ארוחה מרוקאית זה סקס

ארוחה מרוקאית זה סקס

ארוחה מרוקאית זה סקס. לא במקרה המאכל המרוקאי מספר אחד זה כוסכוס- סקסו במוג'רבית. לראות את הכוסכוס רחב למטה והולך וצר למעלה מוקף קשואים, גזרים ובשרים ועל ראשו גרגרי חומוס, שקדים וצמוקים זה לראות ברברית במערומיה מקושטת במחרוזות נחושת וענבר. האוכל המרוקאי הוא באמת האהבה היחידה, האמיתית והנאמנה, שנותרה בעולם, שבו הכל סחיר ומכיר. בימים של אידס והטרדה מינית נוח יותר לחזר אחרי כוסכוס ומופליטה ולעשות אהבה עם ספינזאת וגריווז. לכן בלילות של בדידות אני מבלה בלבשל תבשילים ולזלול אותם.

אכילה זה אקט אחרון

להכין אוכל מרוקאי או לאכול אותו זה לאהוב אותו, אתה בוחר לך את החומר הרצוי לך, בודק אותו ללא כפפות גומי, מקלף , מפשיט , חותך, לש ומעסה, ומכין את ה"תסרמילה", זורה במו אצבעותיך את התבלינים, מעריך את קמצוץ הכמון והקנמון, משחרר, מפזר, עוצר ומוסיף, שם על האש, טועם ומריח ללא הפסקה, מתבשם, מוסיף וגורע ואוכל, חלק גדול של ההנאה מהאוכל המרוקאי זה עצם הכנתו ובשולו. אכילתו זה רק האקט האחרון אחרי משחק האהבה הארוך.

דוגמנית עירום

באחד המסעות שלי נזדמן לי להכיר על החוף יפני קטן וממושקף, הוא ישב ליד אוהל קטן, על שרפרף קטנטן ודג דג קטנטן. הוא טיפל בדג שהיה בגודל סרדין כאילו היה לויתן, פרש אותו לשנים, המליח אותו, הוסיף כמון, סויה וטפטף עליו שלושה- ארבעה מיני רטבים יפניים, על אלה הוא פרש חתיכת ביקון, אחר כך קלף בצל וחתך לחתיכות קטנטנות, עטף את הדג בבצל, שם אותו על ניר כסף וצלם אותו במצלמה מכל הזויות כאילו היה דוגמנית ערום, אחר כך סגר את ניר הכסף ושם את הדג על האש. כשהדג התבשל הוא הוריד מעליו את ניר הכסף, הריח אותו ובלע אותו במכה אחת. ההכנה ארוכה כמו משחק האהבה, האכילה מהירה וקצרה.

ה"סעודה האחרונה" ו"הזלילה הגדולה"

בעבודתי כפרופסור בחוג לקולנוע וטלוזיה באוניברסיטת תל אביב ניתחתי לא פעם סעודות מפורסמות בהסטוריה של התרבות והקולנוע. בציור המפורסם של "הסעודה האחרונה" עיני הסועדים בדרך כלל אינן בצלחת אלא מכוונות אל ישו, אדונם או כלפי מעלה בפוזה של תפלה. הסועדים הם על טהרת הגברים ללא נשים ועל השלחן על פי רוב אין כמעט כלים או דברי אוכל. הסצינה היא סצינה של סעודה, אבל הכל מאורגן כדי להדגיש את האוירה הרוחנית ולהחליש את הצד החומרי. הסעודה המפורסמת של פליני ב"סטיריקון" היא הפוכה של הסעודה האחרונה. זאת היא יותר ארוחת פגולים. זונות ועבדים חוברים לאצילים בזלילה משולבת באורגיה, עישון וריקודים אירוטיים. לשולחן מוגשות בהמות שלמות מבושלות, מהבילות ואבוסות ואבריהם של הסועדים משמשים בעת ובעונה אחת לאכילה ולהנאות מין. הסעודה ב"סטיריקון היא בטוי מובהק לרומא הפגאנית והדקאדנטית של נירון לפני בוא האלוהים. כך גם ב"הזלילה הגדולה" של מרקו פררי בו, חבורת הזוללים והזוללות מסתגרת בוילה עשירה לפולחן פרורטי בן ימים של מין, זלילה וסביאה, עד שאחד אחד הם מתפוצצים למוות. מטפורה ברורה לחברת השפע והצריכה באירופה של שנות השבעים.


