יום שבת, 29 במרץ 2008

האיש שחזר

האיש שחזר (L’HOMME QUI REVINT)

גבריאל בן שמחון

עיוש היה קצב ידוע בספרו. גבוה, חזק, מהיר ויעיל ובעיקר שתקן. תמיד עם הכיף בפיו וגרזן הקצבים בידו. מכותיו חדות, מדויקות וחותכות והוא אפוף תמיד עשן.
בעיירה שכולם יודעים הכל על כולם, איש לא ידע מה עיוש חושב. אשתו היתה יפה במיוחד, שפתיים אדומות, תמיד חייכנית ומלהגת. בת למשפחה ענייה, שמונה בנות.רובן לא נאות ולא מוצלחות במיוחד. אחת מגמגמת, אחת פיסחת, אחת קירחת והיא יצאה כמו נס, תפוח מושלם בלי פגע, עור צח כשלג, שיער שחור שופע, עיניים גדולות וירוקות, אף ביישני ופה גדול וחף מפשע, וגופה נשי ומתמר לתלפיות.
בירוקת העין הזאת היה מאוהב בן הפשה. באשיר, צעיר יפהפה, נגן עוד מצוין וזמר מלהיב, שאהב את תושבי המללאח והיה חבר באחת מלהקות העוד שלהם, נהנה מהחינגות ומההצצה לבתים המסתוריים של היהודיים האלה שהיו סגורים בפני זרים, כי אמנם הבתים מתפוררים ועניים מבחוץ, אך מי שלא ראה אותם מבפנים, לא ראה ארמונות פאר מימיו. בעיקר בימי חתונות, בהן היה כל העושר מוצג בפרהסיה- כלי זהב ובגדי קטיפה, שטיחים, מאכלים ושתייה, ובעיקר הנשים היהודיות, צעירות, בשילות ושמחות, שיודעות לשיר ולרקוד עם הגברים וגם לאכול ולשתות איתם, לקרוץ, לנגוע ולצבוט. חשמל היצרים משתולל אז באוויר, ובחושך, מתחת לשמיכות, מאחורי הדלתות והקירות, יחד עם החתן והכלה, שוכבת חצי עיר.
הוא אהב את השמחה הנצחית הזאת, שבה יום אחד צדה עינו את ירוקת העין, מסעודה של עיוש, והתחיל לשיר לה שירים מתחת לחלון: "יא מסעודה, יא לעין אלכדרה"... וכל העיר חוזרת בחמדה על שיר האהבה המופלא. שרים אותו גם בחתונות ומפיצים כך את כאב אהבתו חסרת התוחלת של בן הפשה, האוהב ומחזר בנחישות, אך לא מעז להתקרב, והיא אינה יודעת מה לעשות באהבתו.
איש לא ידע מה מתחולל בנפשו של עיוש הקצב. רק עשן החשיש התעבה סביבו, השתיקה כבדה ומכות הגרזן בבשר היו חדות ומהירות מתמיד. נפוצו גם שמועות על פגישות במסתרים שהתקיימו בין המחזר המוסלמי ובת היהודים, אבל אלה לא אומתו מעולם, ובסופו של דבר מה יכל היה קצב עני כמו עיוש לעשות לבן הפשה? "יהודה הלוי", אוניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה, באה בדיוק בזמן כדי לעשות סוף לסיפור המסובך הזה.
אבל ככל שנתרחקה הספינה גברו באוזניה של מסעודה קולות העוד. הגלים הביאו לה מנגינות לוטפות, חום ענוג זרם אליה מרחוק בקולו של באשיר, אבל כשקמה והביטה בים ראתה רק צבע עופרת בלי חוף. בן הפשה נשאר שם רחוק ואותה הקיף עתה רק הים עם מבטו הזועף ובעלה עיוש. היא בידו, אבל עיניה באופק והיא הולכת ואוזלת, שוקעת בשתיקה עצובה.
כשהוא פותח חנות בשר בשוק ברמלה, ממשיך עיוש להנחית את מכות הגרזן האימתניות שלו בפרות הישראליות. אותו מסך עשן סביבו, אותה שתיקה, אותה אטימות אילמת שלה, כאילו גוייה עמדה ביניהם, כאילו בן הפשה היה קורא לה משם בעוד שלו לחזור הביתה:
"יא מסעודה, יא לעין אלחדרה..." והוא, עיוש עצמו שומע את קול הסירנות האפילות, ואין לו מפלט אלא לציית להן.
ויום אחד, בלי הכנה מוקדמת, הוא אורז את המזוודות ומודיע לה: חוזרים לספרו. היא קמה מיד על רגליה, חסונה וחיונית כמו פעם, עיניה המתות ניעורות לתחייה, פניה החיוורות זורחות. באמת?! הייתכן?!
הם מגיעים לספרו לפני שהיא מתרוקנת מיהודיה. מצליחים למצוא את ביתם בסמטת בית המרחץ, בדיוק כפי שעזבו. גם חנות הקצבים ברחיבה חיכתה להם. האשה מתרפאת, חוזרת ומתרוצצת ברחובות, מרכלת עם השכנות, שמה שוב עולה על כל שפתיים וצלילי העוד של באשיר, בן הפשה, מעוררים לחיים שוב את אפלת הסמטאות. כשהוא מסתובב מתחת לחלונה שבקומה השניה, היא משקיפה עליו מלמעלה ונושמת - שואבת לתוכה כוח ואהבה ומחזירה מבטים של קסם וחיבה.רק עיוש חוזר ויושב מאחורי הדלפק, עם הכיף הארוך בפיו, וגרזן הקצבים מדמם בידו, מכה וחותך בבשר החי. עכשיו, במקום פרות הוא קונה שורים. כרגיל, כמו כל הקצבים הוא קושר את השור ברפת שליד בית המטבחים, עד שמגיע תורו לשחיטה.
לאחרונה הוא קנה שור ענק מיוחד, ממש חיית קדומים, לו הוא רוחש חיבה גדולה. הרבה שוורים באו אחריו, אך נשחטו לפניו. אותו הוא מפטם ומטפח. נקשר ביניהם קשר משונה. כשהוא בא לרפת לבחור בהמה לשחיטה, הוא עובר ליד השור, מלטף אותו, רוכן על אוזנו, משפשף את קרניו האדירות, מנשק את הכוכב הלבן שעל מצחו, אבל אלה דברים שהעידו עליהם אנשים רק לאחר מעשה.
והנה יום אחד, לא ייאמן, שורו של עיוש התיר את קשריו, פרץ מהרפת, דהר בכל כובד גופו לתוך סמטאות המללאח, נגח בכל מה שעמד לפניו בטירוף עצום ובזעם נורא, שכאילו צבר אותו במשך שנים,עבר על פני המסגד, נכנס לשערי המללאח, חלף ליד בית הכנסת, עבר ברחיבה מול עיניו של עיוש שנסה למשוך את תשומת ליבו, אך השור לא שעה לקריאותיו, הבריח את הנשים הבהולות שיצאו זה עתה מבית המרחץ, הכה בהלם את מתפללי "אסלא דלחכם", דחק פנימה את ילדי החדר, שזינקו החוצה לשמע הדהרה הנוראה. השמועה עברה מגג לגג ומחלון לחלון כי הפר העצום והנורא של עיוש, חיית הקדומים, דורס כל מה שנקרה בדרכו, מחריב את העיר. קירות הבתים רעדו, אבק נשר מהתקרות כמו ברעידת אדמה. בית האורחים ננעל מבפנים, הסנדלרים סגרו עליהם את דלתות החנויות. אנשים הסתתרו בבתיהם. איש לא נסה לרדוף אחרי השור המאיים ואיש לא עמד בדרכו. המללאח התרוקן כולו. ורק הוא צונף, שועט חופשי בכל כובד משקלו האדיר, מהיר כרוח, ראשו כפוף קמעה, ושתי קרניו הארוכות והחדות זקורות קדימה, עד שהגיע לסמטת ביתו של עיוש, שם עמד בן הפשה וניגן בעוד לאשת עיוש ירוקת העין והיא מלמעלה שולחת לו את חיוכיה, הפר נכנס בבן הפשה כגרזן קצבים, פילח את גופו והרים אותו בתנופה אדירה אל על, עד לגובה חלונה של האישה והעוד שלו טבול בדם נופל לידיה, מנגן באוויר את שיר אהבתו של המת. דיירי הסמטה שברחו לבתיהם התאספו עתה סביב הגוויה, כדי לגלות שאין זה אלא בן הפשה המזמרוכי השור נגח, אינו אלא שורו של עיוש, האיש שחזר. לא היתה ברירה עתה לעיוש, אלא להימלט מהר מהעיר, והוא לקח את אשתו, העוד המוכתם בדם בידה, חזרה לרמלה, לבית ולחנות הבשר, שם הוא עדיין מכה בגרזן בבשר החי. מכותיו חדות וחותכות, עשן הכיף עוטה אותו מסביב ואיש לא יודע מה הוא חושב. מסעודה אשתו מניפה גם היא את גרזן הקצבים, מחתכת ומקצצת בו במהירות ובמומחיות, ומפעם לפעם כשבאה הרוח ופורטת על מיתרי העוד התלוי ליד חלונם, היא שומעת שוב את קולו של בן הפשה שר לה את שירי אהבתו "יא מסעודה... יא אלעין אלכדרה..."


מתוך "המהלכים על המים", רומן מאת גבריאל בן שמחון, הוצאת "הקבוץ המאוחד, ידיעות אחרונות, ספרי חמד", 1997
שמור בטל

יום שישי, 28 במרץ 2008

L’homme qui revint

L’homme qui revint
(Eragel di Rgeh)

Par: Gabriel Bensimhon

Ayouch était un boucher connu à Sefrou. Grand, robuste, rapide et efficace, il était surtout silencieux. Toujours le kief à la bouche et la hache à la main. Ses coups sont secs, précis, tranchants et il travaille toujours plongé dans la fumée.
Dans le village où tout le monde connaît tout sur tout le monde, personne ne savait ce que pensait Ayouch.
Sa femme était d’une beauté exceptionnelle. Ces lèvres roses, toujours souriantes et prêtes à bavarder, c’était une femme venant de famille pauvre. Elles étaient huit soeurs, la plupart d’entre elles n’étaient pas très jolies et pas vraiment réussies. L’une begayait, l’autre boitait, une autre était chauve et pourtant, elle sortit comme par miracle, une pomme parfaite sans défaut, la peau blanche et laiteuse, la chevelure noire abondante, de grands yeux verts, un nez discret, une large bouche pure de tout peché et un corps féminin, magnifiquement élancé. Bashir, le fils du Pacha, était tombé amoureux de ses yeux verts. Un beau jeune homme, excellent joueur de luth, chanteur, qui aimait les habitants du Mellah et faisait parti d’un de leurs groupes de joueurs de luth prenant plaisir à leurs fêtes et au regard qu’il pouvait jeter dans les maisons traditionnelles des Juifs, habituellement fermées aux étrangers, car bien que les maisons fussent délabrées et pauvres d’exterieur, celui qui cependant ne les avait vues de l’intérieur n’avait jamais vu de sa vie de palais. Lors des mariages en particulier, toute cette richesse était exposée au public, des ustensiles en or, les vêtements de velours, les tapis, les plats et les boissons, mais surtout les femmes juives, jeunes, mûres et joyeuses possédant l’art du chant et de la danse mangeant avec les hommes et buvant avec eux, touchant et pinçant. A ce même moment, le feu des penchants électrise l’atmosphère et dans l’obscurité, sous les couvertures, derrière les portes et les cloisons, la moitié de la ville couche en communion avec les mariés.
Il aimait cette joie éternelle dans laquelle un jour, son œil s’accrocha aux yeux verts de Messaouda, la femme de Ayouch et il commença à lui chanter des chants sous sa fenêtre: “ Ya Messaouda, ya lein lhdra”… toute la ville reprenait avec avidité cette merveilleuse chanson d’amour. On la chantait aussi dans les mariages afin d’exprimer la douleur de l’amour sans issue du fils du Pacha, aimant et faisant la cour avec détermination mais qui n’osait s’en approcher, et elle, ne savait que faire de son amour.
Personne ne savait ce qu’il se passait dans l’esprit du boucher Ayouch. Seule la fumée du hashish s’épaissisait autour de lui, seul un lourd silence et ses coups de hache dans la viande étaient plus secs et rapides que jamais. Des rumeurs se propagèrent à propos de secrètes rencontres entre l’amoureux musulman et la fille juive, cependant, elles ne furent jamais prouvées et au bout du compte que pouvait faire un pauvre boucher tel que Ayouch face au fils du Pacha.
“Yehuda Halevy” le premier bateau d’immigrants en Afrique du Nord, vint juste à temps mettre fin à cette histoire complexe. Cependant plus le bateau s’éloignait, plus les sons de la luth s’intensifiaient aux oreilles de Messaouda. Les vagues portaient les melodies langoureuses. Une douce chaleur venue de loin transportant la voix de Bashir coulait vers elle, mais lorsqu’elle se releva et regarda la mer, elle ne vit que la couleur cuivrée sous la côte; le fils du Pacha bien au loin, là-bas, et elle à présent entourée uniquement de la mer avec son regard courroucé et son mari Ayouch. Elle est entre ses mains mais ses yeux sont rivés vers l’horizon, elle s’éteint peu à peu et s’enfonce dans un triste silence.
Lorsqu’il ouvrit une boucherie au marché de Ramleh, Ayouch continua d’abattre ses coups de haches terrifiants sur les vaches israéliennes, le même écran de fumée autour de lui, le même silence, la même insensibilité muette, comme un cadavre entre eux, comme si le fils du Pacha l’appelait de son luth afin qu’elle rentre au pays: “Ya Messaouda, ya lein lhdra…” et lui ce même Ayouch entendait les voix des sirènes obscures et n’avait d’autres choix que de leur obéir.
Et un jour, sans autres préparatifs, il boucla ses valises et lui annonça: “on rentre à Sefrou”. Elle se mit de suite sur pied, énergique et vitale comme auparavant, ses yeux éteints se rallumèrent, son visage livide devint étincelant. Vraiment?! Est ce possible?!
Ils arrivèrent à Sefrou avant qu’elle ne se vide de sa judaicité. Ils réussissent à retrouver leur maison dans la ruelle des bains telle qu’ils l’avaient laissée. Même la boucherie sur la place Rhiba les attendaient, la femme se rétablit, revint et couru dans les rues, faisait des commérages avec les voisines, son nom montait sur toutes les lèvres et les sons du luth de Bashir, fils du Pacha, résonnaient à nouveau dans l’obscurité des ruelles. Lorsqu’il faisait un tour sous la fenêtre du deuxième étage, elle le regardait d’en haut et respirait – elle prise en elle par la force et l’amour lui rend des regards magiques et affectueux. Ayouch revient et s’installe derrière le comptoir, avec un long kief à la bouche, sa hache de boucher pleine de sang entre les mains, assène ses coups, coupe la viande crue. A présent, à la place des vaches, il achète des taureaux. Comme à son habitude, comme tous les bouchers il attache le taureau dans l’étable située à côté de l’ablutoire, jusqu’à ce qu’arrive son tour de l’abattre.
Dernièrement, il acheta un taureau particulièrement énorme, un véritable animal antique pour lequel il éprouvait une grande affection. Beaucoup de taureaux étaient venus après lui mais furent abattus avant lui. Lui, il l’engraissait et le soignait. Un lien particulier s’est créé entre eux. Lorsqu’il arrivait à l’étable choisir son bétail pour l’abattage, il passait à côté du taureau, le caressait, lui prêtait oreille, lui caressait les énormes cornes, lui embrassait son étoile blanche sur le front. Mais ce sont des faits qui n’ont été rapportés par les gens qu’après coup.
Et ainsi un jour, incroyable, le taureau de Ayouch défit ses liens, enfonça l’étable, fonça de tout son poids à travers les ruelles, heurta tout ce qui se tenait sur son chemin dans une folie démentielle et une colère terrible, comme si cela c’était accumulé pendant des années passa devant la mosquée, rentra par les portes du Mellah, passa à côté de la synagogue, traversa l’esplanade sous les yeux de Ayouch qui essayait d’attirer son attention, mais le taureau ne répondait pas à ces appels, il fit fuir les femmes affolees qui venaitent de sortir du Hammam, laissa stupéfaits les fidèles de “Sla d’lhaham”, poussa à l’interieur les enfants de l’école qui s’étaient lancés dehors, au son de la terrible cavalcade. La rumeur passa de toit en toit, de fenêtre en fenêtre comme quoi le taureau gigantesque et terrible de Ayouch, animal antique écrase tout sur son passage et détruit la ville. Les murs des maisons tremblaient, la poussière tombait des plafonds comme dans un tremblement de terre. La maison d’hôtes se ferma de l’intérieur, les cordonniers fermèrent les portes de leurs magasins, les gens se cachèrent dans leurs maisons, le Mellah se vida entièrement, et lui, resta seul soufflant, marchant à pas lourds de tout son poids, rapide comme le vent, la tête un peu courbée, ses deux cornes pointées vers l’avant, jusqu’à ce qu’il arrive à la rue de la maison d’Ayouch ou se tenait le fils du Pacha, jouant du luth à la femme aux yeux verts d’Ayouch qui elle lui renvoyait de grand sourires. Le taureau rentra dans le fils du Pacha comme la hache du boucher trancha son corps, le souleva d’un puissant élan vers le haut à la hauteur de la fenêtre de la femme, et son luth trempé de sang tomba dans ses mains jouant en l’air le chant d’amour du défunt. Les habitants de la rue qui avaient fui dans leurs maison s’attroupèrent autour du cadavre pour découvrir que ce n’était autre que le fils du Pacha, le musicien et que le taureau qui l’avait attaqué n’était autre que celui d’Ayouch, l’homme qui était revenu. A présent Ayouch n’avait pas d’autre choix que de s’enfuir rapidement de la ville, il prit sa femme, le luth, taché de sang à la main et s’en retourna à Ramleh à la maison et la boucherie où il coupe encore à la hache la viande crue. Ses coups secs et tranchants, la fumée du kief l’enveloppe et personne ne sait ce qu’il pense. Sa femme Messaouda brandit elle aussi sa hache de boucher, elle découpe avec rapidité et dextérité la viande, et de temps à autres lorsque le vent joue sur les cordes du luth pendu à côté de la fenêtre, elle entend la voix du fils du Pacha lui chanter les chants de son amour “ Ya Messaouda, ya lein lhdra






