת מלא מכתבים. המכתבים היו עם מעטפה צהלית אחידה בצבע חאקי ונכתבו על ידי ילדי בית ספר לחיילים בחזית. הבחור הגיש לנו את הארגז כמו שמגישים קערת פירות, כל אחד לקח מכתב והדוור המשיך לעמדה אחרת, כל אחד פתח את המכתב שעלה לו בגורל וקרא. רוב המכתבים היו מתלמידי כיתה ג'2 בקרית ביאליק. אחד מהם שמכתבו נפל בידי אורן כתב: "שתהיה גיבור ותמות למען המולדת"... תלמידה אחרת מאותה כיתה כתבה למיכאל: "על הגדר ישבתי זכרון לך כתבתי..." וחתמה בנשיקת שפתון ובשמה- דבורה ביטקובר ג'2 באופן יוצא מן הכלל אני קיבלתי מכתב מנערה בוגרת מבית ספר תיכון ליאו ביק שעומדת להתגייס והיא מזמינה אותי לפגישה בשש אחרי המלחמה. בין היתר היא מציינת שהיא בישמה את המכתה בבושם סיגליות. כשאני קורא את הקטע החברה חוטפים לי את המכתב, מריחים ומעבירים הלאה מיד ליד, איציק אורן רוצה להעתיק את הכתובת שלה, מיכאל רוצה להחליף איתי מכתבים, משה חכים מריח ותוקע בכיס ונותן לי את שלו. אני מקמט את המכתב, זורק לו בפנים ומכריח אותו להחזיר לי את שלי. כשאני פורש שוב את הדף אני מגלה ששם הכותבת החתומה עליו הוא- לא ייאמן- נורית יערי. איזה נורית יערי? יש עוד אחת כזאת? אני מחפש את הכתובת ובום! לא להאמין!: תחנת הכרמל 11 חיפה. אלוהים אדירים! מה קורה לי? מישהו צוחק עלי? כאן אף אחד לא יודע את סיפור הנטישה, איך היא נטשה אותי באופן כל כך אכזרי בעזרת החבירה הג'ינג'ית, ז'ולייט, השכנה שלה למען מישהו אחר. סיפור כזה לא מספרים בין חיילים, אבל איך היא ידעה איפה אני נמצא ובכלל היא לא כתבה את שמי וגם לא שם של נמען אחר, זה יכול היה ליפול בידי כל אחד, המכתב נכתב לעודד את החייל האלמוני, לתת לו הרגשה שהביית איתו, כשהוא יוצא למלחמה ושמחכים לו. ובכל זאת מה קורה כאן? לכאורה, זה לגמרי מקרי ובכל זאת איך ייתכן שמכל אלפי החיילים בסיני בחר המכתב שלה ליפול בדיוק בידי. לא, זה לא יכול להיות מקרה. זה התערבות של כוחות עליונים. הם בטח קוראים לי לנסות שוב, בטח הדוד עמרם מעורב בזה, האבן הירוקה שאני תולה על הצוואר יחד עם הדיסקיות... כן, זה לא מה שמלמדים בצנחנים. ב-890 סומכים רק על העוזי והכידון. פה זה לא "הגנב מבגדד", אין פה סוס מעופף, לא מרבד קסמים ולא שד ענק שיוצא מהבקבוק וממלא את משאלותיך, ואם הייתי מספר את זה למישהו מהפלוגה היו עושים ממני צחוק, ליד רפול כל האבנים האלה נראות מגוחכות. ליד רפול הדוד עמרם הופך לטעות, אבל לפעמים אני שואל אם רפול הוא לא טעות אחרת, שגם היא צריכה בדיקה, כי הוא כל כך רציונאלי ודוחה כל מה שלא, בעוד אני חושב שגם הלא רציונאלי הוא רציונאלי. אני מתעקש להאמין שקוראים לי. זה לא יכול להיות שהמכתב הזה ייפול דוקא עלי בלי שמישהו כיוון אותו. נניח שהיא עוקבת אחרי