"הסעודה של בבט"

"הסעודה של בבט" של גבריאל אקסל לעומת זאת היא אירוע מעודן במיוחד. הסועדים שהם חברי כת נוצרית של סגפנים נאלצים מתוך חובה למארחים לאכול מן המעדנים המופלאים, כשהם מתיסרים ועוצרים בכוח את גניחות ההנאה האסורה להם על פי אמונתם. זהו ארוע רוחני טהור, מקביל ל"הסעודה האחרונה" למרות שמדובר באחת הסעודות היקרות, העשירות ואנינות הטעם, שעוצבו אי פעם בקולנוע. ב"הסעודה של בבט" הסועדים למעשה אוכלים את בשרה ודמה של בבט המבשלת, שמגישה להם למאכל את כל הונה מתוך אהבה. מצד שני אפשר שעם כל רוחניותה הסעודה של בבט באה במקום סקס לחבורת הקשישים, שדתם אוסרת עליהם את הנאות הגוף. בבט, הטבחית הצעירה שמכינה במטבח את המרקחות המכשפות, טועמת ומתבשמת נראית עצמה כמגיעה לפורקן. למעשה יש פה שלוב של פלחן דתי ואירוטי, כשהצעירה במקום להפקיר לפני האורחים את גופה במיטה, מקריבה אותו על השלחן לסעודה.

הסעודה המרוקאית

בסעודה המרוקאית יש משהו מהסעודה של בבט. גם כאן יש שלוב של פלחן דתי ואירוטי. האשה המרוקאית, יהודיה או ערביה, חיה במצור של חוקים ואסורים דתיים, מאחורי חומות של בית, וחומות של לבוש ורעלה. הדרך היחידה שלה להראות, לפתות, להחשף, להתבטא היא דרך המטבח והבישול. בקדירה שלה היא למעשה מציגה את עצמה ואת יכולת האהבה שלה. כשהיא צובעת, מתבלת ומבשמת את התבשיל, היא בעצם עושה את זה לגופה. כשהיא חושפת את הקדרה על השלחן היא בעצם עושה סטריפטיז וחושפת את עצמה, וכשאתה אוכל את תבשילה, אתה אוכל אותה. כמו שהפתגם אומר "האדא כבזהא, כיף יכון פראסהא"- "זה הלחם שלה, איך יהיה המשכב שלה". רק אשה מרוקאית מסוגלת לעשות מימונה עם עשרות תבשילים ומגדים, אפויים, מטוגנים ומבושלים עם אלף צבעים, ריחות וטעמים ולהזמין אל השלחן את כל העיר, כי על השלחן היא מציגה את כל יופיה, חינה וטעמה, בדיוק בדרך שבה בבט עושה זאת בסעודתה, אלא שסביב שלחן הסעודה המרוקאי לא יושבת כת של סגפניים דתיים, אלא חבורה של אוהבי חיים ואניני טעם, וגם כשהם מתבלים את ישיבתם בפיוט וכלי זמר החושים ערים והיצרים לוהטים, ואפשר בהחלט לומר, שמי שלא אכל אוכל מרוקאי לא עשה סקס מימיו.

קונצרט של צבעים ריחות וטעמים

סעודה מרוקאית זה, מסע, הרפתקה, מעשה אהבה, קונצרט של צבעים, ריחות, טעמים, מתוק, חריף, חמוץ וטעמים שאין להם מלים, כל חמשת החושים משתתפים שם, כולל חוש השמע שמגיע עם הנגיסה, המציצה, הפצפוץ והליקוק, האנחות והאנקות. סעודה מרוקאית היא שיא העדנה. חויה שמעצבים אותה כדי לענג ולהתענג. זאת היא הזדמנות לפגישה של כיף ושמחה. מנה רודפת מנה. האדים עולים מעל הטג'ין של הזיתים עם לימון ובשר או של תמרים עם בשר כבש שנראים לעין כיצירת אמנות צבעונית שמתענגים גם להריח אותה ולאכול אותה. הסעודה המרוקאית היא הזדמנות לביטוי רוחני, לוידוי, לשמחה. התבלינים והיין מעוררים, השיחה קולחת, השיר זורם ואם יש גם זמר או תזמורת, השולחן יכול להתרומם באויר. אצל היהודים גם הנשים מסובות יחד עם הגברים ועם האוכל והמשקה הם גם משחררים לשון ויצרים נוגעים זה בזה מחבקים זה את זה ומתבשמים זה מזה. זאת היא בעצם חגיגה להנאת הגוף והנפש. חויה מענגת, משחררת, מלכדת. היא אינה ארוחת פגולים ולא סעודת סגפנים, אלא אהבת החיים והאדם.

במקום שיאצו ורפלקסולוגיה

ארוחה מרוקאית באה במקום שיאצו, רפלקסולוגיה, אקופונקטורה ושלום. הסעודה אינה רק חויה קולינארית אלא גם פסיכולוגית וחברתית. שלחן האוכל ומה שמתרחש סביבו הוא לא רק במת תיאטרון, השלחן הוא המשפחה, הוא השכונה, הוא הכפר, כולם מכירים את כולם, סביב השלחן מפתחים אהבות, שנאות, קנאות, קונפליקטים, קרבה ודחיה, סביב שלחן האוכל מתרחשות דרמות, קומדיות וטרגדיות הסעודה היא הכפר עם כל מה שיש בו, דינמיקה חברתית מרוכזת וממוקדת והכל נחתך שם באהבה או בסכין.

סעודות חשק ליד קברי קדושים

בחברה אוהבת חיים שהיא גם דתית כמו זאת במרוקו משמשות גם ההלולות על קברי צדיקים אמתלא לסעודות אורגיאסטיות בשם הדת. לא לשוא מספר הצדיקים וקברי הצדיקים במרוקו הוא גדול כל כך ורק אצל היהודים הוא מגיע לקרוב למנין ימות השנה. מר' עמרם בן דיוואן בוואזאן (שד"ר מארץ ישראל) ועד ר' שלמה בלחנס באגויים. חלק מהקדושים כמו ר' שלמה בלחנס או "סיד אלמסקוק" ("הקדוש בספק") משותפים ליהודים ולערבים כאחד.

מקדונלד וקוסוקוס

כנוסעים אנחנו אוהבים לגלות את המקומות החדשים דרך המטבח ומאכליו:
המקדולנלד למשל מסמל את המהירות, היעילות, התיעוש, השכל הישר וההגיון הליניארי של אמריקה. גם אם במשך היום נסעת אלף קילומטר, או עברת ממדינה למדינה בלילה אתה ישן באותו חדר במוטל סיקס ובצהרים או בערב אתה אוכל באותה מקדונלד. אותו צ'יפס, אותו המבורגר עם אותם ריחות, טעמים וצבעים, אותם שלחנות, כסאות ואותם טבחים ומגישים מאחורי אותו דלפק עם אותה תלבושת ובאותו מחיר. אין הפתעות. אתה יודע מה מצפה לך. הרכות של הלחמניה, הפריכות של הצ'יפס בתוך אותה אריזה אדומה מקרטון עם האות M בצהוב. לא צריך להתלבט מה לבחור, גם לא צריך לחפש. על אם הדרך ה-M מאותתת לך ואתה נכנס באותה פשטות שבה אתה נכנס לתחנת דלק למלא בנזין.
הכוסכוס זה מרוקו. לא יעילות, לא מהירות ולא תיעוש. זאת חקלאות. אוכל שצריך זמן להכין , לבשל והמון זמן לאכול. מבשלים אותו לאט ואוכלים אותו לאט לאט. הטעמים שלו רבים מגוונים ומפתיעים. הוא תמיד בלתי צפוי וטומן בחובו הפתעות. אי אפשר לאכול אותו לבד ובמהירות. הוא מחייב זמן וחברה ושאון של חג ומסיבה. הכוסכוס הוא סימפוניה של כל תנובות השדה, תבליניו וריחותיו. זהו מאכל ברברי במהותו, קשור באדמה ומריח קרקע. עקרו גרגרי סולת עטופים שכבת קמח, את הגרגרים מאדים באדים של מרק המכיל את כל מה שיש בשדה. מבשר כבש דרך כל ירק ותבלין. וממלא את הבית ריחות של שדות, אדמה, מעינות ומרעה. הכוסכוס זה הטעם, הריח, והצבע של מרוקו. זה הגיאוגרפיה והטופוגרפיה, הפואטיקה האסתטיקה והאירוטיקה של מרוקו.