Tous droits reserves
Prof. Gabriel Bensimhon
L’Universite de Tel Aviv
11, rue Itzhk SadeZichron Yaakov 30900, Israel
Blog : http://moledetzesex.blogspot.com/
Origine: Marchant sur les eaux
Hakibbutz Hammeuchad Editions
Yediot Ahronot Books& hemed Books, 1997

Etait traduite en arabe (Eragel di Rgeh) par Prof. Mohamed Elmedlaoui
Et paru a “Asshiyfa” (hebdomadaire Marocain) no 91

יום שלישי, 25 במרץ 2008

Quelqu’un appelle à l’aide

Quelqu’un appelle à l’aide

Par Gabriel Bensimhon

Une fois par semaine, je monte de l’universite de Tel Aviv à Jérusalem pour donner un cours à l’école de cinéma « Maalé”, et j’en profite pour faire un tour dans la Vieille Ville et terminer au Mur des Lamentations. Il y a toujours foule, des appareils de photos qui cliquent, un bruhaha de sons et de langues. A l’heure qu’il est , trois heures du matin, c’ést le silence complet.Il n’ y a que lui et moi en tête à tête , les étoiles au-dessus de nous. Maintenant, face à sa toute puissance muette, je revoyais le petit Mur symbolique a deux dimensions avec trois cyprès en arriere plan, peint sur le mur de notre maison a Sefrou, un dessin naif qui exprimait le rêve de mon pere que l’on croyait irréalisable, d’arriver un jour à Jérusalem.
Ceux qui habitent ici, dans les maisons d’en face, savent-ils ce que cela signifie, quand ils ouvrent la fenêtre et un rêve immense, vieux de deux mille ans penetre directement dans leur salon ?
Pendant que je suis plongé dans mes réflexions un vieillard apparaît juste devant moi, tenant une échelle et un balai. Il pose l’échelle contre le Mur, y grimpe prestement et se met à retirer les petits papiers caches entre les interstices. Qui est-ce ? que fait-il ? pourquoi retire-t-il les billets ? En realite Je n’ai jamais su quel etait le sort des petits papiers glisses entre les pierres du Mur. Des millions de bouts de papiers couverts de prieres mais ou donc disparaissent ils ? En fait deux mille ans de requettes et de suppliques auraient pu transformer ce mur de pierre en un mur de papier,et voilà la reponse. Mais qui est cet homme ? et que fait il des billets ? et de quel droit ? Le vieillard sur l’échelle avait l’air si léger si gracile, si agile, si lest pour son âge. Il montait et descendait comme s’il volait, ses cheveux blancs flottant au vent et on pourrait facilement imaginer que sous son Talith blanc il cache des ailes.
Tandis que je songe à tout cela, une main me frappe à l’épaule. En me retournant, je vois un agent de police. L’expression sévère, il me demande : « Que faites-vous là ? » « Que peut-on bien faire au Mur ? » lui ai-je répondu. « Carte d’identité ! » a-t-il demandé. J’ai cherché ma carte d’identité– en vain. C’est le genre de choses qui m’arrivent quand je suis stressé. « Accompagnez-moi » il m’a ordonne et il s’est dirige vers la baraque de la police. Dans la bâtisse étroite et climatisée, il a noté mes coordonnées et s’est mis à écrire un procès-verbal. « Pourquoi vous promenez-vous près du Mur à une heure si tardive ? » s’est-il enquis. Je lui ai parlé avec une certaine hésitation du petit Mur naïf que mon père dessinait sur le mur de notre maison au Maroc. Un léger sourire est apparu sur son visage dur, et il m’a avoué qu’il en était de même dans sa maison de Sanaa. Bien plus, son père décédé depuis peu avait continué à dessiner le Mur à Roch-Ha’ayin « comme si nous n’étions pas arrivés ».
On voyait à travers la vitre le vieil homme à l’échelle qui, avec son Talith pareil à des ailes déployées et les mouvements du balai, paraissait vouloir prendre son vol, et j’ai maintenant trouvé le courage de demander en souriant à l’agent : « Dites-moi donc, le bon Dieu ne les lit pas ? » « Ecoutez, m’a-t-il répondu en me touchant l’épaule comme pour sceller une alliance, le bon Dieu ne nous voit pas. Il y a vingt ans que je suis là, et rien de rien. Tout près de la marmite, comme on dit, mais Il ne fait pas de cadeaux. La nuit, il n’y a personne d’autre que nous, je suis avec Lui en toute intimité, comme on dit. Je ne crains pas de lui parler à haute voix. Ce que je lui demande ? Les chauffeurs des autobus d’Egged ont bien le droit de voyager gratis ? Les employés de El-Al ont droit à un vol gratuit une fois par an ? Alors l’agent du Mur a bien le droit d’avoir un peu de chance, non ? Que n’ai-je pas fait pour obtenir cette place ! Qu’est-ce que je demande en tout et pour tout ? Une bonne petite place, comme on dit. Pas besoin d’être le premier, mais pourquoi être le dernier ? Yankel est monté en grade, ‘Hayim a eu une augmentation. Chicco a fait un voyage à l’étranger – et moi alors ? J’ai eu Aziza. Cinq enfants. Trois petits-enfants… « Avez-vous écrit un billet ? » lui ai-je demandé. « Et comment, a-t-il répondu, mais c’est comme parler à un mur. Quand mon voisin, le chauffeur de Péres, veut une augmentation, il va directement au President de l’etat, Je suis en quelque sorte le chauffeur du bon Dieu, non ? Disons que je suis son gardien de corps. J’ai bien droit à un petit quelque chose. Si vous voyiez les millionnaires qui viennent ici avec leurs magnétoscopes, les femmes avec des diamants de la grosseur d’une pierre du Mur. Je vous le demande un peu ! Ils ont besoin du Mur ? Si j’avais ce qu’ils ont, je laisserais la place à d’autres. Pourquoi se pousser au premier rang ? Et savez-vous ce qu’ils demandent ? ‘Mon Dieu, fais que ce gouvernement tombe !’ » et a cinq heures du matin ! « Comment le savez-vous ? » « Quelle question ! Vous vous moquez de moi ? Eh bien, lisez vous-même !” il me dit en sortant du tiroir un sachet plastique plein de papiers. « Quand je suis seul la nuit, je vais là prendre quelques billets. » « Vous !? » Je suis stupéfait. « Le gardien du Mur ? » « Pas de bêtises, dit-il. Pourquoi ? Qu’est-ce que vous croyez ? Qu’ils vont au ciel ? Prenez, prenez, lisez-les. » et Il presse sous mon nez une liasse de billets froissés.
« Je regrette… » je dit en bégayant. « Je ne…”
Mais il déplie déjà un but de papier bancaire tout chiffonné et lit : « Que Nasarallah meure ! » Puis sur une facture de dentiste : « Que mon mari soit élu au Parlement. » Sur une page à en-tête d’un député : « Je veux conquérir le palais. Tuer le roi. Baiser la femme ! » Mais il y avait aussi des requêtes plus simples : « Mon Dieu, envoie des anges pour protéger Gilad Shalit » et « Mon Dieu, fais que la table de multiplication soit supprimée », « Papa a quitté Maman. Que va-t-il se passer !? », « J’ai trente-cinq ans. Je suis grande. Intelligente. J’ai les yeux verts. Je T’en prie, trouve-moi un mari. » Et avec les traces d’un baiser au rouge à lèvres. Et comme ca Il a continue à me lire les malheurs du monde. Tiens je me suis dit- tout en pensant que je pouvais faire de ça un scénario pour un feuilleton télévisé- c’est ici, dans la bicoque de l’agent de police que viennent finir les prières des hommes vers Dieu. « Et Dieu dans tout cela ? » ai-je demandé. « A-t-il besoin de ces billets ? m’a-t-il répondu, croyez-moi, il nous entend aussi quand nous nous taisons. » « Et vous alors ? Pourquoi en avez-vous besoin ? » ai-je insisté.« Pour lire avant de m’endormir. » « Avant de vous endormir ? » ai-je dit avec stupéfaction. « Quand vous voyez les malheurs des autres, cela vous console un peu des vôtres. Comme le dit le proverbe : peine partagée est à moitié oubliée. Vous voulez en emporter un peu ? » Et le voilà qui en prend une poignée pour la fourrer dans ma poche, comme s’il me donnait un paquet de chocolats. « Prenez, prenez, cela vous fera du bien, croyez-en mon expérience. Ne pensez pas que je détourne le courrier, de toute façon ces billets n’arrivent pas là-haut. Regardez donc ! voyez où ils vont ! » et Il m’indique la direction du Mur où l’on aperçoit une feu dansant auprès duquel le vieillard avec ses ailes ressemble à un ange qui le fournit d’un torrent infini de billets de papier, tandis que son ombre géante se projette sur le mur.
L’aube de Jerusalem a commencé à poindre, accompagnée par le tintement des cloches et les mélodies des muezzins, le feu s’est éteint et le vieillard a disparu. J’étais là, avec l’agent de police, dans la fraîcheur matinale et nous avons regardé le Mur nettoyé de tous ses billets, se dressant obstinément face à un nouveau jour de l’éternité comme un morceau de nature, comme la mer face aux fenêtres à Haïfa ou à Tel-Aviv. J’étais fasciné par le spectacle, et l’agent de police qui s’en était aperçu m’a frappé à l’épaule en disant : « Il est à vous ! » et a disparu dans sa baraque.
Je suis allé vers le Mur qui devenait de plus en plus gigantesque au fur et à mesure que je m’approchais, jusqu’à toucher le ciel. Je l’ai touché de l’extrémité de mes doigts, les yeux fermés. Soudain ma main a senti un papier. Je me suis dit que le vieillard n’avait pas fait consciencieusement son travail. Sans retenue, j’ai retiré le billet. C’était un bout de papier d’un restaurant de Jérusalem où j’ai lu en cachette, à la lumière des étoiles, deux mots d’une écriture féminine : « Protégez-moi ! » Je me sentais coupable et pourtant, comme un voleur, j’ai mis le billet dans ma poche en décidant que je réfléchirais, une fois de retour chez moi, à qui pouvait l’avoir écrit – et voilà que de la main gauche, j’ai touché un autre papier. Sans hésitation, je me suis surpris à le prendre aussi. En ouvrant les yeux, j’ai vu sur un morceau de chèque, en écriture Rachi : « Protégez-moi. » J’étais surpris. J’ai refermé les yeux et, comme quelqu’un qui tire au sort, j’ai tâté les interstices, puis j’ai ouvert les yeux et j’ai lu en italien : « Veglia su di me. » C’en était trop.
J’ai prudemment regardé alentour pour voir si peut-être quelqu’un, derrière moi, se moquait de moi. Mais il n’y avait personne. J’étais absolument seul près du Mur. C’était étrange et étonnant. Je me suis dirigé vers un coin éloigné et j’ai regardé un autre billet, rose celui-ci, qui dépassait des pierres. C’était la même chose, en Anglais cette fois : « Look after me. » Je ne savais que penser. Sorcellerie ? Jusqu’à présent c’était moi qui mettais des billets dans le Mur. Maintenant c’est lui qui m’en donne. Quelque chose d’étrange et de surprenant m’arrive, je ris et j’ai peur. J’ai couru çà et là le long du Mur, j’ai arraché des billets de partout. Des dizaines de billets. Mes poches sont déjà pleines de billets de toutes sortes. De toutes les couleurs. En toutes les langues. Des écritures féminines, masculines, enfantines. Tous contiennent le même appel : « Protégez-moi. » Qui a écrit ? Nous sommes donc à l’aube d’une nouvelle journée. Et le vieillard a juste fini de tout nettoyer et jeter au feu. Quelqu’un appelle-t-il à l’aide ? Qui ? Quelqu’un me demande peut-être de remplir une mission ? Pour le compte de qui cette mission ? Vers qui ? Qui est l’émissaire ? Qui est l’initiateur ? Et quelle mission ? C’est peut-être une mystification ? Qui était le vieillard ? Un employé municipal ou un ange qui aurait apporté les billets de là-haut tout en expédiant d’autres d’ici-bas ? Que m’arrive-t-il ? Je suis venu parler avec le Mur, et c’est lui qui me parle !
Je ne savais pas à qui m’adresser. Parler avec l’agent de police ? M’adresser au Premier ministre ? Aux pompiers, peut-être ? J’ai décidé a écrire l’épisode dans mon blog. Car il faut faire quelque chose. On ne peut pas laisser les choses comme ça.