ומכירה את איש הדואר, אז למה לא שלחה את המכתב ישירות אלי? או שהיא בחרה דווקא כך בשביל הרושם שיעשה עלי? החלטתי לבדוק את הגורל ופניתי לאיש הדואר הגדודי: אתה חילקת היום מכתבים מתלמידי בתי ספר ואני קיבלתי במקרה מכתב מבחורה שאני מכיר- נורית יערי... -מי? -רציתי לדעת אם היא כתבה לי אישית... הוא צחק: -אתה מתבדח? - אולי במקרה אתה מכיר אותה? הוא גיחך: -אתה עובד עלי? -אולי נתנה לך את המכתב בשבילי? -תגיד לי, אתה דפוק או מה? אני מקבל מעטפות ומחלק. מענין אותי מי כתב למי ומי קיבל ממי? מה אני? צנזורה? והוא חזר למיין את המעטפות שלו. תמיד יש לי סיפורים עם מכתבים. תמיד הם מחפשים אותי. זה לא מקרה. וגם לא גורל, כי אף פעם לא זכיתי בשום דבר של הגרלה, אבל משהו גדול ממני קורה פה. אימצתי את המכתב לליבי, נישקתי את כתב היד והנייר שהידיים שלה נגעו בו, קיפלתי אותו בזהירות, ושמתי אותו בתוך הארנק כקמיע בהחלטה שבשש אחרי המלחמה, אם תהיה שעה כזאת, אני אלך לפגוש אותה. אני, כמובן, לא בטוח שתהיה שעה שש אחרי המלחמה, כי מותו של הדוד מסעוד ונבואתה של יממא פריחה מרחפים עלי כל הזמן למרות שאני תוהה מי יכריע סבתא פריחה או הדוד עמרם. אהבה או מוות. בתוך המולת המלחמה אני מוציא אותו כל הזמן מהארנק וקורא שוב ושוב גם כדי להתעודד ולדעת שמישהי מחכה לי וגם כי אני בטוח שאם אחפש טוב, אגלה איזה סימן שהוא נכתב אלי אישית ולא לחייל האלמוני. *** פתאום יש לי עם מי לדבר, בכל רגע פנוי, אני יושב וכותב , מספר לה על המלחמה, על החיים, המוות, האהבה, החלומות שלי בלילה והחלומות שאני רוצה להגשים אחרי המלחמה, מספר על הפלוגה, על המפקדים, על סטמפל, הסמג"ד שנפל לידי בקרב על ג'בל ליבני, על המ"פ אריק רגב שנפצע קשה, (תמיד קנאתי בו, כי הוא היה יפה מכל שחקן קולנוע שאני מכיר ובעיקר על החבירה שלו, אילנה, שהיתה באה כל יום ששי לבסיס בבית ליד לבלות איתו את השבת) על מרסיל, מדריך הצניחה שלנו שנפל "נר" במתלה כשהמצנח שלו לא נפתח, על רפול המג"ד האגדי, מספר על חלומות שחלמתי בלילה, וחלומות שאני רוצה להגשים, אם אחזור הביתה, סוג של יומן מלחמה, כל פעם שיש רגע של מנוחה, בין קרב לקרב ובין מארב למארב, אפילו בעמדות ההגנה האישיות לאור הכוכבים אני מוציא את הבירו וכותב על פיסות נייר שאני מוצא בשטח,... בעצם כותב לה מכתבים בלי לשלוח לה, עם הזמן החלטתי שאם אני כבר כותב לה למה שהיא לא תקרא והתחלתי לשלוח לה את מה שאני כותב. כמובן שצירפתי את כתובת הדואר שלי עם הפרטים האישיים טוראי 346387 ת.ד. 2114. צה"ל, לא חכיתי לתשובה כדי לכתוב, כי ידעתי שבתנאי מלחמה עבודת הדואר מסובכת שהרי אנחנו בתנועה לא פוסקת במדבר, בין גבעה לגבעה ובין מוצב למוצב, משנים כתובות במהירות וקשה לאתר אותנו, והנחתי שהמכתבים שלה יגיעו אלי יום אחד בחבילה אחת. כל יום שלחתי מכתב ולפחות גלויה, לפעמים אפילו שניים או שלושה ביום, פעם הכנסתי למעטפה כמה גרגרי חול מהמדבר, לתת לה להרגיש איפה אני, פעם הכנסתי עלה יבש מעץ בודד, פעם הכנסתי למעטפה, את הכנפים שלי ופעם, אחרי הקרב בא-נחל אפילו הטבעתי כחתימה את בוהן ידי טבול בדם מפצע שנפצעתי בכתף, יכולתי להוציא ספר מהמכתבים שכתבתי לה. הכל נראה אחרת כשיש לך בבית נערה אהובה שמחכה לך, מישהי שאיכפת לה ממך, ששולחת לך מכתב ספוג בבושם סיגליות, שמחכה לך שתחזור מהמלחמה, פתאום יש לך סיבה לקחת סכנות, אתה לא מסכן את חייך סתם, אתה לא מפחד למות ללא טעם, אתה יודע שאתה נלחם בשביל לחזור למישהי, שאתה חשוב למישהי, הכל מקבל צבע אחר וטעם אחר, אתה רוצה לחזור גיבור ומנצח בשבילה, עם גאווה ועם כנפים על החזה, אתה לא לבד, אתה שייך, השמש מעל ההר מחייכת, אתה מרגיש שאתה הולך בין הכדורים כמו בין טיפות הגשם ומישהי מחזיקה מעליך מטרייה, בקרב אתה מתנהל יותר בצלילות, מתוך ידיעה שאתה לא יורה סתם, אלא כדי להגן עליך בשבילה, אתה דוהר על הזחל בין החולות כשבאופק אתה רואה אותה משקיפה מהחלון, צוחקת ומנפנפת לך במטפחת ואחר כך מתגלגלת במדריגות ישר לתוך זרועותיך. אני מתפלא מה נערה קטנה עם חולצה כחולה יכולה לעשות לחייל צעיר במלחמה. אין לי סיבה לחשוב שהיא לא מקבלת את המכתבים הרי היכרתי את הכתובת שלה והיא גם הדגישה אותה באותו מכתב ובכל זאת אין לי שום סימן ממנה, האם היא מקבלת את מכתבי? האם היא יודעת איפה אני? מה אני עושה? איך אני מרגיש? אם אני מת או חי? האם היא בכלל חושבת עלי, או אולי נמחקתי מהזכרון שלה ורק לי נדמה שהיא שלחה לי את המכתב ההוא בעוד שלמעשה הוא הגיע במקרה? יום אחד באחת הגלויות אליה החלטתי להפנות כמה מילים לדוור כדי לקבל את אישורו, הרי הוא מעביר כל כך הרבה מכתבים ממני אליה, שהוא בטח מזהה את החייל העקשן ומחייך לעצמו על הנחישות שלו, אולי הוא אפילו קורא את הגלויות, אם לא את המכתבים, באחת הגלויות כיוונתי כמה מילים בשבילו, כתבתי לו שאני מודה על השירות ושאני מקווה שאני לא מכביד עליו עם כמות המכתבים שאני שולח לנורית. להפתעתי קיבלתי ממנו תשובה מהירה, מכתב שבו הוא מודה לי על תשומת הלב ומבטיח לי שכל המכתבים מגיעים אליה, שהוא שמח למסור לה את המכתבים, שאם אני יכול שאכתוב עוד יותר והוא ישמח למסור לה, כי הוא אוהב לקרוא את מכתבי האהבה והמלחמה שלי, שהוא נותן לקרוא לחברים וחבירות שלו ושיש לי הרבה מעריצים ובעיקר מעריצות, הוא גם מקווה שלא איכפת לי, אם הוא מעתיק מפעם לפעם קטעים ומשתמש בהם במכתבים לחבירה שלו. תמהתי, כמובן, על כך שהוא עושה שימוש במכתביי ומבקש רשות רק לאחר מעשה, אבל בעיקר התפלאתי