אהבה ללא פחד
מאת: גבריאל בן שמחון
פתאום נכנסו שדיים לכיתה. באמצע שיעור תלמוד. אף
אחד לא ראה איך זה קרה ומתי, לא שמענו כשנכנסו
ופתאום הם פה, ואולי היו שם מזמן, אלא שלא
שמתי לב, ורק עכשיו הבחנתי שלאסתר ק. ומרים פ.
שיושבות בספסל לפני יש שדיים, והם לא נותנים לנו
לראות כלום, מסתירים את המורה לתלמוד ואת הנוסחאות
החדשות בחשבון, את משפט פיטגורס וערך משולש
וממלאים את הכיתה בריחות וצבעים והן, אסתר ק. ומרים
פ., בכלל לא מופתעות, אולי בכלל לא יודעות, אז אנחנו
צריכים להגיד להן הי! תראו! יש לכן פה שתי חיות
קטנות ונושמות, הן רוצות להגיד משהו! תקשיבו! לא
יכול להיות שאתן לא שומעות, הן לא נותנות בכלל
להקשיב למורה לתלמוד כשהוא שולח אצבעות לכל
הכיוונים ופניו מליאות חדווה כאילו גילה גם הוא
חיות קטנות ורוטטות בין דפי הגמרא, צריך להאזין
להן, מאז שנכנסו לכיתה אני לא מרוכז בכלל בלימודים,
הפסקתי להתרוצץ בהפסקות ובמקום זה אני קורא
ספרים: דוד קופרפילד, אוליבר טוויסט, רובינזון
קרוזו, אמיל והבלשים, אבל הם עוד לא גילו את
השדיים! לא שמעו ולא ראו, את דוד קופרפילד מצאתי
מאובק ברחוב, דפים יבשים, התקמטו בשמש, לקחתי
ויישרתי אותם, הרטבתי אותם, שמתי מתחת למזרון, ישנתי
עליהם וייבשתי, טיפלתי בהם כמו בספרי קודש, הרי זה
כתוב באותיות עבריות כמו התנ"ך, המשנה והתלמוד, אבל
לגמרי שונה, סיפור חיים אמיתי של ילד בגילי שאביו
מת ואימו מתחתנת עם גבר אחר והוא נשאר בחוץ בלי
בית, ואין לו למי לצעוק הצילו ואלוהים לא נמצא
בסביבה וגם הוא, דוד קופרפילד לא פונה אליו,
ואני אומר לדוד קופרפילד, למה אתה לא פונה לאלוהים,
אבל אצל דוד קופרפילד אין לא אלוהים ולא שדיים,
בתנ"ך יש כל הזמן רק אלוהים, בשיר השירים יש רק
שדיים ואין אלוהים בכלל, אולי איפה שיש אלוהים
אין שדיים ואיפה שיש שדיים אין אלוהים, אולי הם
דומים וממלאים אחד את מקומו של השני, בספר הזוהר
שאבא קורא וכותב כל לילה הם מגיעים לשילוב בזכותה
של השכינה שהיא דמות אלוהים בצורת אשה אהובה עם
שדיים, אבל אסתר ק. ומרים פ. הן לא שכינה, השיער
הארוך שלהן נופל לי על דפי התלמוד, מסתיר לי קטעי
פסוקים, אני מסלק את הקווצות מעל מסכת נזיקין, כדי
לעקוב אחרי המורה כשהוא מתווכח עם האשה שבאה
ממדינת הים ואמרה מת בעלי, תינשא או לא, מת בעלי -
תתיבם או לא... מתפלפל עם שאלות רחוקות במקום לתת
תשובות לשאלות קרובות. למה אסתר ק. ומרים פ. לא
מקשיבות לשדיים שלהן, למה הן לגמרי אדישות כאילו
לא היו להן שדיים, הן עיוורות? חירשות? איתי הם
מדברים וצוחקים, שמחים ומתפנקים כאילו היו יצורים
חיים, אולי השדיים עצמאיים ולא הם צמודים לאסתר ק.