Tous droits reserves
Prof Gabriel Bensimhon
Tel Aviv University
11, rue Itzhk Sade
Zichron Yaakov 30900 Israel
Blog : http://moledetzesex.blogspot.com/


יום שישי, 14 במרץ 2008

Sidi Lahcen Lyoussi

Sidi Lahcen Lyoussi

Par: Gabriel Bensimhon


Son visage était continuellement souriant, et son corps constamment en mouvement. Où peut on le rencontrer si ce n’est au restaurant? Lorsque je suis entré, il était déjà installé avec des amis, un grand plat de couscous était placé devant eux. Ils mangeaient, buvaient, riaient, et levaient leurs verres à ma santé, j’ai donc aussi levé mon verre à la leur santé et nous avons échangé quelques mots affectifs. Lorsque je suis rentré à l’hôtel Sidi Lahcen Lyoussi, l’unique du village, il se trouvait qu’il y logeait aussi. Bien entendu, une amitié s’est créée entre nous, amitié qui s’intensifia de jour en jour. Il s’avérait que Jean était arrivé de Paris à Sefrou par amour pour une fille du village, une histoire d’amour exceptionnelle puisqu’il était tombé amoureux d’elle par cassette vidéo. Un jour, alors qu’il était assis chez des travailleurs arabes avec lesquelles il avait lié connaissance, il mangea un couscous, visionna la cassette vidéo d’un mariage de leur village. Dans le film de nombreux invités tournaient, habillés de tissus d’Atlas brodé, buvant, dansant et chantant, et parmi eux, Aicha, une jeune fille qui dansait la danse du ventre pour le bonheur des mariés. Du moment où son regard s’est posé sur elle, ses yeux et sa bouche se sont ouverts dans un grand émoi. Alors qu’on lui demandait ce qui lui arrivait, il répondit: c’est la femme de mes rêves, c’est elle que j’ai cherchée toute ma vie, ils arretèrent l’image afin de lui permettre de s’imprégner de ses yeux noirs, du charme de son rire, de ses lèvres fraîches, puis à chaque fois qu’elle apparaissait , ils firent défiler le film en avant et en arrière afin qu’il puisse s’absorber de l’innocence qu’elle dégageait à des milliers de kilomètres.
Il était assis depuis une bonne heure et me décrivait avec un sourire son expérience amoureuse. Les plus belles actrices ayant défilé sur ce même écran ne lui avaient jamais procurré le même effet que cette jeune fille innocente lors de ce mariage marocain sur vidéo dans un petit village éloigné et perdu au bout du monde.
Sur le champs il décida de monter dans le premier avion en direction de ce village éloigné afin de demander sa main. Elle était encore plus merveilleuse en vrai. Les gouttes de sueurs sur son cou prouvèrent qu’elle était réelle, son corps projetait la chaleur et la vie. Aussi il resta indifférent lorsqu’il compris qu’elle parlait pas un mots de français, trop imprégné de sa simplicité, sa noblesse et cette sagesse villageoise et limpide.
Lala Zohra et sa fille Aïcha écoutaient son histoire et riaient. Que peut on dire à un homme qui attérrit dans une ville perdu au bout du monde et qui vous dit qu’il est tombé amoureux de votre fille par cassette vidéo? Si elle l’avait vu en vidéo, je doute qu’elle ne se soit intéressé à lui. Grassouillé, rondouillard, petit, avec des lunettes à monture noire, portant toujours des chaussures de sport et un tee shirt, agé de quarante ans et pouvant être son père, il est pourtant le rêve de toutes les filles, de cette région dans laquelle on entend encore le hénissement des ânes, le chant des coqs et, dans l’unique café, proche de la cascade, la voix intrigante du poste de télévision, relié à une vieille batterie; télévision sur laquelle on voit de temps à autres l’étoile lointaine et riche, qui n’est accessible qu’aux autres, et que l’on a aucune chance d’atteindre. Et voici pourtant qu’il lui offre cette étoile sans condition. La mère ne pouvait le repousser sur le moment. La fille apparemment ne pouvait dire oui.
C’est ainsi qu’il devint l’invité permanent de l’hôtel Sidi Lahcen Lyoussi, placé au bas de la tombe du Saint portant le même nom, dans un village n’étant pas traversé par l’itinéraire touristique, et si l’on s’y trompe et y arrive, on n’y reste pas plus d’un jour. Il est installé ici depuis près de deux mois. Tous sont ses amis. Tous attendent avec impatience comme lui la décision de la famille et de la jeune fille. Ils s’identifient à son amour, sourient à son innocence, son entêtement enfantin. Tous les jours il rend visite à la mère et sa fille dans la cabane, leur apporte des présents, des habits, des bijoux en or ou en argent, emmène en promenade en Land Rover la mère et la fille accompagnées de leurs amis et des amis de leurs amis. Ils sont déjà allés jusqu’à Dar Bouful, Moulay Idriss, Ain Sebou, Ain Leuh, Azrou, et Ifran.
Elles sont génées de recevoir tous ces présents et toutes ces attentions sans lui donner de réponse positive, mais la fille ne peut absolument pas dire oui. Il est gentil, bon et se conduit envers elle comme un père aimant, charmant et tendre, mais lorsqu’il essait de la toucher, elle est réticente, il pense que cela lui passera, c’est à cause de la honte, une question de tradition, et il espère que le mariage passera au travers de ces obstacles. Il est sur le point de régler les papiers au consulat de la ville la plus proche afin qu’ils reconnaissent le mariage et procurent la nationalité française à la mère et la fille. Le consulat pose des problèmes, ils ralentissent l’octroiement des certificats. Lorsqu’il insista et qu’il réclama ses droits, la consule fit sortir la mère et la fille dans le couloir, lui parla entre quatre yeux et lui dit que ce mariage était impossible, et sans avenir. Que ferait la fille dans une ville étrangère? Avec qui parlera t-elle? Et qui lui parlera? Et avec qui parlera t-il après leur folle nuit de noce? Elle ne pourra même pas écouter la radio, ou regarder la télévision, Vous vous insérez dans ma vie privée, et je vous demande de respecter la loi ainsi que mes droits. Au bout du compte, après de nombreux ajournements, la consule fut obligée de lui octroyer l’autorisation. Cependant la jeune fille hésitait encore, et lui, l’attendait, dans l’unique hôtel de la ville, lui, l’éternel invité depuis près de deux ans. Un jour la jeune fille dit oui, et le lendemain c’est non. Il pensa qu’elle ne voulait peut être pas quitter son village, c’est pourquoi il lui dit qu’il était prêt à s’installer ici pour toujours.
Lorsque je suis arrivé à Sefrou, nous étions les seuls invités de cet unique hôtel du village, lui, venant de Paris afin de trouver l’amour de sa vie, et moi, venant de Jérusalem, en pélerinage sur la tombe de mon père. Tous croyaient que j’étais venu trouver le grand amour, qui sait? Pourquoi pas? Plus d’une fois j’ai pensé tout laisser et revenir ici, disparaître sans laisser de traces, pourtant au Mellah il ne reste plus rien de juif, ni synagogue, ni maison d’acceuil, mais mes pères et les pères de mes pères sont enterrés ici, et ma maison se trouve toujours au même endroit. Plusieurs fois j’ai été invité par la famille qui y habite. C’est un jeune couple avec trois petits enfants de l’age que nous avions lorsque nous avons quitté le Maroc. Parfois je pense à leur racheter la maison et retourner y habiter. De temps en temps ils m’invitent moi et Jean à manger un couscous. Un jour, il m’est arrivé quelque chose d’étrange. Lorsque je me suis reveillé chez eux, j’ai pris le cartable d’un des enfants, je l’ai mis sur mon dos, et je suis allé à mon école, je suis rentré dans ma classe, je me suis assis sur mon banc, au grand étonnement des enfants qui ne m’ont pas reconnu, jusqu’à ce que Jean entre et me demande de laisser la place à l’enfant qui attendait. Il me demanda de l’accompagner au café,
Notre histoire passa de l’hôtel, à l’agent de la circulation, en passant par la mosquée. On nous reconnaissait, aussi bien lorsque nous allions changer de l’argent à la petite banque, que lorsque nous arrétions un taxi, ou que nous montions dans le bus, et bien entendu lorsque nous étions nus avec la ville entière dans les vapeurs du hamam, tous voyaient que nous n’avions rien à cacher, les gens se regroupaient autour de nous, et cherchaient à converser avec nous, à nous consoler, nous soutenir, à s’identifier à nous, ou encore à nous souhaiter bonne chance. Le plus étrange était qu’un des associés de Jean dans son agence de biens immobiliers était venu le chercher afin de le ramener chez lui et tomba lui même amoureux d’une amie de son amour, se maria en une semaine et rentra avec elle à Paris.
Chez lui cela se passait avec indolence, non seulement la famille était en plein dilemne, mais le village aussi tout entier; il y avait enfin un sujet excitant sur lequel parler. Les jeunes filles s’identifiaient à Aïcha, les femmes adultes riaient de leur naïveté, les jeunes hommes aussi voulaient qu’elle reste ici, par contre les adultes étaient du côté de cet étranger qui lui proposait le rêve de tous, que pourrait elle recevoir d’un jeune de la région si ce n’est la pauvreté et la détresse? Que fera t-elle une fois l’amour passé? Comment nourrira t-elle ses enfants? D’un côté les adultes venaient le soir à l’hôtel et s’asseyaient des heures analysant la situation, le soutenant, lui disant de ne pas abandonner, de l’autre les jeunes manifestaient sous les fenêtres et lui chantaient les chansons contant l’amour des vieux pour les jeunes.
Plusieurs fois par jour des mariages défilaient sous nos fenêtres. C’est bien la ville des mariages non? Les cortèges ne cessaient de défiler. Toujour on entendait les chants et les danses, et si les cortèges passaient devant nous, nous pouvions voir la mariée cachée sous un dais que portaient les proches de la famille, les drapeaux qui flottaient autour, un orchestre de joueurs noirs animant la danse, jouant et chantant les chants de joie avec ses jeunes amies qui chantaient et dansaient avec un enthousiasme exalté.
Le mariage est l’apogée des aspirations des jeunes filles de ce village, le sommet de leurs rêves, celui auquel on aspire et que l’on prépare durant toutes ces années. On s’assoie et on brode les oreillers, les draps, les housses, on file, on tricote, on tisse on coud et lorsqu’arrive le grand jour, la ville entière se marie, c’est le mariage de tout le village, tout comme la naissance est la naissance de toute la ville. Dans ce village, un homme ne naît pas seul, ne vit pas seul et ne meurt pas seul. Les invités viennent de tout le pays, et même si la maison est trop petite, elle contient tout le monde, proches ou non, ils dorment sur des carpettes et des tapis, et avec les mariés sous les couvertures, couche la moitié de la ville.
Dernièrement, les habitudes du villages ont été modifiées, en offrant aux mariés une chambre à l’hôtel Sidi Lahcen Lyoussi pour leur premiere nuit d’union. Petit à petit les invités ont aussi commencé à louer leur chambres pour la nuit de noce. L’hôtel était entièrement occupé par les invités venus pour le mariage lors de ma première nuit à l’hôtel. Les gémissements des mariés qui dormaient dans la chambre située juste au dessus de la mienne m’ont empeché de dormir durant toute la nuit, puis des gémissements ont commencé à se faire entendre du reste des chambres de l’hôtel, et petit à petit, des soupirs profonds ont percé de toutes les fenêtres. L’hôtel tout entier était enveloppé d’une tempête d’amour, et les voix des penchants troubles jaillissaient de tous les côtés. L’hôtel était comme un bateau ivre sur une mer houleuse et agitée. La chambre des mariés, située au dessus de la mienne, était la chambre habituelle de Jean qu’il laissait aux couples, pour leur nuit de noce. C’etait la chambre la plus belle de ce simple hôtel. Elle était spacieuse, munie d’un grand lit à baldaquin de couleur or, d’un salon richement meublé, ainsi que de larges toilettes avec une grande baignoire de porcelaine et une robinetterie dorée. Le comble du destin était que plusieurs fois par semaine Jean était obligé de laisser son lit à un jeune couple pour la nuit de leur premier amour agité alors qu’il dormait dans la chambre voisine écoutant les voix, il revenait ensuite le lendemain dormir dans ce même lit qui la nuit précédente s’était noyé dans une mer d’amour et qui planait dans un nuage de rêves exaucés.
Lorsque je suis revenu après plusieurs années, je l’ai trouvé toujours au même hôtel, dans la même chambre, attendant toujours son amour, bien qu’elle se soit déjà marié avec des enfants. Il était toujours invité, dormait toujours dans la même chambre des mariés, allongé seul sur le même lit, sur lequel Aïcha, son amour, et son mari se sont unis, alors que dans la chambre voisine il écoutait ses gemissement.
Le soir il passait devant la maison de son amour entendre sa voix ou voir sa silhouette par la fenêtre. Parfois il entrait boire une tasse de thé. Il se lia d’amitié avec son mari et ses enfants, c’est ainsi qu’il devint en quelque sorte un proche de la famille qui les soutient par son argent et ses conseils.
Lors d’une de mes dernières visites, je ne l’ai plus revu à l’hôtel, et c’est ainsi que Driss le chef de réception m’annonca tristement qu’il était décédé il y a quelques années. Il m’indiqua où se situait sa tombe. Lorsque j’y arrivai je trouvai un grand caveau avec de jeunes et vieilles femmes l’entourant de prières et de chants, tout en jettant dans l’antre d’un feu des bougies. On m’a demandé si je cherchais une femme, car le sage répondait aussi aux prières des hommes. Des centaines de couples s’étaient déjà mariés grâce à lui. J’ai moi aussi allumé deux bougies que j’ai jetées au milieu de feu en son souvenir.












Gabriel Bensimhon
Tel Aviv University
Department of Cinema and T.V.
11, Itzhak Sade St. Zichron Yaakov 30900 Israel
I
bensimon@post.tau.ac.il

























יום חמישי, 13 במרץ 2008

אלוהים הוא לפעמים בן אדם

אלוהים הוא לפעמים בן אדם

מאת: גבריאל בן שמחון

כשאני מגיע לפאריס אני מתמקם באיזה מלון ליד הלוקסמבורג. זאת
הסביבה בה ביליתי בתקופת לימודי בסורבון ואליה אני קשור
באהבה עמוקה, כפי שאדם קשור לימי נעוריו. הגן המלכותי על
עציו ופרחיו ומזרקותיו מפה ובתי הקפה, חנויות הספרים,
הסורבון והסין מפה, מה עוד אדם צריך? בסופו של דבר יש לי את
בית הקפה שלי, שאני רגיל למלצרים שלו, לאנשים, לריחות
ולצבעים שלו, ושם יש לי השלחן שלי, שאני רגיל אליו, שם אני
שותה את הקפה שלי ויושב מול המחברת שלי, לפעמים אני חושב הנה
מה שאדם בסופו של דבר מחפש בעולם- שולחן קטן וספל אספרסו קטן
ובזה הכל מסתכם, כשאני מתעייף ורוצה להניע את אברי אני עושה
סיבוב בגן לוקסמבורג, וכשרוצה להרחיק, יורד לתחנת המטרו
לוקסמבורג, שמביאה אותך תוך דקות לכל נקודה שאתה רוצה בפאריז.
היום ירדתי לשם, כדי לנסוע לתפוש שמש בלאדיפאנס, השמים
מעוננים כבר שבועות והקור דוקר ועוקץ והמים במזרקות הפכו
לקרח ולפתע זורחת שמש של יום ראשון. בכניסה למטרו אני נתקל
מזה זמן בין יתר מכונות אוטומטיות לצילום, לממתקים ומשקאות
גם בקנדומט, במקום הכי ציבורי, דרכו נכנסים ויוצאים עשרות
אלפי בני אדם, עומדת באופן מופגן ובמקום גלוי מכונה למכירת
קנדומים ומסבירה לך, איך להכניס מטבע ולקבל את הקנדומים.
המוזר הוא שאני עובר פה כל יום ואף פעם לא ראיתי מישהו עומד
ליד המכונה. אנשים משתמשים בטלפונים הציבוריים, במכונות
הצילום והמשקאות, אך אליה איש לא ניגש, אז מה היא עושה שם,
אם לא משתמשים בה? מתוך סקרנות החלטתי לנסות אם היא בכלל
פועלת. לא היה לי צורך בקנדום, בסופו של דבר באתי לפאריז
לכתוב, פאריז עוזרת לי לנתק מגע ולהיכנס לתוך בועה, בה אני
מנסה לשוחח עם עצמי, עם החרדות, הפחדים, התהיות, הסיוטים
וההיסוסים, אני לא בא להתחבר. כך שאני את מכונת הקנדומים לא
חיפשתי כמו שהיא חיפשה אותי. תקעתי את המטבע כמו שכתוב,
לחצתי על הכפתור המיועד, חכיתי לקנדום שיפול ושום דבר לא
נפל. דפקתי על המכונה כמו שעושים במקרים כאלה כדי שהאסימון
ייפול וכלום. תרשה לי, בבקשה, אני שומע קול נערה בצרפתית,
אני מביט אחורה ורואה אותה בת עשרים- עשרים וחמש, יער של
שיער שחור ומתולתל, משקפים של טרוצקי, פה של מרלין מונרו, גומות חן
וחיוך ילדותי שמאיר את כל הפנים. תן לי, היא אומרת, מוציאה
את המטבע שלי, מכניסה מחדש, לוחצת על כפתור והקנדום יורד.
קח, היא מחייכת ומושיטה לי את החפיסה, אני עומד ומביט בה,
כשהיא בקלילות תוקעת מטבע מוציאה לעצמה חפיסה, מכניסה לתיק
ומתחילה ללכת, בבקשה, אני קורא לה, כשאני מושיט לה את
החפיסה שלי, אני לא צריך את זה, אם את רוצה... למה היא
אומרת, אתה קנית, זה היה רק בצחוק, אמרתי, כשאני עולה
איתה במדריגות הנעות, רציתי לראות אם המכונה פועלת, למה שלא
תפעל, היא שואלת. סיפרתי לה שאני עובר פה פעם- פעמיים ביום
ואף פעם לא ראיתי מישהו משתמש בה, אני תמיד קונה פה , היא
עונה, זה יותר פשוט מבית מרקחת וזה פתוח עשרים וארבע שעות,
טוב, בכל אופן, אם את צריכה... אני חוזר ומציע לה, ואתה? היא
תמהה, היום זה מסוכן בלי. אני לא מתכוון ל... לא מתכוון
מה? היא שואלת, זאת אומרת... תראי... אני פה בפאריס... באתי
רק ל... צריך שיהיה לך בארנק כמו טלקרט, אתה לא יכול לדעת
מתי תצטרך, והיא פותחת את התיק שלה ומראה לי שתי חפיסות
נוספות מאותו סוג, תראה, היא אומרת. אז למה קנית...
אני שואל, כשאנחנו עולים ביחד במדריגות הנעות, זה בשביל אימא
שלי, היא אומרת, ביקשה ממני לקנות לה, אז קחי, אני אומר
ומושיט לה שוב את שלי, בשביל האימא שלך. תשמע, היא אומרת,
אני הולכת לשתות קפה ממול, אתה רוצה ללוות אותי? ברצון,
אני אומר, ואנחנו צועדים יחד לבית הקפה לוקסמבורג, בית הקפה
שלי. ואיפה היא בוחרת לשבת אם לא ליד השלחן שלי, בו אני לוקח
תמיד את האספרסו שלי ויושב לכתוב את הסיפורים שלי, תראה, אני
אומר לעצמי, הסיפור בא ומתישב לך על השולחן. הזמנו קפה וישבנו
מביטים זה בזה, הידים שלנו כמעט נוגעות זו בזו והחיוך שלה
תמים וחושני ואי אפשר לדעת לאיזה צד בו להאמין, תשמע, היא
אומרת לי, הקנדום שלך לא יצא, כי האסימון לא ירד. מה לא
ירד? אמרתי. האסימון, היא ענתה, לפעמים, היא הוסיפה, האיש
לא רוצה להשתמש בקנדום, אבל הקנדום רוצה להשתמש בו, אתה
מבין? השפתים שלה היו מליאות ויבשות, כאילו צמיאות למגע,
והאצבעות שלי כמעט נגעו בהן, כשצלצול טלפון נשמע מתוך הארנק
שלה. היא שולפת את הטלפון ועונה: כן, קניתי, אביא לך את זה,
אין מה לדאוג. מסביב יושבים אנשים על ארוחת בוקר, אחרים עם
כוס קפה, מול מחברת או מחשב ניד, ואני מביט בה וחושב, מה אני
עושה איתה? יכולה להיות בגיל של ביתי, די חצופה, מפתיעה,
כשהיא רואה את המחברת שלי, שואלת מה אני כותב ואני פותח
ומראה לה. וואוו! היא פותחת את הפה בפליאה. מה קרה? אני
אומר, דבר כזה לא ראיתי, היא אומרת ומעיינת בכתב היד שלי. אתה
כותב מימין לשמאל? כל כך קטן? אתה יכול לקרוא? סיבוך מוחלט.
אי אפשר להיכנס אליך. אי אפשר לצאת. אלוהים, מי אתה? מבוך
אפל ובפנים, שם, המינוטאורוס שלך. מפחיד! מה מפחיד? אני
שואל. תן לי את ידך, היא אומרת, לוקחת את ידי, מחבקת אותה
בידיים חמות, מעיינת בכוונה ואומרת: אתה צריך עזרה.
המפלצת רוצה לטרוף אותך. איזה מפלצת? מה? תיזהר! תיזהר!
היא קוראת בידי, מעבירה את האצבע על קוים בכף ידי ואחר כך
על כתב היד ועל גבותי ושפתי, כשצלצול הסולולארי נשמע שוב
והיא שולפת ועונה: שמע אני כבר באה. מצטערת, היא אומרת
לי, גומרת ללגום את הקפה ומושיטה לי כרטיס ביקור, תצלצל
אלי מתי שאתה רוצה. אני מוכרחה לרוץ. פתאום פולשת אישה לתוך
הבועה שלך, משאירה לך קנדום ביד והולכת, לפני לא הרבה זמן
קרה לי סיפור מוזר בונציה, עמדתי ברציף הנמל, כשאני מנפנף
לשלום לביתי על הסיפון של האניה המתרחקת, יפהפיה ג'ינג'ית
עמדה לא רחוק ממני וניפנפה גם היא לזוג קשישים שעמדו למעלה,
כשהאניה נעלמה, עלינו יחד על סירה שהחזירה אותנו לפיאצה סאן
מרקו, מחוסר שפה לא יכולנו לשוחח, היבנתי רק שהיא נפרדה
מהוריה, נוצרים אדוקים, שנסעו לטיול לארץ הקודש, ושהיא לוקחת
את הרכבת חזרה לפדובה, עיר מגוריה, ואכן בפיאצת סן מרקו
נפרדנו, היא לכיוון הסטאסיונה צ'נטרלה ואני לכיוון הגראנד
קאנאל לחפש בית מלון. כמה אתם, שואל אותי פקיד הקבלה במלון
הראשון אליו נכנסתי. אחד, אני עונה. מצטער, הוא אומר , אין
לנו חדר ליחיד, אשלם בעד חדר זוגי, אני אומר. בלתי אפשרי,
הוא עונה, חשבתי שאסור לו לקחת מבודד תעריף לשנים והלכתי
למלון אחר, אבל גם בשני אותו דבר, אין חדר לבודד ולא מוכנים
לקבל מיחיד תשלום לשנים, הייתי צריך לכתת את רגלי, כדי
לגלות שבבתי המלון בונציה אין כלל חדרים לבודד. מה שאומר
שאישן ברחוב, מניעים דתיים, שיערתי. העיר הנוצרית רוצה
לשמור עלי מחטא ועל טוהר מידות במלון. יצאתי לרחוב
מבלי לדעת מה אני עושה ואת מי אני רואה, אם לא את
הג'ינג'ית מהרציף. אני מחייך אליה ובמלים האיטלקיות המעטות
שיש לי אני מסביר לה: ניל הוטילו נו צ'ה קמירה פיר אומיני
סולו. צ'ה ביזוניו די אונה דונה. ובקיצור שכדי להשיג חדר,
אני צריך בת זוג, היא מיד שילבה ידה בידי ונכנסנו לבית
מלון, וזה היה ליל האהבה הארוך והיפה ביותר שהיה לי אי פעם
ותחילתו של רומן סוער ששיאיו היו בירושלים, נצרת ובית לחם,
בכנסית המולד ובכנסית הקבר ומאז אני אסיר תודה לרעיונות
האירוח הרומנטיים של ונציה, החלטתי לצלצל אליה לסולולארי,
טוב מה להגיד לה לנערה שאפילו את שמה לא ידעתי? חיפשתי שקט,
להתבודד באיזה בית קפה אנונימי, אבל פתאום באה מישהי עם
שפתים מליאות ותוקעת לך קנדום ביד, עם קנדום ביד אתה יכול
לכתוב? שלפתי את כרטיס הביקור שהשאירה לי, אני מעיין ואוף!
זה לא הכרטיס האישי שלה, אלא כרטיס של איזה מסעדה במארי,
בטח אכלה שם עם חברים ונשאר לה בין הנירות ובטעות נתנה לי
במקום את שלה. ניתק הקשר, שער שנפתח נסגר. הרגשתי פתאום צורך
חזק למצוא אותה, אבל איך? אני יכול לצלצל למסעדה, אבל אפילו
את שמה אני לא יודע, ונגיד שיזכרו את הפנים שלה, אותם קשה
לשכוח- רעמת שיער גדולה, פנים ילדותיות וחושניות פה של מרלין מונרו
ומשקפים של טרוצקי, אבל מי יודע מתי היתה שם? וכי המסעדות שומרות על
קשר עם כל מי שאוכל אצלם? לפני כמה שנים היגעתי מוקדם מאד
בבוקר לקורינתוס, העיר שבה גדל אדיפוס המלך, עד שנודע לו
לפתע, שהוא רק בן מאומץ, העיר החריבה היתה מכוסה ערפל ואי
אפשר היה לראות, אלא קטעים של חורבות, חלקי עמודים
קורינתיים וקשתות שבורות, אבל שמעו את קול המים של מעין
פירינה הידוע, כפי ששמע אותו אולי אדיפוס עצמו לפני אלפי
שנים, היגעתי לשם עם שלושה חברים והייתי הלום מהמראה המופלא
של המקום העתיק, שחיים ומוות חברו בו באחת, כשלפתע מבין
הערפילים על רקע העמודים הקורינתיים הלכה והתקרב אלי אלה,
אי אפשר לתאר את זה אחרת, צעירה גבוהה לבושה תוגה יונית
כחולה היתה מרחפת אלי מתוך ערפילי הבוקר, יפה כפי שרק אילות
ויצירי דמיון יכולות להיות, ושער זהב גולש על כתפיה, פי נפתח
בפליאה מול החיזיון שלא ידעתי, אם אמת או חלום, אבל עודי
בדרך אליה ואטובוס תירים בצבע ארגמן קרע את הערפל, אסף אותה
ואת מלויה, סגר את הדלת בפני והתרחק, לא יכולתי להסכים לכך,
והחלטתי לנסוע אחריה, חברי צחקו עלי: אנחנו לא ראינו כלום.
זה הדמיון שלך. מרוב קריאה במיתולוגיה אתה הופך גם את
המציאות לדמיון, אין אלים לא בשמים ולא בארץ ואם יש נשים,
לא ראינו אותן הבוקר. אבל אני נוסע חזרה לאתונה, יורד בכיכר
סינטגמה, נכנס לסוכנות הנסיעות הראשונה שאני מוצא ומבקש
עזרה מהפקיד: תראה הבוקר בשבע, בקורינתוס, מתוך הערפל
הופיעה מולי אילה עם שער בלונדי, תוגה יונית כחולה ,
כשהתקרבתי אליה... הוא לא נתן לי להמשיך, מה אתה רוצה
ממני?חשבתי לבקש ממך... אולי תעזור לי... הוא הוריד את
משקפיו ומלמל: כאן סוכנות למכירת כרטיסים, לא משרד שידוכים,
להתראות. כיתתי את רגלי בין משרדי נסיעות וחזרתי וסיפרתי את
הסיפור בהמון גירסאות, עד שבסוף היום מצאתי את האיש שהיה
מוכן לשמוע אותי עד הסוף. תראה, הוא אמר לי, כשהוא מלטף את
זקנקנו הלבן, קרה לי מקרה דומה ,כשהייתי צעיר באותו מקום
ובאותה שעה, אולי זאת אותה אילה, מי יודע, אבל לא עשיתי שום
מאמץ לחפש אותה, אני מוכן לעזור לך, כדי לתקן את מה שאני
קלקלתי. רק תגיד לי איך. אולי נסעה אתך, אמרתי. נוסעים
אצלי מאות כל יום, איך אני יכול לדעת? אפילו את שמה אתה לא
יודע, אולי בסוכנות אחרת? יש מאות סוכנויות, האוטובוס
היה אדום. יש כמה חברות עם צבע אדום, הוא אמר, היו איתה עוד שני
קשישים, אולי הורים שלה, אני אומר. הוא הרים את שפופרת
הטלפון והתחיל לחייג לסוכנויות, עד שבסוף קיבל תשובה חיובית.
כן, באוטובוס הראשון לקורינתוס בשש בבוקר נסעו הורים
עם ביתם, גרים בהילטון בסינטגמה, הוא טרח לצלצל בעצמו, נתן לי
את השפופרת, קול אישה מבוגרת ענה מהצד השני, בחשש סיפרתי
לה: תראי, גברתי, את לא מכירה אותי. היום עם שחר בין קרעי
הערפל בקורינתוס, לקול שקשוק המים במעין פירינה ראיתי אילה
הולכת לקראתי, תוגה כחולה מרפרפת עליה ושער הזהב שלה
נושב, רציתי להתקרב, כדי לנגוע ולראות, אם אני רואה אלה, אבל ...
זאת הבת שלי, אורסולה, אמרה לי
האישה מהעבר השני של הקו בקול שהיה בו חיוך ונעימות. אני
יכול לדבר איתה? יצאה לסידורים, אתה מוזמן אלינו לתה של
ארבע. בשעה ארבע ישבנו כולנו על מרפסת חדרם בהילטון
ושתינו תה אנגלי. היא היתה שם. ביתו של שגריר אנגליה בקניה,
סטודנטית באוניברסיטה של נאירובי מבלה חופשה במולדת של האם,
ושלובי זרוע ירדנו למסעדת הדגים מול הים, אכלנו קלמארי
ושתינו רטסינה, שהיה כמו נקטר ואמברוסיה ואת הקפה שתינו אצלי ,
שם מקרוב מאד, על גופה החם והפריך, למדתי לדעת שאלוהים הוא
לפעמים בן אדם ובן אדם הוא לפעמים אלוהים, מאושר חזרתי
למחורת לסוכן הקשיש שלי לספר לו, ולקנות אצלו כרטיס
לנאירובי. פה בפאריז לא היה לי שום קצה חוט, לאיזה סוכנות
לפנות? להשבת אבידות? היא אפילו לא יודעת שמסרה לי כרטיס
ביקור מוטעה. אישה משאירה לך קנדום ביד והולכת. לאן הלכה? מי
צלצל אליה? ספל הקפה שלה עוד מונח מולי על השלחן, אני נוגע
בו ומסתכל על סימני הקפה בתוכו, אם הייתי יודע לקרוא בקפה,
הייתי יכול אולי לדעת את שמה וכתובתה, אולי אפילו את מספר
הטלפון שלה, מי יודע? אני משלם ויוצא, יורד בסאן מישל , עובר
ליד טלפון ציבורי רוצה להיכנס ולצלצל למסעדה שבכרטיס, אבל אז
אני רואה אותה יוצאת מחנות הספרים ג'יברט עם חבילת ספרים גדולה תחת
בית שחייה ועוצרת טכסי. הי! אני קורא לה מהצד השני של הכביש,
אבל היא לא שומעת והמכונית כבר זזה, אני עוצר טכסי ומבקש
מהנהג לנסוע אחריה. אנחנו חוצים את פאריז, מגיעים עד קרוב
לאופירה, בצומת הם עוברים בירוק, כשהרמזור מתחלף בדיוק מולנו
לאדום והנהג שלי עוצר., אני מבקש שימשיך, אבל מכוניות כבר
חוצות את דרכו, אני יושב על קוצים, עד שהרמזור מתחלף
והמכונית מזנקת, למזלי, אנחנו מזהים אותם בצומת שאחרי,
נצמדים אליהם, היא נוסעת דרך המדלין לקונקורד, שם היא נעצרת,
הנערה יורדת ונכנסת לטולרי, אני יורד אחריה, יום קר, היא
עומדת ליד המזרקה הגדולה, המים קפואים, הפכו לקרח, מעטים
האנשים בגן וכולם עם צעיפים מסביב לצואר, מכסים להם חצי פנים
והכובע מלמעלה את החצי השני, רק היא עם רעמת השיער הגדולה
חשופה לרוח, איך לפנות אליה? מה להגיד לה? חסר שהיא תסתובב
ותזהה אותי, תחשוב שיש לה עסק עם מטורף, אבל היא השאירה לי
הזמנה, כרטיס ביקור, אני צריך להגיד לה שטעתה בכרטיס, שאין
לי הטלפון שלה... הי! אני מתקרב וקורא לה, היא מסתובבת ואני
רואה שזאת לא היא, אותו שיער, אותם משקפים, אותו מעיל ואותו
ארנק, אבל אישה אחרת, בת ארבעים- ארבעים וחמש, שמביטה אלי
בהבעה של מה אתה רוצה ממני. לעזאזל! אני אומר לעצמי ומתרחק
נואש לגמרי לכיוון הלובר, ליד הפירמידה, הקנדום נופל לי
מהיד, אני מתכופף ומרים אותו, קורע את החפיסה ושולף אותו
החוצה, רך מאד, חלק, נעים למגע, צבע ורדרד, אני מקריב אותו
לאפי, הוא מריח ורד, אני נושב אויר לתוכו, הוא מתנפח, הולך
וגדל, עד שעומד להתפוצץ, אני קושר את פיו, שולף עט מהכיס
ורושם עליו: לעזאזל, את עם הקנדום שלך! ומעיף אותו לגובה,
הוא מרחף מעלה מעלה כמו שד ענק והרוח מכוונת אותו לצד
הקונקורד, אני עוקב אחריו, רואה איך עמוד הקונקורד נוגע בו
נגיעות קלות והוא מגביה והולך, מתחיל לשוטט לבד באויר עם
הרוח לכיוון המיזרקה, אישה צעירה עוקבת אחריו ומראה לבת
הקטנה שלה, הבלון מתקרב אליהן, גדול מאד דומה לעטין ענק עם
הפטמה בחוץ, היא מבחינה בכתובת שעליו, מחייכת לעצמה, הבלון
נוסק גבוה ושט לכיוון הסין, אני מנסה לעקוב אחריו, הרוח
סוחפת אותו והוא כמו שד קוסמי הולך ומתרחק במהירות גדולה,
עובר מעל הסין, כמעט נוגע בארובות הבתים של הרובע הלטיני, אני
מסתובב בסמטאות הרובע, עיני כל הזמן למעלה בעקבותיו, כשהוא
כמו ירח עם פטמה משוטט מעל הטור סאן ז'אק, חולף מעל הנוטר
דאם, על הפאלי די ז'וסטיס, כשהוא חולף מעל כיפת הפנתיאון
הוא נעלם מעיני. המשכתי לחפש בשמים שהיו מעוננים קרים
וריקים מאד, אבל שום קרן שמש ושום סימן, העוברים ושבים
מכורבלים בבגדיהם רוטנים כל פעם שאני בלי משים, עם העינים
למעלה נתקל בהם, לאן הוא המשיך? שאלתי את עצמי ולאן אני
הולך? בלי להתכוון מצאתי את עצמי מתקדם למטרו לוקסמבורג,
שוב אני יורד במדריגות פותח את השער ושוב עומדת מולי מכונת
הקנדומים וכרגיל איש לא נמצא לידה, אנשים עמדו ליד מכונת
הממתקים, קנו עוגות, דיברו בטלפונים הציבוריים, נכנסו ויצאו
בשערי המטרו, אבל אליה איש לא ניגש, תהיתי שוב מי משתמש בה,
בשביל מי היא ניצבת שם וניגשתי שוב להפעיל אותה, שלפתי מטבע
מתוך הארנק, ודחפתי פנימה חכיתי לחפיסה שתצא לא יצא כלום, לחצתי על
עוד כפתור ושום שינוי, טלטלתי אותה- אין תגובה. תרשה לי
בבקשה, אני שומע קול צעיר מאחורי גבי, אני מסובב
את הראש ומולי היא עומדת, כן היא עם החיוך של מרלין מונרו
והמשקפיים של טרוצקי והחיוך שמאיר את
כל העיר, לעזאזל הקנדום שלך, היא אומרת בחיוך
ומגישה לי את הבלון, משלבת זרועה בזרועי ויוצאים.

מתוך: "הולכת עם כמון, חוזרת עם זעתר"- ספורי אהבה מרוקאים,
גבריאל בן שמחון, הוצאת "הקבוץ המאוחד"

יום שלישי, 11 במרץ 2008

מרוקאית

מרוקאית

לפעמים קורים לי דברים מוזרים שאין להם הסבר. הנה למשל המקרה עם ז'אנין. צעירה מרוקאית יפהפהיה שגרה לידי. היא תמיד הולכת עם כלב קטן וצמרירי. בהתחלה היכרתי אותה עם בעלה כשעוד חיפשתי עם אשתי בית בסביבה והם הזמינו אותנו לכוס קפה בגינה. אחרי שמצאנו בית ואני נכנסתי לגור לבד, כי אשתי עזבה אותי, היא עברה יום אחד עם הכלב ליד הבית החדש שלי ואני הזמנתי אותה לקפה. היא לא הפסיקה לצחוק כשראתה את התמונות על הקירות שלי. זה היה צלום שלה שצלמתי בבקור אצלה ושכפלתי עשרות פעמים ותליתי על כל הקירות. אבל אתה צריך לומר לי, היא אמרה בצרידות קלה. למה את צריכה לדעת? עניתי. היא סיירה עם הכלב שלה בכל החדרים, כולל בחדר השנה ובחדר האמבטיה שלי ולא הפסיקה לחייך. תמיד חשבתי שאשה מרוקאית היתה עושה את חיי מאושרים יותר, אבל מאחר שהיא ובעלה הזמינו אותנו לקפה בביתם זה היה לא הוגן לחשוב כך בהקשר איתה. למרבית הפלא שבוע אחרי זה שמעתי דפיקות בדלת ואחר כך צלצול פעמון. התפלאתי מי זה יכול להיות. אני חדש פה ועוד אינני מכיר איש בסביבה וכל כך מוקדם בבוקר . עניתי רגע וירדתי. הדלת לא רצתה להפתח והצילינדר נשלף החוצה ונשאר לי ביד יחד עם המפתח. אמרתי שהדלת לא נפתחת ויצאתי מדלת החניה. להפתעתי הייתה זאת ז'אנין עם חברה שרצתה לקנות את הבית הצמוד והן שואלות אם אפשר לבקר בבית שלי, שהיה ראי של אותו הבית. חיוך מתוק הופיע על פניה של ז'אנין כשגלתה עכשו שהפנים שלה בכל התמונות מכוסות רעלה. למה? היא שאלה לא יודע, עניתי. החבירה שלה היתה המומה מהתמונה של האשה עם הרעלה והיתה עסוקה בה יותר מאשר בבית. בעודה מסירת בין החדרים ז'אנין נגשה ואמרה לי שבעלה עכשו במראקש לשבוע. חייכתי. רק אחרי שהלכו שאלתי את עצמי מה מתכוונת אשה יפה שאומרת לך שבעלה לא בבית לשבוע? חשבתי שהייתי צריך להגיב יותר מהיר בצורה יותר חכמה, אבל התגובות שלי תמיד איטיות ואני הרבה יותר חכם לאחר מעשה. "חכם של חדר המדרגות" כמו שהצרפתים אומרים. הייתי צריך לפחות לתת לה את מספר הטלפון שלי, אם לא לבקש ממנה את שלה. להשאיר דלת פתוחה, אם לא להתפרץ. עודי מול המחשב כואב על טפשותי והנה אני שומע קול נשים מתחת לחלון. בשביל מי שאין לו מכרים אני זוכה היום להרבה אורחים. ירדתי ופגשתי ליד הדלת הפתוחה את החברה של ז'אנין, אבל לא איתה, אלא עם אישה אחרת, אחותה של החברה. מסתבר, שבאה לבדוק איתה שוב את הבית. גם אלה היו יותר עסוקות בתמונת האשה עם הרעלה. תוך שאני מלווה אותן בין החדרים, בקשתי מהחברה את מספר הטלפון של ז'אנין. היא נתנה לי גם את הסלולארי שלה ומיד כשהסתלקו התישבתי ליד הטלפון.לצלצל או לא? ומה להגיד לה? הרי לא היא נתנה לי את הטלפון. מצד שני היא פעמיים חפשה אותי. פעם אחת אפילו עם כלב. היא זאת שהתדפקה על הדלת בהפתעה וחדרה לתוך הפינות האינטימיות ואפילו לאמבטיה שלי נכנסה וראתה את הסבונים והמשחות והבשמים והריחות והספרים והתמונות. ואחר כך אמרה לי הבעל שלי עכשו במראקש. מה התכוונה להגיד לי? שהשבוע היא לבד? פנויה? או לציין שכשהבעל יגיע היא תבוא איתו לבקור? הפנים שלה מחיכות כל הזמן ולכן אי אפשר להבחין בכוונה שמסתתרת אחריהן. האם היא צוחקת כשהיא צוחקת או לא. האם הזכירה את הבעל כדי להגיד לי שהיא נשואה או כדי לרמוז שהיא פנויה? הגוף שלה נערי, דק וגמיש, ספנז' או בג'ריר הייתי אומר, בת שלושים, אשה שבאה, מזכרון אחר, מענין איך היא מבשלת. לך דע איך היא עושה סקס. לצלצל? אולי היא תשאל למה אני מצלצל? אם היא אכן מעונינת היא תדע מה להגיד. מה אם לא? חייגתי פעם אחת אבל הפסקתי באמצע. שקלתי שוב. הרי היא בגילה של בתי ובעלה הזמין אותי לקפה בביתו. לבסוף אזרתי אומץ וחייגתי. מיד שמעתי את קולה קר ועניני: כן? לא הייתה שם שום ציפיה למישהו וודאי לא לי. חשבתי להחזיר את השפופרת למקומה אבל פי דיבר מאליו: ז'אנין? קולה האדיש ענה: כן? אני דודו, עניתי בהסוס. כן, היא ענתה במין שויון נפש עם שמץ של תמיהה. קבלתי את מספר הטלפון מהחברה שלך, אמרתי בהסוס. כן? היא הגיבה בקור. אני מצלצל כדי לתת לך את שלי. עניתי והוספתי מיד, במקרה שתצטרכי משהו. כן, היא ענתה בטון אטום כמי שעדיין לא מבינה מה רוצים ממנה. את רושמת? המשכתי. כן, היא ענתה ואני מקריא לה את המספר, תוך שהיא חוזרת על הספרות, טוב, אני מסכם. כשתרצי תצלצלי. בעלי יחזור בעוד שבוע, היא זרקה לפתע שוב ללא שום הסבר. אמרתי כן וסגרתי. "בעלי יחזור בעוד שבוע." למה היא מתכוונת? חזרתי למחשב שלי פגוע ואמרתי לעצמי: בפעם הבאה אם יש ספק אז אל תצלצל. צלצול כזה עושים רק אם בטוחים. אבל למרבית הפלא הדברים התגלגלו אחרת. הצילינדר שיצא מהמנעול עם המפתח לא השאיר אחריו דלת נעולה כמו שחשבתי, אלא דלת פרוצה. אשתי נכנסה דרכה בלי מפתח כשהפתיעה אותי בצהריים והגיעה מתל אביב לבלות אתי את הוויקאנד. הדלת פרוצה. חשבתי כל הלילה, כל אחד יכל להכנס. והנה באמצע לילה התעוררתי לקולן של פסיעות קלות בסלון. מישהו דחף את הדלת וחדר פנימה. טפיפות הרגלים נשמעו עולות במדרגות, הלכו והתקרבו, עד שהגיעו למטתי ואיתן ריח בושם מעודן על פיו זהיתי אותה. זזתי לעבר אשתי כשהגוף הרך והמתוק של ז'אנין שוכב לידי וגוהר עלי. היא לא ידעה כמובן על אשתי. הייתה בטוחה שאני לבד במטת היחיד אותה ראתה בבקוריה הקודמים. כסתה את גופי בנשיקות לוהטות כשהיא עוברת בשדיה וירכיה על גופי ואני מלטף את בטנה ואת גבה, חונק את נשימתי, עוצר את הקולות, מתהפך ונופל עליה, בולע בשקיקה את שדיה הקטנים. אשתי לידי מתהפכת ומחליפה צד, כשאני נכנס לתוך ז'אנין בשקט בשקט, חונק את זעקות העונג והשמחה, ומנסה לשוא להשתיק את אנחותיה . לפתע האור נדלק ואשתי בפנים מלאות חרדה זורקת בנו מבט מלא הפתעה ופליאה, לוחשת: איזה חלום נורא ומכבה את האור.
בבוקר אני שוקל, אם צריך לצלצל ולהודות לז'אנין על ליל האהבה או לתת לה לצלצל. אני הולך בבית כמו שכור. מתוק לי בפה. מתוק לי בגוף. האם אני צריך לצלצל ולהגיד לה? הרי זה לא קורה כל יום. כל יום? אני לא זוכר בחיים חויה כזאת. מצד שני אולי לא אני צריך ליזום את הצלצול. היא זאת שיזמה את הכל וזכותה גם לצלצל קודם. אולי היא תרצה להסביר את עצמה, להתנצל, להגיד מלה של תודה, אני אתן לה את הזמן שלה לחשוב. כשתמצא לנכון, היא תרים טלפון. מאידך ייתכן, שמאחר והיא זאת שלקחה סיכון לבוא לתוך מטתי, מגיע שאני אקח עכשו את הסיכון . אבל מה להגיד לה? זה יבוא עם השיחה. צריך פשוט לעשות את הדבר הנכון. אני מרים השפופרת, לוחץ על הספרות ומפסיק באמצע. אבל כעבור רגע אני שם נפשי בכפי ומצלצל. הקול שלה עונה: כן.
אני: (מכחכח) זה דודו.
היא: מי?
אני: דודו. דודו..
היא: (באדישות) כן. מה נשמע?
אני: בסדר. בסדר גמור... אחרי לילה כזה?
היא: לא שומעת. אחרי מה?
אני: הלילה.
היא : מה קרה?
אני: רציתי להודות לך על הכל. זאת הייתה הפתעה מתוקה.
היא: הפתעה?
אני: בחלום לא היתה לי חויה כזאת. אני רוצה להודות לך...
היא: להודות לי? על מה?
אני: כל מה שקרה בינינו הלילה.
היא: בינינו?
אני: טוב אם את לא רוצה לדבר על זה..
היא: התחלת לדבר, אז תגמור.
אני: נשאיר את זה כך. לא מוכרחים לדבר. נדבר על זה כשיתאים לך.
היא: אני לא יודעת על מה אתה מדבר.
אני: כרצונך.
היא: תראה, אדוני. אני לא טלפנתי אליך. אתה טלפנת אלי להגיד משהו. אז תגיד.
אני: היה לי טוב אתך ואני רוצה לומר תודה...
היא: היה טוב לך אתי? איך אתה מדבר? מי אתה? אתה דודו?
אני: כן, זה אני.
היא: זה לא אתה.
אני: זה אני.
היא: יותר טוב תגיד שזה לא אתה. אתה יודע עם מי אתה מדבר?
אני: איתך!...
היא: החוצפה הזאת! תתביש לך. אני סוגרת את הטלפון.
טריקת הטלפון נשמעה באוזני כקול פצצה. השפופרת נשארה תלויה לי ביד ואני לא יודע מה לעשות בה. הייתי צריך לומר את זה אחרת? היה לי טוב אתך ... כל כך לא פיוטי. אולי לא היתה בטוחה מי מטלפן אליה. אולי חשבה אותי למישהו אחר שמנסה להטפל. צלצלתי שוב.
זה אני שוב, אמרתי.
אני מקווה שלא, היא ענתה בלחש.
אני כן, אמרתי בשקט. וזה כל מה שאני רוצה להגיד לך, אם את מודאגת. זה אני ולא מישהו אחר,
היא: מודאגת? ממה? אתה לא חושב שאתה מרשה לעצמך יותר מדי?
אני: כל מה שרציתי להגיד זה תודה.
היא: תשמע, אדוני. בהתחלה לקחת את מספר הטלפון שלי בלי רשות. עכשו אתה מתחיל לדבר על אהבה. אנחנו רק שכנים. חשבתי שנהיה שכנים טובים.
אני: אני ממש לא התכוונתי ... דוקא הליטופים העדינים שלך זה מה ש...
היא: תקשיב. אני לא יודעת על מה אתה מדבר. אולי חלמת. אז בבקשה תוציא אותי מהחלומות שלך. אתה בחור נחמד, אבל אני אשה נשואה. אתה היית אצלנו בבית, ולא זאת התודה שמגיעה לנו. הטלפון נסגר והשאיר אחריו צליל חד של כעס וסומק שכיסה לי את הפנים. כמה היא צודקת, אמרתי לעצמי. אני באמת לא בסדר. מה זה לא בסדר? כשלון! מה אפשר לעשות? דון ז'ואן אני לא. לא הייתי אף פעם, אבל מעולם לא השתטיתי. כבודי תמיד היה לי ערך חשוב ומעולם לא זלזלתי בו ולא נתתי סבה למישהו לזלזל בו.
בכל זאת לא ידעתי איך להסביר לעצמי את מה שקרה.
הרי לא ייתכן שאשה שוכבת איתך, מלטפת את גופך, אוהבת אותך, נאנקת, נאנחת, מתענגת ולמחורת היא מתנכרת אליך. משהו אתי לא בסדר, הנחתי. אולי לא היה שום לילה של אהבה. החויה המופלאה של אשה שפורצת ישר לתוך המטה שלך אולי לא הייתה ולא נבראה. סתם אשליה. אשתי אמנם קמה באמצע מעשה וצעקה: "אלוהים איזה חלום נורא", אבל, כנראה, זה לא היה במציאות אלא בחלום. אני חלמתי שאשתי חולמת.
בעוד אני מנסה לעכל את השיחה הקשה עם ז'אנין, הטלפון בחדר העבודה שלי מצלצל. אני מרים את השפופרת ושומע להפתעתי את קולה. מה יש לה להגיד לי? היא הולכת להוסיף בושה על בושתי? אבל לא, הפעם הקול רך, מתוק ומתנצל.
תשמע, דודו, היא לוחשת בקול ענוג. אני רוצה להתנצל על מה שאמרתי. לא התכוונתי לפגוע בך. אל תחשוב שזה לא עשה לי כלום מה שאמרת.. בזמן אחר מי יודע אם לא היו קורים בינינו דברים. בבקשה תשכח את הכעס שלי. אני לא רוצה לאבד חבר. במקום חדש קשה לעשות חברים . אי אפשר להגשים הכל, אבל גם חלומות זה משהו... חיוך של רגיעה פרח בפני. הנה, אמרתי לעצמי. אני לא לגמרי כשלון. היה לי על מה לבנות. היא מחבבת אותי. לא סתם פנטזתי. אולי לא שכבתי אתה, אבל אין ספק שזה היה אפשרי.
ז'אנין, אמרתי, אם את רוצה להכחיש את מה שהיה. זה ענין שלך, אבל אני לא חלמתי. את היית אצלי בבית שלי, בתוך המיטה שלי. גוף נגע בגוף. אם לא היית באה ביוזמתך לתוך המיטה שלי לא הייתי מעז אפילו לחלום על זה.
לא חלמת?
ועוד איך לא. אשתי יכולה להעיד.
אשתך?
היא שכבה לצדי כששנינו את ואני עשינו אהבה.
אשתך היתה שם ?.
היא קמה מהשינה והדליקה את האור .
אלוהים! היא ראתה?
במו עיניה
ומה היא אמרה?
"איזה חלום נורא" היא צעקה וכבתה את האור. היא חשבה שהיא חולמת.
היא לא חשבה שהיא חולמת. אתה חלמת!
היא אמרה ונתקה את הטלפון ואני נשארתי לבד עם החידה.
אני מהלך בתוך הבית מחדר לחדר סוקר את התמונות שלה חוקר בעקר את העינים מאחורי הרעלה, אולי אמצא שם משהו שיפתור לי את החידה ושום דבר, אחר כך אני שוכב במטתי בעינים פקוחות וחושב עליה. הירח מעבר לחלון היה עצום בגודלו והיה נדמה לי שהוא נושא עליו את פניה המחיכות, כשלפתע הרגשתי את רכות עורה לצדי ואת הבל פיה נושם על צוארי. עטפתי אותה בגופי ונכנסתי לתוכה כמו לתוך קצפת, לקקתי ולקקתי עד שלא נותר בי כוח ונשאבתי עיף לתוך באר עמוקה של שנה מתוקה כשאני מאושר ובוטח בעצמי. כשהתעוררתי הסתנוורתי מעוצמת האור. שמש זורחת במקום ירח כיוונה עכשו את קרני אורה למיטתי. הבטתי לצדי וראיתי שז'אנין איננה. ליד המטה על הרצפה מצאתי את סיכת השער שלה עם שושן אדום.
תוך שאני מכין לי את קפה הבוקר אני מהרהר אם לצלצל. כל כך הרבה שנים חייתי בכפור. לבד. ללא אהבה. האהבה הגדולה היחידה שנתנה טעם לחיי הייתה האהבה של אבא. אבל מאז שהוא נפטר נשארתי לבד ועם האכזבה הגדולה שמקורה בכך שלא הגשמתי את שאיפותיו וחלומותיו והנה בימים אלה זורחת עלי שמש חדשה של אהבת חינם ענקית ולא צפויה שיכולה אולי לתקן לי את החיים ולתת להם את המשמעות. אסור לי לפגוע בה, או לאבד אותה. לא מוצאים דבר כזה פעמיים. אשה לפי מדותי בדיוק. ממש שבוט שלי. דומה באברים, במזג, במצב הרוח בשכל הישר ברכות ואפילו בדריכות הזאת לאהבה. מצד שני אין לי שום הוכחה שזה לא היה חלום ואני עלול להרוס במכה אחת את הכל אם שוב אתקשר. החלטתי לא לצלצל עד שתהיה בידי הוכחה כל שהיא, צלומים, למשל, שיתעדו את המפגש איתה, אם יקרה שוב, הוכחה גם בשבילי שהפלא הזה לא קורה לי בעולם הדמיון והוכחה בשבילה אם תנסה להכחיש.
לקחתי את מצלמת הוידיאו הדיגיטאלית שלי, הטענתי אותה בקסיטה חדשה ואיתרתי בשבילה פינה מעל הוילון מול מיטתי והפעלתי אותה לנסיון לפני שנכנסתי למיטה. אחר כך הורדתי אותה ובדקתי את הצלום שלי לבד במיטה שנמצא חד ובזוית נכונה. עם המצלמה הקטנה בכיסי יצאתי לכיוון ביתה. עם שקיעה כשהבהירות מפנה מקומה לאפלולית אני מתמקם ליד איזה אקליפטוס במרחק מה מביתה וקובע את מבטי מול חלון הזכוכית המואר שלה. הנה היא שם ז'אנין. אני רואה אותה, את הדיוקן שלה רגוע ואצילי ממש מול החלון, אבל היא לא נעה. שום תזוזה. הפנים שלה המחיכות קבועות. האם היא צופה בטלויזיה? יושבת מול מחשב? מנגנת בפסנתר? אולי זאת לא היא ממש, אלא ציור שלה? לא, הנה עכשו התמונה זזה. זאת היא. היא שומעת משהו. היא מתקרבת לחלון. האם גילתה אותי? לא. החושך כבר ירד. ההרים מסביב אפלים והיא לא יכולה לראות הרבה. אבל הנה מכונית אדומה וקטנה נעצרת ליד הבית. היא רצה מהחלון ויוצאת לקראתה. איש עם כובע ברט יוצא, מושך תיק מתוך המכונית. היא מחבקת אותו ויחד נכנסים פנימה לסלון. החלון עכשו כבה כמו מסך קולנוע בפייד אווט.
דממה בשכונה. שום קול לא נשמע. לא קול אדם ולא רעש של מכונה. השמים מלאים כוכבים וירח ענק צהוב עולה ונתלה מעל אחד מעמודי האנטנות כמו צלחת טלויזיה. אם צריך אשאר פה כל הלילה. אני לא הולך לישון. אני לא רוצה שוב לחיות בספק. אני אראה מה קורה הלילה ואצלם הכל.
אה, הנה הדלת נפתחת והיא, ז'אנין שלי, יוצאת עם שמלה לבנה לגופה, שערה מפוזר על כתפיה וברגלים יחפות היא ממהרת, כמעט רצה, אני רץ בעקבותיה עם מצלמת הוידיאו בידי מצלמת. לא צריך לנחש לאן היא פונה. ברגליה הדקות והמושלמות כמו מדלגת ומרחפת על מדרכות וכבישים. אני צריך לרוץ כדי לשמור על מרחק סביר ולא לאבד קשר עין. את שער הבית שלי היא פותחת בדחיפה קלה. היא כבר בקומה השניה כשאני נכנס והיא כבר במיטה שלי כשאני בחדר, שערותיה מפוזרות על הכרית ושמלתה על הרצפה. את המצלמה אני ממקם בשקט בנישה מול המיטה, וחושב להתפשט, אך ברגע האחרון נעצר. האם אני רשאי להכנס למטתה ללא רשות? ללא רשות? למטתה? מי נכנס למטתו של מי? כן, אבל יש עוד מטות בבית ואני יכול להשתמש במטה אחרת. מאידך שום חוק לא יכול להכריח אותי לוותר על מטתי לטובת מישהי שפלשה לתוכה. אם את מעדיפה לישון במיטתי, אני אומר לעצמי, את לא יכולה לסגור אותה בפני, ואני מתפשט ונכנס ערום לצדה , נזהר מאד לא לנגוע בה. העור שלה חם ושחום כעור של סיח צעיר. החזה שלה מושלם, מתחשק לי מאד להעביר כף ידי עליו אבל אני חושש להתקל בהתנגדות. הריח שלה מכה בנחירי וחום גופה מקרין עלי גלים של תשוקה. אבל תמיד הקפדתי לקיים יחסים רק בהסכמה תוך כדי הרהורים שקעתי בתרדמה. באמצע הלילה חשתי יד מלטפת בעדנה את צוארי וגוף צעיר נצמד לגבי. אתה ישן? שמעתי את קולה לוחש לאוזני ומבלי שאספיק להשיב הרגשתי את לשונה בתוך אוזני ואחר כך את פיה הרטוב והחם עובר דרך צוארי ונבלע בתוך פי ששאב אותו פנימה כמו דובדבן. בלי מילה היינו מתפתלים זה על זה, עוטפים וטורפים זה את זה עד ששמעתי את קולה ממלמל משהו לא ברור, ואחר כך קלטתי את הפסוק המפתיע: SADOMIZEZ MOI . מעולם לא שמעתי פועל כזה יוצא מפיה של אישה. איך אומרים את זה בעברית? חשבתי לעצמי והתפלאתי שאין את זה בעברית למרות שמקור המלה סדום הוא בתנ"ך, אבל התנ"ך לא אומר באיזה מלה השתמשו אנשי סדום, כדי להגיד SADOMIZEZ , מה שכתוב שם זה וישכבו ורק רש"י מפרש את זה "כמכחול בשפופרת" כך, לפחות למדנו בחדר כשהמורה המזוקן היה חוזר על זה פעם ועוד פעם כשחיוך מרוח על פניו והנה דוקא היא הרכה והטהורה אומרת את המלה הרחוקה הזאת: SADOMIZEZ MOI ואני מתחיל בחשק עצום לחפש את המשמעות ואת הכיוון, אך מסתבך ללא מוצא, ביד שלה היא מתקנת ומובילה אותי ואני תועה ומתקן עד שמוצא את הדרך המוזרה והמפתה ושוקע בבאר עמוקה של עונג חדש. כשהתעוררתי היא שוב לא הייתה שם. קראתי בשמה, אך לא קבלתי תשובה, קמתי וחיפשתי אותה באמבטיה, אך לא, לא שם ולא בחדרים הסמוכים. רק עיניה עקבו אחרי מכל תמונה בבית. חיככתי את עיני ורצתי למצלמה לבדוק אם קלטה את כל מה שהיה. מצאתי אותה עדיין מקליטה. עשיתי REWIND ואחר כך PLAY וראיתי אותנו על המסך מסתערים זה על זה. היא מנומנמת ושכורה, נאבקת כמו להנצל ממערבולת ים, ואני נעלם ומתגלה לסירוגין בין אבריה, עולה לקחת אויר ושוקע שוב עד לרגע, בו היא נחלצת מבין זרועותי בעדינות, לובשת שוב את שמלתה ויוצאת.
חזרתי והקרנתי לעצמי את הסרט פעם ופעמים. זה לא חלום . הרי עוד לא הומצאה המצלמה שתצלם את חלומותינו ומחשבותינו. עכשו אמרתי לעצמי אלך עם המצלמה ואראה לה את האמת. מה היא עושה אתי בלילות.
כשטלפנתי והתחלתי לספר לה היא שוב התפרצה עלי. אתה ממש מטורף. אתה בטח מדבר על אשה אחרת. אני הייתי בלילה עם בעלי... את יכולה לבוא לראות בעצמך... אתה גם מציץ, מצלם בלי רשות... אם יש לך צלומי ערום שלי אני אגיש תלונה במשטרה. עם מי את מדברת, שמעתי את בעלה שואל, כשהטלפון נסגר ואני נשארתי לבד עם השפופרת וצלילי קולה הזועם.
חסר לי שהבעל יתערב או שהיא תפנה באמת למשטרהדייר חדש מטריד נשים בשכונה יכתבו העתונים בכותרות גדולות ושמחות לאיד. זה מה שחסר לי עכשו כשאני מנסה למצוא שכנים חדשים. הבנתי ששגיתי. שלא הייתי צריך לנהוג כפי שנהגתי. למה לצלם? להוכיח מה? מה שהיא לא רוצה לדעת? כל מה שבקשתי, בעצם, זה לאשר לעצמי, שזה לא חלום ולקבל את אשורה שזאת אהבה. רציתי להפוך את פגישות המין שלנו למשהו רומנטי, ולדעת שמה שהתרחש קרה לא בדמיון שלי, אבל לכך היא לא הסכימה. הבנתי שאני חוזר לחיות לבד בתוך הכפור, בשכונה ובעולם שאין לי בהם שום ידיד ושום חבר. טוב לפחות שנותרו לי הסרטים, אמרתי לעצמי, מנסה להתנחם והתחלתי להקרין לי את צלומי הוידיאו במסך פלאזמה ענק שוב ושוב עד רדת הערב.
בלילה ירדתי למטבח ועשיתי לי סנדויץ', שאחרי כמה נגיסות זרקתי לפח,נכנסתי לאמבטיה, צחצחתי את השנים, לבשתי את הפיז'מה ונכנסתי למיטה, הסדינים היו ספוגים בריח שלה,ולא ידעתי אם לקום ולהחליף אותם, או להמשיך לישון איתם, כשאני רואה את ז'אנין מתקרבת בעינים עצומות , מתגנבת למטתי, מפשיטה ומלטפת אותי בשדיה, פתחתי את פי להגיד משהו, אך היא שמה את האצבע על שפתי, ולא הניחה לי להוציא הגה, אכן, חבל לבזבז זמן על דבורים, כשגוף שוקולד נמרח עליך והופך אותך לסופגניה מתוקה, וכך, כמעט כל לילה- במיוחד בלילות ירח- היא באה וחומקת לתוך מטתי, אנחנו עושים אהבה, והיא הולכת, אף אחד כבר לא מטריד את השני, אני כבר לא מנסה לשאול ולהבין,לא מצלם ולא מצלצל, לא רוצה להוכיח כלום, לפעמים, כשנפגשים במקרה ברחוב או בסופרמרקט, אומרים שלום שלום, וממשיכים כל אחד לדרכו.

יום שבת, 8 במרץ 2008

Someone is Calling for Help

Someone is Calling for Help

Once a week I go from Tel Aviv University to Jerusalem to deliver a lesson in Maale Cinema School, and I use the opportunity to tour the Old City, finally arriving at the Western Wall. It is always bustling with clicking cameras, many voices and languages. Now, at three o’clock in the morning, silence is absolute. Only myself and the Wall, four eyes and the stars from above. Now, facing its silent might, I could again see that small, bi – dimensional and symbolic Wall with three cypresses above it, painted on our home wall in Morocco. The painting that expressed the apparently unrealizable dream of my father, to one day reach Jerusalem.
Do those who live here, in the opposite houses, know what it means when they open the window and the immense, two thousand years old dream enters directly their living room ?
While I muse near the Wall, just in front of me an old man appears, with a ladder and a broom. He leans the ladder on the Wall, climbs it agilely and starts sweeping the notes from within the cracks. Who is it ? how come ? why does he take away the notes ? I never knew exactly what was happening with the notes in the Wall. Millions of papers and wishes – where do they disappear to ? after all, two thousand years of requests and pleading could turn this stone wall into a paper wall, and here is the answer. But who is this man ? and what does he do with the notes ? and who allowed him to ? the old man on the ladder seems ethereal, lean, light and very agile, relative to his age. He climbed and came down the ladder as if floating, his white hair blowing in the wind, and not much more is needed to imagine that under his white Talit he hides wings.
While musing, a hand pats me on my shoulder. I turn around and see a policeman in front of me. He asks with serious face : “What are you doing here ?“ “What does one do near the Wall?“ I answered. “Identity card!“ he demanded. I put my hand in the pocket to take the wallet out, but nothing. This happens with me always under stress. “Come with me”, he ordered me and started towards the police cabin. He noted my particulates in the glassed and narrow cabin and started writing a report.
“Why do you roam the Wall at such a late hour ? “ he wanted to know. I told him, with some concern, about the small naïve Wall my father drew on the house wall in Morocco. A light smile covered his tough face, and he admitted that this was the same in his own home, in Sana. Moreover, his father, who passed away short time ago, continued painting the wall even in Rosh Ha’Ain “as if we never came here “. The old man with the ladder, with the winged Talit and the broom movements seems as if he soars in the air. And I now found enough courage to ask the policeman with a smile : “So what ? God does not read them ?” “Listen”’ said the policeman, touching my shoulder in a friendly gesture, “God does not look at us. I have been here for the last twenty years, and nothing. So closed to matters, as we say. I am intimate with Him, as we say. I am not ashamed to talk with Him loudly. What do I ask for ? Don't Egged members get free ride ? don’t El Al workers get free ticket once a year ? the Wall policeman deserves some luck, no ? all that I have done in order to reach this place, and what do I ask for ? good place in the middle, as they say, not first, but why the last ? Yankale has been promoted. Haim received an increment. Chicko went abroad, and me ? I got Aziza. Five children and three grandchildren …
”Have you written a note ?” I asked . “Oho!” he said, “ but you are talking to the wall. Peres’ driver, my neighbor, tells me, when he wants a raise he goes directly to the President… I am kind of a driver of God, no? I could even say I am His body guard. Don’t I deserve something small from Him ? millionaires come here with TV cameras, women with diamonds size of a stone of the Wall. I ask you! Do they need a Wall ? had I had what they have I would have given my place to someone else. Why take place in the queue ? and you know what they ask for ? “God, cause this government to fall !“ At five o’clock in the morning! “How do you know?“ “What does it mean how do I know? Are you kidding ? read it yourself”, he says and takes out of the drawer a plastic bag full of notes. “When I am alone at night, I go and pick some of the motes from there. “You!?” I gape. “The Wall’s guard ?” “Come off the nonsense!” he says. “Why? What do you think ? that they go up to heaven? Take, take, read”. And he pushes into my face a stack of creased notes. “I am sorry …” I stammer several apologies. “ I don’t … “ but he opens an ATM note and reads aloud :”May Nasarallah die!”. From a dentist receipt he reads aloud : “That my husband will win the primaries” From an MK sheet: “I want to occupy the castle, kill the king, screw the wife !”. But there were also other requests: “ God, send angels to watch for Gilad Shalit”, “God, make them eliminate the multiplication table”, “Dad left mother, what will happen now?”, “I am 35, tall, intelligent, green eyes. Please send me a bridegroom”, accompanied with a lipstick kiss. And so he continues to read to me the troubles of the world. See here, I told myself. While I was thinking to write about this a script for a TV series, here in the policeman’s cabin ends the way of humans’ prayers to God. “And God?” I asked. “Does He need the note? “ he answered. “Believe me! He hears even when we keep silent”. “And you? What do you need this for? “ I wanted to know. “I read it before I fall asleep” “Before you fall asleep? “ I wondered. “You see the troubles of the world and are comforted by it. As they say: A sorrow shared is a sorrow halved. Want some to take home? “ and he takes a stack and pushes into my pocket, as if giving me candy. “Take, take it. It will do you good, believe me. Don’t see it like stealing mail. It is not as if they reach up there. Here, look ! see where they are going to!” and he points at the Wall, where a bonfire darts and the winged old man stands near it like an angel, fanning it with an infinite flow of notes, his large shadow falling on the Wall.
Jerusalem dawn starts breaking, and with it the toll of the bells and the trill of the Muasins. The bonfire went out and the old man disappeared. The policeman and me stood in the cool air and looked at the Wall, now clean of notes, rising obstinately towards another day of eternity, like a piece of nature, like the sea in front of the windows in Haifa or Tel Aviv. I was fascinated by the sight, and the policeman, who felt it, patted my shoulder and said to me: “It is yours”, and disappeared into his cabin.
I came closer to the Wall, it keeping growing with every step I made, until it touched the skies. I then touched it with the tips of my fingers, my eyes shut. Suddenly my hand felt a note.
The old man, I thought, did not make sure to remove all of them. I could not control myself and took the note out. It was a small napkin of a Jerusalem restaurant, in which I read sneakily two words, in a feminine handwriting : “Protect me!” I felt like a sinner, but I laid the note in my pocket, deciding to deliberate at home about who wrote it, when my left hand touched another note. Without hesitation I found myself taking also this note out. When I opened my eyes I saw on a check paper, in Rashi “Protect me!”. I wondered. Again I shut my eyes and as if drawing lots, I groped with my hand among the cracks. I opened my eyes and read in Italian : “veglia su di me”. This was indeed too much. I looked carefully around me, maybe someone was playing a practical joke on me. There was no one around, I was entirely alone with the Wall. This was scary and amazing. I went to another corner and tried another pink note that protruded out. The same cry in French: “Protegez moi”. I did not know what to think. Was this magic? I used to always put notes in the Wall. Now I get notes from it. I ran along the Wall back and forth and drew notes from all corners. Scores of notes. My pocket was full of notes of all types, of all colors, of all languages, feminine handwriting, masculine, childish, all with the same cry : “Protect me!” Who wrote it ? after all this is a new day. And the old man had cleared it all and threw it into the bonfire. Does someone call for help ? who ? maybe someone asks me to fulfill a mission ? whose mission ? for whom ? who is the emissary ? who sends him ? and what mission ? who was the old man ? a municipal worker or an angel who brought notes from up, while sending others from down ? what is happening to me ? I came to speak to the Wall and it speaks to me ! I did not know whom to turn to. Speak to the policeman ? approach the Prime Minster ? maybe the Fire Fighters ? I decided to write it in the blog. Because something has to be done. It cannot remained this way.

יום שישי, 7 במרץ 2008

מישהו קורא לעזרה

מאת: גבריאל בן שמחון

אחת לשבוע אני עולה מאומיברסיטת תל אביב לירושלים לתת שיעור בביה"ס לקולנוע "מעלה", ואני מנצל את ההזדמנות לעשות סיור בעיר העתיקה ומסיים בכותל. תמיד הוא מלא המולה, מצלימות מתקתקות, המון קולות ושפות. עכשיו, בשלוש בלילה הדממה מוחלטת. רק אני והוא בארבע עיניים והכוכבים מלמעלה. עכשיו מול העוצמה השותקת שלו יכולתי לראות שוב את אותו כותל קטן, דו מימדי וסמלי עם שלושה ברושים מעליו, שהיה מצויר על קיר ביתנו במרוקו. הציור שביטא את חלומו הבלתי ניתן למימוש, לכאורה, של אבי להגיע יום אחד לירושלים.
האם יודעים אלה שגרים פה, בבתים ממול, מה זה כשהם פותחים את החלון, והחלום הענקי בן האלפיים נכנס להם ישר לתוך הסלון?
בעוד אני מהרהר מול הכותל, ממש מול העיניים, מופיעה דמות של זקן עם סולם ומטאטא. הוא משעין את הסולם על הכותל, מטפס עליו בזריזות ומתחיל לטאטא את הפתקים מבין החריצים. מי זה? מה פתאום? למה הוא מוריד את הפתקים? אף פעם לא ידעתי מה בדיוק קורה עם הפתקים בכותל.מליוני הנירות והבקשות לאן הם נעלמים? הרי אלפיים שנה של פניות ותחינות יכלו להפוך את קיר האבן הזה לקיר של נייר והינה התשובה. אבל מי האיש? ומה הוא עושה עם הפתקים? ובכלל מי הירשה לו? הזקן על הסולם נראה אורירי, רזה, קליל וזריז מאד ביחס לגילו. עלה וירד בסולם כאילו היה מרחף, שערו הלבן מתבדר ברוח ולא צריך היה הרבה כדי לדמיין שמתחת לטליתו הלבנה הוא מסתיר כנפיים.
בעודי מהרהר, יד טופחת על כתפי. אני מסתובב ומולי עומד שוטר. בפנים חמורות שואל: "מה אתה עושה פה?" "מה אדם עושה בכותל?" השבתי."תעודת זהות!" הוא תבע. היכנסתי את ידי לכיס להוציא את הארנק ואין. זה רגיל אצלי בשעת לחץ. "תתלוה אלי", פקד עלי והתחיל להתקדם לצריף המשטרה. בביתן המזוגג והצר רשם את הפרטים שלי והתחיל לכתוב דו"ח.
"למה אתה משוטט ליד הכותל בשעה כזאת מאוחרת?" ביקש לדעת. בחשש מה סיפרתי לו על הכותל הקטן והנאיבי שאבי היה מצייר על קיר הביית במרוקו. חיוך קל התפשט על פניו הנוקשות, והוא היתודה שזה בדיוק מה שהיה גם בבית שלו בצנעא. יותר מזה. האבא שלו, שנפטר לא מזמן המשיך לצייר את הכותל גם בראש העיין "כאילו לא היגענו". הזקן עם הסולם נראה דרך חלון הזכוכית עם הטלית המכונפת ותנועות המטאטא כאילו ממריא באויר, ואני מצאתי עוז עתה לשאול את השוטר בחיוך: "אז מה? אלוהים לא קורא אותם? "תשמע, ענה השוטר, כשהוא נוגע בכתפי בדרך חברית, אלוהים לא מסתכל עלינו. אני פה עשרים שנה, ושום כלום. קרוב לצלחת כמו שאומרים, אבל הוא לא זורק לך עצם. בלילה אין אף אחד בינינו. אני נמצא איתו אינטימי, כמו שאומרים. לא מתבייש לדבר איתו בקול. מה אני מבקש? לחברי אגד יש נסיעה חינם? לעובדי אל על יש טיסה פעם בשנה? לשוטר הכותל מגיע קצת מזל, לא?! מה לא עשיתי כדי להגיע למקום הזה? ומה אני מבקש בסך הכל? מקום טוב באמצע, כמו שאומרים. לא ראשון אבל למה אחרון? ינקלה עלה בדרגה. לחיים העלו משכורת. צ'יקו יצא לחו"ל מה אני? קיבלתי את עזיזה. חמישה ילדים.שלושה נכדים...
"כתבת פתק?", שאלתי. "אוהו!", ענה, אבל אתה מדבר אל הקיר. הנהג של פרס, שכן שלי, מספר לי, כשהוא רוצה העלאה הוא ניגש ישר לנשיא. אני כמו נהג של אלוהים, לא? אפשר להגיד שומר ראש שלו. מגיע לי משהו קטן ממנו? באים פה מיליונרים עם מצלימות טלויזיה, נשים עם יהלומים כל אחת בגודל אבן של הכותל. אני שואל אותך! הם צריכים כותל? אם היה לי מה שיש להם הייתי מפנה את המקום למישהו אחר. למה לתפוש את התור? ואתה יודע מה הם מבקשים? "אלוהים, עשה שהממשלה הזאת תיפול!" בחמש בבוקר! "איך אתה יודע?" "מה איך אני יודע? אתה צוחק? קח תקרא בעצמך", הוא אומר ושולף מהמגירה שקית ניילון מלאה פתקים. "כשאני לבד בלילה, אני הולך ולוקח לי קצת פתקים משם."אתה?! אני פוער פה בתימהון. השומר של הכותל?" "עזוב אותך משטויות, הוא אומר. למה? מה אתה חושב? הם עולים לשמים? קח. קח. תקרא. והוא דוחף לי לתוך האף ערימה של פתקים מקומטים. "אני מצטער..." אני מגמגם כמה התנצלויות. אני לא..." אך הוא פותח פתק של כספומט וקורא: "שנסראללאה ימות!". מקבלה של רופא שיניים הוא קורא: "שבעלי ייכנס לכנסת". מעל דף של חבר כנסת: "אני רוצה לכבוש את הארמון. להרוג את המלך. לדפוק את האישה!" אבל היו גם בקשות פשוטות: "אלהים תשלח מלאכים לשמור על אילן", "אלוהים, עשה שיבטלו את לוח הכפל", "אבא עזב את אימא. מה יהיה?!", "אני בת 35. גבוהה. אינטליגנטית. עיניים ירוקות. בבקשה שלח לי חתן." ובלויית נשיקת שפתון. וכך הוא המשיך לקרוא לי את צרות העולם. הנה, אמרתי לעצמי. בעוד אני חושב שאכתוב על זה תסריט לסידרת טלויזיה. פה בבקתת השוטר מסתימת דרכן של תפילות בני האדם לאלוהים. "ואלוהים?" שאלתי. "הוא צריך את הפתק?", הוא ענה. תאמין לי! הוא שומע גם כשאנחנו שותקים. "ואתה? בשביל מה אתה צריך את זה?", ביקשתי לדעת. "לקרוא לפני השינה" "לפני השינה?", תמהתי. "אתה רואה את צרות העולם וקצת מתנחם. כמו שאומרים: צרת רבים חצי נחמה. רוצה קצת הביתה?" והוא לוקח ערימה ותוחב לכיסי, כאילו היה נותן לי חבילה של שוקולדים. "קח. קח. זה יעשה לך טוב, תשמע ממני. אל תראה את זה כמו גונב דואר. זה לא שהם מגיעים למעלה. הנה תראה! תראה לאן הם הולכים!" והוא מצביע לכיוון הכותל, שם נראית מדורת אש מרצדת והזקן המכונף עומד כמלאך לידה, מלבה אותה במפל אין סופי של פתקים, כשהצל הגדול שלו נופל על הקיר.
שחר ירושלמי התחיל להפציע, ואיתו צלצול פעמונים וסילסול מואזינים, כשהמדורה כבתה והזקן נעלם. אני והשוטר עמדנו באויר הקריר והיבטנו על הכותל הנקי עכשיו מפתקים שנישא בעקשנות מול עוד יום חדש של הנצח כמו חתיכת טבע, כמו הים מול החלונות בחיפה או תל אביב. הייתי מוקסם מהמראה והשוטר שהרגיש טפח על כתפי ואמר לי: "הוא שלך!" ונעלם בצריפו.
קרבתי אל הכותל, כשהוא נעשה ענקי יותר ויותר עם כל צעד שעשיתי, עד שנגע בשמים. אז נגעתי בו בקצות אצבעותי ובעיניים עצומות. לפתע חשה ידי בפתק.
הזקן, חשבתי לא הקפיד להוריד את כולם. לא התאפקתי ושלפתי את הניר. זאת היתה מפית קטנה של מסעדה ירושלמית בה קראתי בגניבה לאור הכוכבים שתי מלים בכתב יד נשי: "תשמרו עלי!" הרגשתי חוטא, אך שמתי את הפתק כמו גנב בכיסי בהחלטה לחשוב בביית מי כתב, כשידי השמאלית נגעה בפתק אחר. בלי להסס מצאתי את עצמי שולף גם את זה. כשפתחתי את עיני ראיתי על ניר צ'קים בכתב רש"י: "תשמרו עלי". התפלאתי. עצמתי שוב את עיני וכמי שמטיל גורל מיששתי בידי בין החריצים, פקחתי את עיני וקראתי באיטלקית: veglia su di me זה היה כבר יותר מדי.היבטתי סביבי בזהירות לראות אולי מישהו מאחורי גבי מהתל בי. איש לא היה בסביבה. הייתי לגמרי לבד עם הכותל. זה היה מפחידומפליא. התרחקתי לפינה אחרת ונסיתי עוד פתק ורוד שבלט החוצה. אותה קריאה בצרפתית: Protegez moi, לא ידעתי מה לחשוב. מעשה כישוף? תמיד שמתי אני פתקים בכותל. עכשיו אני מקבל פתקים ממנו. משהו מוזר ומפליא קורה לי ואני צוחק ומפחד. התרוצצתי לאורך הכותל חזור ושוב ושלפתי פתקים מכל הפינות. עשרות פתקים. כיסי כבר מלאים פתקים מכל הסוגים. מכל הצבעים. מכל הלשונות. כתבי יד נשיים, גבריים, ילדותיים. בכולם אותה קריאה: "תשמרו עלי." מי כתב? הרי זה יום חדש. והזקן זה עתה ניקה את הכל וזרק למדורה. האם מישהו קורא לעזרה? מי? אולי מישהו מבקש ממך למלא שליחות? שליחות של מי? למי? מי השליח? מי השולח? ואיזה שליחות? ואולי אחיזת עיניים? מי היה הזקן? עובד עיריה או מלאך שהביא פתקים מלמעלה בשעה ששלח אחרים מלמטה? מה קורה לי? באתי לדבר עם הכותל והוא מדבר אלי! לא ידעתי למי לפנות. לדבר עם השוטר? לפנות לראש הממשלה? אולי למכבי אש? החלטתי לכתוב את הדברים בבלוג. כי צריך לעשות משהו. אי אפשר להשאיר את זה כך.