כל אישה והריח שלה

בחברה המרוקאית האוכל הוא מרכז החיים. מתיחסים אליו בכבוד, מרבים להשקיע בהכנתו, בהגשתו ובאכילתו. הטאג'ין היא תבשיל שמחדשים, ממציאים, מעבדים, מקשטים, מבשמים, צובעים ומגלפים. הבישול הופך זירה ליצירתיות, תמיד מחפשים איך לשנות, לגוון, להפתיע, לעורר, להפליא, לכשף, בדיוק כמו ביצירת ספרות ואמנות. לכל טאג'ין יש כמה סגנונות: זיתים עם בשר יש עם פלפל שום ולימון ויש בלי שום ולימון אבל מטוגן עם עגבניות וקוסבורה. לחמין יש אלף טעמים וריחות. כול העיר מביאים חמין למאפיה, אבל כל אחד וסגנונו. אצל הסבתא מצד האבא זה תמיד מרקי (ממרקא), ואילו אצל סבתא מצד אמא זה מטוגן היטב. (מקלייא) גם צבע החמין שלה חום אדמדם והריח שלה ממלא את כל העיר. יש אין סוף סירי חמין במאפיה, אבל כל אחד וצבעו, והריחות מתחרים זה בזה. בקלות ניתן להבחין איזה סיר הוא של מי גם כשהוא סגור, רק על פי הריח. כל אישה והריח שלה .
הבישול זה הממלכה של האישה. היא האמנית, והיוצרת, והיא זאת שהופכת את חומרי הגלם לחויה חושית ורוחנית, לתת הנאה לגוף ולנשמה. האשה, שמורחקת מהנאות הרוח, מלימוד תורה ומבית הכנסת, הופכת את המטבח שלה למעבדת רוחנית בה היא נותנת ביטוי לעצמה ביצירת תערובות אישיות של טעמים, צבעים וריחות. במובן זה היא הופכת להיות אמנית, ציירת, פסלת, קוסמת ומכשפת ששולטת בתבשיליה על מצבי הרוח של הבית.

"סכסו דלעשוב"

נשים מסובות לשולחן יחד עם הגברים, אוכלות, שותות, מרכלות, שרות ומשתתפות ב"תכביל" שלוב כוסיות עם הגבר תוך כדי לגימה. הן מקיימות גם סעודות סגורות משלהן, רק לנשים בלבד, הלולות וסעודות מצוה לכבוד צדיקים וחסידים ולפעמים גם סעודות חולין משותפות ליהודיות וערביות עם תבשילים שמכילים עשבים מעוררים ("סכסו דלעשוב") שמשחררים מעצורים והופכים את המין והגברים הנעדרים כמעט לנוכחים.

תבשילים וספורים

את ספר התבשילים הזה אני כותב לא רק להציג את האהובים בתבשילים שאני מכין לעצמי, אלא גם כדי למכור באמצעותו כמה מיצירות הספרות שכתבתי- ספורים, מסות, שירים ועוד.
שמתי לב שלספרי בישול יש חיי מדף ארוכים. יצירות הספרות, שכתבתי, לעומת זאת, לא החזיקו מעמד על המדף יותר משבוע. מפעם לפעם אני הולך לבדוק את מצבי בחנויות הספרים ואני מוצא לכל היותר עותק אחד מוטמן עמוק באחד המדפים האחוריים. וזה לא עותק חדש שהוזמן אחרי שהקודם נמכר. זה אותו עותק. איך אני יודע? קפול בדף הראשון שאני עושה כסמן ובודק בכל אחד מביקורי.

"אוכל מרוקאי" ו"מלך מרוקאי"

"אוכל מרוקאי" ספרה של אמי רינה בן שמחון- אלעליליה בהוצאת "כנרת" רץ מרתון כבר עשרים וחמש שנה, ואילו את "מלך מרוקאי", שהצגתי ב"הבימה" באותו זמן איש לא זוכר, למרות שהוא נמצא בתוכנית הלימודים של משרד החינוך. למה? אנשים, כנראה אוהבים יותר לאכול מאשר לקרוא. אז מה שאני מנסה בספר הזה זה לקדם את קריאת מחזותי, ספורי ושירי על ידי פרסום ספר התבשילים שלי. בין תבשיל לתבשיל אני אציג אחד מספורי או סצינה מאחד ממחזותי.
אני לא הולך להתחרות בספרה של אמי ולא להעתיק ממנה את תבשיליה. את אהבתי למטבח המרוקאי אהיה תמיד חיב לה. התבשילים שלה הם שהציפו את ילדותי ונעורי בריחות, טעמים וצבעים והעניקו לכל בני המשפחה עונג אין קץ. אהיה תמיד חיב גם למטעמיהן של הסבתות שלי יממא ימנה ויממא פריחה ועוד יותר אולי ליממא מרים אימה של סבתא ימנה שעוד הספיקה לבשל לנו את מאכליה הברבריים גם בחיפה והיא בת למעלה ממאה.

ספורים, מסעות וחלומות

אבל הספר הזה מכיל בעקר את התבשילים המרוקאים האישיים שלי, בטעם שלי. זה טעם שהתרחב והתגוון במסעותי הרבים והארוכים במרוקו, בכפרי האטלאס, בסהרה, בהרי השוף ובהרי הריף, בכפרים ברברים קטנים ובמסעדות יוקרה בערים המלכותיות- מרקש, פאס, רבט וקזבלנקה, בארוחות מלכים, בכנסים אקדמיים ואירוחים פרטיים, בכפרים קטנים ונידחים ברחבי מרוקו וכמובן תוך טעימה ובחינה של מסעדות מרוקאיות בבירות עולם ובעקר בפאריס, לונדון וניו יורק.
"אוכל מרוקאי" ספרה של אמי מתבסס על האוכל בכפר הקטן שלנו בספרו. אוכל אוטנטי ועני שעבר מדור לדור מאם לבת בלי שיחול בו שום שנוי, אוכל שנותר כמו שהוא במשך אלפי שנים ולא ניכרה בו שום השפעה חיצונית לא של הכפר הסמוך ואולי אפילו לא של הרחוב השכן. זה יופיו שלו וזה טעמו. הספר שלי לעומת זאת הוא תמצית נסיוני האישי שמבוסס על מגוון עצום של ניואנסים, על בחינת סגנונות בשול שונים והשואת טעמים ומתכונים. שעל פיהם אחר כך קבעתי את סגנוני שלי ועל פיהם אני מבשל לעצמי, לאורחי ואוהבי. אני לא אציע פה את כל התבשילים של המטבח המרוקאי, אלא אך ורק את אלה שאני מבשל שוב ושוב. כשלושים- ארבעים מן התבשילים המובחרים ביותר שאני מוצא עצמי חוזר ומכין לי ולאורחים שאני חפץ ביקרם. אורחים אותם אני רוצה לפנק ואיתם אני רוצה לחגוג שעות של כיף ועונג.
אלה הם לטעמי שלושים- ארבעים התבשילים האופיניים ביותר שבלעדיהם לא תתכן חגיגה וסעודה מרוקאית ראויה. תבשילים אלה הם אישיים גם בבחירתם וגם בטעמים ובריחות שלהם.
הכוסכוס שאני מציג הוא הכוסכוס הפרטי שלי שאין למצוא אותו ואי אפשר לאכול אותו בשום מקום אחר. זה הכוסכוס שהטעם והריח והצבע שלו צמחו אצלי לאט לאט כמו החלומות שלי, או הספורים שלי, הם רק שלי בדיוק כפי שהטעם והצבע, הטון והמטפורה בספורי ומחזותי הם רק שלי.
כשאני מבשל, עורך שלחן, או אוכל בחברה אוהבת, אני חווה חויה רוחנית, אמנותית לא פחות משעה שאני כותב שיר או ספור. לא המתכונים המופיעים פה הם היצירה, אלא הבשול עצמו שבו אתה מאלתר, טועם, חושב, מוסיף, גורע, בודק, שוקל ובוחר. רק אז, כשאתה מבשל ואוכל אתה הופך את המתכון לשיר ואת עצמך למשורר.

"טיפור לפסוס"

בליל הכלולות כשהחתן והכלה נכנסים סוף סוף למפגש האוהבים הראשון בחדר היחוד הם מוצאים אותו כמו שדה פרחים, זרוע מגשים של עוגות ועוגיות באין סוף צבעים וריחות, והמיטה הזוגית עומדת בתוכם.
לשדה עוגיות זה קוראים היהודים המרוקאים: "טיפור לפסוס"- "צלחת התענוגות" ותכליתו לפנק ולענג את הזוג הטרי כהקדמה למשחק האהבה הראשון.
ספר זה הוא "טיפור לפסוס" שנועד לענג את האוכלים והקוראים, להחזיר את הקריאה לאוכלים ואת האוכל לקוראים למשחק של אהבה.

(מתוך ההקדמה לספר הסיפורים והתבשילים "פנטזיה מרוקאית" שיצא בהוצאת "הקבוץ המאוחד", תל אביב 2009)
שמור בטל