ולמרים פ., אלא להיפך: אסתר ק. ומרים פ. צמודות להם,
לפעמים המורה חנה צמודה להם, לפעמים הם מרקדים על
ספר התלמוד ולפעמים הם תלויים על העצים בחצר, כמו
תפוחים ואגסים, אם הם היו שלי הייתי מטפל
בהם כמו בתינוק קטן, מפנק אותם, רוחץ ומבשם,
אולי אפילו מציג אותם בחוץ לאנשים שייהנו, כמו
שמציגים זר פרחים או קערת פירות, ריח השדיים נעים
והאצבעות שלנו נשלחות קדימה, מאגפות מהצד את אסתר
ק. ומרים פ., פוגשות את הרכות העגלגלה שאינה מסרבת
ואינה מזמינה, אבל אסתר ק. ומרים פ. לא מסתובבות
לשאול מה אני רוצה, כאילו האצבעות שלי לא מלטפות,
לא צורבות, לא בוערות, אז אולי השדיים לבד והן לבד,
אולי הקשר ביניהם הוא מקרי והשדיים בעצם לא שלהן
והם קיימים גם בלעדיהן, ואפשר לראות אותם, למשל,
מונחים על טס, עצמאיים נגיד כמו שאלוהים זה דבר
עצמאי, קיים רק בשביל אלה שמאמינים בו,
מי שמאמין באלוהים יכול כמוני לראות
אותו, אחרים לא, כך גם לגבי שדיים, אני רואה אותם
בשעה שאחרים לא. ואולי צריך לשים אותם כמו שני
לוחות הברית בארון הקודש, בשיעור למתימטיקה השיער
של אסתר ק. ומרים פ. נופל לי על משפט פיטגורס
ומבלבל הכל, או על מיני משולשים חופפים שצריכים
הוכחה, ואני חושב למה שדיים לא צריכים הוכחה, יש
על הלוח קשת ועיגול וכדור ונפח כדור ומעטפת ומשקל
ושני השדיים האלה מולי, איך אפשר למדוד את המשקל
שלהם, או את המעטפת? האם יש רק מידה אחת נכונה או
כמו בתלמוד שאפשר כמה תשובות. אני לא מאמין
בנוסחאות של המורה, כי הרי יש בהם חום וריח
וחיים ואיך אתה שוקל את זה? שד ועוד שד זה שניים?
למה? הרי יש כל מיני שדיים, קטנים וגדולים, רכים
וקשים, לבנים וכהים, אי אפשר להגיד תמיד שניים,
לפעמים שד ועוד שד זה שלושה, אולי אלף, הנה חידה
שאין לה פיתרון ואין לך בכלל תשובה, סוגיה חדשה
שצריך להכניס גם לתלמוד וגם לחשבון. יש גם הבדל
בין שד לשד, אחד גאוותן, השני עניו, זה שובב וזה
שקט, זה חכם וזה ליצן, זה מהיר וזה אטי ואם היו
השדיים סוחבים מרכבה היא היתה מתהפכת. אני
מסתכל על החברים שלי יוסי א., אברהם ש., שמואל ר.
הם עשר בכל המקצועות, גם בחשבון והנדסה. יוסי, שמואל,
אברום, מה אתם עושים? תסתכלו ימינה, שמאלה, הכיתה
מליאה שדיים! אתם לא שומעים? לא מריחים? מדברים שם
עם המורה על תפוחים ותותים ואגסים ואין שם כלום,
רק מספרים וכאן יש להם שדיים אמיתיים ואת זה הם לא
רואים. ואולי אני רק מדמיין אותם? שהרי אף אחד חוץ
ממני לא רואה ולא שומע אותם ואולי הם באמת לא
נמצאים שם, ואולי כולם רואים, יודעים ומסתירים את זה
ממני, עושים עצמם שאין שדיים בכיתה... למה? עשו
נגדי חרם? המורה לתלמוד ממשיך את השקלא וטריא שלו
לבד מול מסכת נזיקין, בטוח שכולם אחריו, מתלהב
ומדבר בכל גופו, לוהט וטוחן הרים זה בזה, שניים
שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של
זה לזה ואת של זה לזה... בעוד כולם מחכים לצלצול,
מכינים את הילקוטים לרוץ הביתה, הבוקר כשנכנסתי
לחנות מכשירי כתיבה ועיתונים גליתי ספר יוצא דופן.
על הכריכה הרכה שלו פנים של אישה בלונדינית עם
מחשוף ושני שדיים גדולים, כמעט חיים, דיפדפתי בספר
בעמידה וגיליתי שם דברים שאף פעם לא שמעתי ולא
קראתי, סודות כל כך גדולים שהרגשתי שאני מחזיק
ביד גחלים לוחשות, בכל דף סוד אחר, השדיים היו רק
התחלה צנועה. מה שנתגלה לי מתחת לזה היה סוד נורא
וגדול ופחדתי להמשיך לקרוא לבד שמא יקרה אסון,
נזכרתי בסודות הנוראים שאבא וחבורתו קוראים בספר
הזוהר הקדוש שידוע שאסור לאדם מתחת לגיל ארבעים
לקרוא בו, עכשיו אני מבין למה אסור, אדם לא יכול
לעמוד מול כל הסודות. כל דבר בזמנו. מה
שקורה בין גבר לאשה זה פלא, פחד, סוד גדול.
הרגשתי שאני מחזיק בידי אלומת אור להאיר מנהרה
אפילה לאוצר נורא, או מפלצת מפחידה. לא יכולתי
לעזוב את הספר, וגם הוא לא רצה לעזוב אותי, ספרתי
את הכסף שהיה לי בכיס, חסרו לי כמה גרושים, אבל
המוכר ויתר, יצאתי עם הספר כשהוא בוער לי ביד,
הכנסתי אותו מתחת לחולצה, כדי שלא יראו והרגשתי
שהוא שורף לי את הגוף, הייתי מוכרח להתחלק בסוד עם
מישהו, אי אפשר להישאר עם זה לבד, כמובן שפניתי
לשלושת החברים הטובים שלי, אברהם ש., יוסף א.