שהמכתב שלו הגיע כל כך מהר, בעוד שמנורית אין כלום, האם היא לא מעוניינת להשיב, או אולי הם מגיעים לתיבת הדואר, אבל לא לידיה, כי מישהו מיירט אותם בדרך, אולי האבא שלה שמוציא אותם מהתיבה, קורע וזורק לפח? מיהרתי לכתוב לדוור ולהתודות לפניו שמשום מה אני לא מקבל שום מכתב מאהובתי, ושיש לי חשש שמישהו גונב את המכתבים שלי מהתיבה ולכן ביקשתי אם אפשר שימסור לה להבא ממש לידים שלה. כמה ימים אחר כך קיבלתי ממנו מכתב בו הוא מודיע לי שזה מה שהוא עושה כל הזמן, שהמכתבים מגיעים ישירות לידיה של אהובתי, הוא לא שם בתיבה, כי נורית מצפה להם כל כך, שהיא מחכה לו, לדוור, הרבה זמן לפני חלוקת הדואר, צופה מהחלון, וכשרואה אותו ממרחק היא מנפנפת לו במטפחת וממהרת במדרגות למטה, רצה כמעט לתוך זרועותיו, מחבקת ומנשקת לפני שהיא לוקחת מידו את המכתב, אני מדמיין לי איך היא תקבל אותך כשתחזור מהמלחמה, הוא כותב, איזה חגיגה! דגלים היא תניף מהחלון ואת המרפסת היא תכסה בשטיחים פרסיים! אין לך מה לחשוש, הוא כתב, הג'ינג'ית שלך מקבלת את כל המכתבים לידיים שלה, אתה ממוזל שיש לך ג'ינג'ית כזאת, עם אחת כזאת תוכל לכבוש לא רק את סיני, אתה תגיע מהר לתעלה וגם לקהיר. איך היא חמה עליך! איך היא מתה עליך! אין עליך! היא שרופה עליך, הג'ינג'ית שלך! אה! הג'ינג'ית! שוב היא! היא שוב משחקת את העוקץ, לא האבא של נורית, אלא ז'ולייטהשכינה שלה מיירטת את המכתבים! כל האהבה, כל הוידויים, כל הריגושים, שום דבר לא הגיע לנורית, הכל הגיע אליה ונורית כלום לא שמעה, כלום לא קראה, היא אפילו לא יודעת על קיומי,עכשיו אני גם מבין שז'ולייט, הג'ינג'ית היא זאת שסידרה את ענין המכתב הראשון שהגיע אלי "במקרה", רק היא מסוגלת, אבל רגע! אולי ז'ולייט רק עושה שירות לנורית שחוששת מאביה שימצא את המכתבים בתיבה והיא מקבלת אותם מהדוור ומעבירה לה? כן! למה לא? נורית כן מקבלת וקוראת, היא כן מתעניינת בגורלי, כן איכפת לה ממני, נורית כן רוצה לדעת מה איתי, ומה קורה לי במלחמה למרות אבא שלה, אני אמשיך לכתוב לה למרות שבדרך אליה יקראו את המכתבים אנשים זרים, אמשיך להלחם באומץ עד הסוף מתוך ידיעה שיש לי נערה אוהבת שמחכה לי, וכשאגיע הביתה מנצח, הראשונה שאלך לפגוש תהיה היא, מלכת חלומותי. *** מיד בחופשה הראשונה, אחרי קבלת השבת עם ההורים לבשתי את המדים שלי עם הכנפים ועם הכובע האדום, עמדתי מול אותו ראי שריסקתי פעם בטומיגאן, ליטפתי את הכנפים וסידרתי את הכובע ותליתי את העוזי מתוח על הכתף כמו מסעוד עם הטומיגאן והלכתי לשכונה שלה כמו אז עם זר ורדים אדומים, כשאני מזמזם: לא אגדה רעי/ לא אגדה רעי/ ולא חלום עובר/ הנה מול הר סיני/ הנה מול הר סיני/ הסנה, הסנה בוער... עמדתי ליד אותו עמוד חשמל ותליתי מבט בביית שלה, תוהה מה יקרה, האם הפעם היא תפתח את התריסים? אולי אגש ואדפוק בדלת? ומה היא תאמר, כשתפתח את הדלת ותראה אותי? הרי היא לא הזמינה אותי. כן, יש בכיסי מכתב הזמנה, אבל לא אני מוזמן. בעוד אני מהרהר, אני נזכר שהדבר הראשון שלימדו אותי בצנחנים זה להתפרץ, לא לחכות, ליזום מגע, לתקוף, להיות צנחן עם נשק ביד, זה לסגור לתמיד את שערי הפחד. נזכרתי בשני היהודים שחזרו מבילוי במדינה בספרו וראו שני ערבים יוצאים משער המללאח. לחש האחד לשני: תזהר! הם שנים ואנחנו לבד. זאת היתה שרשרת של מפחידים ומפוחדים- המלך מפחיד את העם, השוטר את האזרח, השופט את העומדים לדין, הערבים את הברברים, הברברים את היהודים ובין היהודים העשיר את העני, המורה את התלמיד, הרב את המורה, האב את הבן, הבעל את אשתו, כולם מבוהלים מכולם- עכשיו אני לא פוחד מאף אחד, גם לא מאהבה אבודה. אני רוצה לדעת אם אני אהוב או לא, אם מלכת חלומותי מתענינת בי או מחקה אותי מזכרונה, אם אני שייך, או אני לבד בעולם, זה הימור גדול, אני יודע, ייתכן שהיא תהיה בבית ולא תפתח את הדלת, הכל יכול להיות, אבל אני מהמר על כל הקופה, לא משחק מחבואים ולא מסתתר, אתנהג כמו במארבים בסיני מסביב לבארות, שם חכינו לחיילי האויב שבאים לחפש מים, לא מחוץ לגדר שמקיפה את הבאר, אלא מהצד השני של הקונצרטינות, ליד הבאר, לפעמים אפילו בתוך הבאר, כשהם יכולים תמיד לברוח, אבל לנו מאחורי הקונצרטינות, אין ברירה אלא להלחם עד מוות על הבאר ועכשיו נורית היא הבאר. החלטתי לצעוד לעבר דלת הבית ולדפוק, והנה אני רואה אותה רצה לקראתי מהקצה השני של הרחוב. אי אפשר לטעות בה, למרות שבגרה, גבהה, גופה התעגל ופניה יפות יותר. היא לא לבשה חולצה כחולה עם שרוך לבן, אלא חולצת חאקי וחצאית חאקי וסנדלים תנכיות וגם הצמות נעלמו והשער שלה גזוז, היבטנו זה בזה בשתיקה רגע ארוך. התחבקנו כידידים ונתתי לה את הזר. היעזתי גם להוריד את התליון עם האבן הירוקה ולתלות על צווארה והיא לא דחתה. לפני שהזכרתי את המכתבים עניתי לשאלות שלה על המלחמה והקשבתי לסיפורים שלה על הטירונות, תוך שאני מתפלא באיזה מהירות היא רצה אלי עוד לפני שהתחלתי לחכות. בהשוואה לציפיה הארוכה ההיא בתוך מעגל הוורדים ההוא, זה היה פשוט מעשה קסם, שהרי אפילו לא קבענו פגישה... חשבתי שהנה קורה לי נס. הגורל מתערב בחיי כמו שאני מתערב בחיי גיבורי הסרטים... היא התלהבה לספר על השירות שלה כסמלת במודיעין ואחר כך על החבר שלה, כבר חצי שנה ביחד, לא בולוש, אלא המדריך שלה בצבא, גם הוא צנחן, קיבוצניק. כשראתה אותי חשבה שזה הוא, היא מחכה לו. באותו רגע ראינו חיל מתקרב, היא רצה לקראתו עם זר הפרחים שלי בידה, נקלטה בין זרועותיו מתחת לאותו עמוד החשמל לידו חכיתי לה כל כך. *** שמור בטל