ושמואל ר. אני מראה להם את העטיפה וקורא כמה
שורות. אברהם ש. מתפוצץ מצחוק, יוסף א. משתתק,
קופא על מקומו, שמואל ר. נבהל ובורח. אצל אברהם ש.
אנחנו תמיד מתכוננים למבחנים בתלמוד, מתיישבים
מסביב לשולחן כמו אבא עם חבורת המקובלים שלו סביב
ספר הזוהר ואני מסכת נזיקין מולי, מסביר את הארמית
לשלושת העולים החדשים שעברית בקושי יודעים, מחקים
את המורה לתלמוד עם תנועות הידיים והאצבעות, כשהוא
מפליג לבדו רחוק בים התלמוד הסוער, האבא והאמא של
אברהם ש. יושבים על המיטה שלהם בחדר האפלולי שבו
גם המטבח והמקרר הלבן שקיבלו מהדוד באמריקה, צופים
בנו עם אושר בפנים, הם לא יודעים מילה עברית וודאי
לא ארמית, רואים את חבורת העילויים והבן הקטן שלהם
ביניהם ממיתים עצמם באוהלה של תורה בקושי שרדו
בדרכים הקשות בין פולין לסיביר, רעב, שלג,
קור, בדרך הם הזקינו והוא הילד הראשון והאחרון
שלהם, מפעם לפעם קמה האמא הגדולה וכחולת העיניים
בצעדים כבדים ושופכת ביסקויטים מתוך פח גדול שהדוד
בעל המכולת מקרית ים שלח לה, לתוך קערת הבדיל שעל
השולחן. אנחנו קוראים ואוכלים, אולי זאת הסיבה
שאהבנו את הבחינות בתלמוד. אותו יום התאספנו מסביב
לאותו שולחן ופתחנו לא את מסכת נזיקין אלא
את "אהבה ללא פחד" עטופה באותה עטיפת עיתון
שהורדנו מהחוברת לתלמוד. ההורים ישבו על אותה
מיטה וצפו בנו איך אנחנו עוקרים הרים ורואים מסוף
העולם ועד סופו, מגלים את מה שכולם כיסו והחביאו
מאיתנו, כל דף שהופכים מקפיץ את המתח שלנו לגובה
חדש, הקול שלנו משתנה כמו חשמל שהמתח שלו יורד
ועולה. מרוב זהירות יוסף א. מרים את הקול ומסלסל
במנגינה התלמודית ואנחנו מניעים אחריו ראש וידיים,
סוד אחרי סוד ואבר אחר אבר, האצבעות צורבות,
הלחיים סמוקות, השרירים מתקשים, והעיניים של האבא
והאמא זוהרות משמחה, תקועות בנו בחמלה וגאווה והם
שופכים עוד עוגיות ואנחנו אוכלים ומפליגים בנתיבים
חדשים, פורצים דרך לכוכבים נעלמים, עד שראינו מה
שלא ראתה שפחה על הים, השעה היתה מאוחרת, ועיני
ההורים כבר נעצמות, הם לא יכלו לישון כל זמן
שאנחנו ישבנו במקום שבו צריכים לפרוש את המיטה
המתקפלת, מישהו שלח יד לקחת ביסקויט והפיל את הספר
מהשולחן, ההורים פקחו עיניים עייפות והתכופפו להרים
את הספר מהרצפה, אך המעטפה נשרה ובידיים נשאר הספר
עם העטיפה החמה והצורבת שעליה לא היה רב מזוקן עם
פיאות מסולסלות ועם אצבע ובוהן בתנועת פלפול, אלא
אשה עם שדיים גדולים, והשם "אהבה ללא פחד" מפזז
מול העיניים. האב דפדף, חייך לעצמו והעביר לאשתו.
היבטנו בהם בפחד, כשהם בוחנים את האשה
חשופת השדיים, האמא אוחזת בספר בידיים נרגשות, מנשקת
אותו כמו שמנשקים ספר קדוש שנפל ומחזירה אותו לבן,
הם בטח חושבים שזאת אשתו של רבי עקיבא, או אולי
זאת השכינה בכבודה ובעצמה, שמרוב עיסוק בסוגיות
הקדושות הצלחנו לעצב בדרך פלא את דיוקנה שכיסה
בצבעים וביופי את המילים "תלמוד בבלי, מסכת
נזיקין". פתחנו את הספר במקום שהפסקנו והמשכנו
לקרוא, הפעם ביתר התלהבות ולהט, בתנועות של תלמידי
חכמים גדולים שטוחנים הרים זה בזה, האב והאם
מביטים בנו בחיבה והערצה ועיניהם זולגות דמעות של אושר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה