יום שלישי, 16 ביולי 2013

פנחס שדה בתל אביב

פנחס שדה בתל אביב גבריאל בן שמחון היה יום סגריר ביפו ויום סגריר בליבו. אחת לכמה חדשים האופק נראה לו שחור, לא רואה מה הלאה ובשביל מה כדאי לחיות. כהרגלו בתקופה כזאת הוא מסתגר בתוכו, כעוס ולא מחליף מילה עם אף אחד מבני המשפחה ומפני שאין לו למי ללכת, אביו מת לא מזמן וכן גם אחיו ואילו ילדיו עדיין צעירים מכדי להושיט לו יד, נותר ממש לבד. אותו יום החליט בכל זאת להוציא את עצמו לבד מהמועקה, עשה מאמץ נפשי, נכנס לאמבטיה, התגלח, התקלח, התבשם, אכל ארוחת בוקר טובה מהרגיל, ירד מהבית, ועלה על אוטובוס לתל אביב. בלי שתכנן מצא את עצמו בחנות הבגדים "פולגת" לעודפים סוג ב', קנה לו מעיל ימאים שחור וארוך ולבש. הביט בזכוכית של חלון ראווה וראה את שערו מתנפנף ברוח, זורח סביב ראשו כהילה, במעיל הארוך הוא נראה יותר גבוה ויותר זקוף והרגיש חזק יותר, רענן ונכון לקרב. אני חזק, אמר לעצמו והחליט לצאת ולתת למזל לפגוש אותו. בפירוש לא היה לו את מי לפגוש בתל אביב, או למי לחייג, חברים ממש אין לו, כל אלה שמספרי הטלפונים שלהם בכיסו אינם מסוגלים לתרום לו, החליט ללכת לטיילת על שפת הים. היום היה בהיר, השמש הציפה את הרחובות ואת הבתים, היה פברואר, אבל יבש ולא קר, המעיל החדש חימם אותו והגן עליו מפני הרוח, הוא הלך בשלום עליכם, חצה את רחוב הירקון והים נגלה לעיניו אפור, זועף ומתרסק בקצף על שוברי הגלים. הטיילת הייתה עדיין ריקה. הרבה כיסאות פלסטיק לבנים מפוזרים לאורכה, אך איש לא יושב עליהם. רק פה ושם נראה מישהו מתעמל או רץ לבדו על החול ליד שפת המים. הוא הרגיש פתאום יפה ובריא, נהנה ללכת לאיטו על הטיילת, להסתכל בנוף ולשאוף לתוכו את אויר הים, את הכחול של המים, את הצהוב של החול, את צבע העננים בשמים שמשקיפים על בתי הקפה שהתחילו להיפתח, נשם עמוק וחייך מרוצה מעצמו. בידו היה ספר השירים הראשון שלו, שיצא לאור לפני כעשרים שנה, והוא פתח כדי לתקן בו את אחד הפסוקים הסוררים: "סנטו בי נערות/ על כי דלותי ככה./ אמן, אני אומר. אמן כי דל אני/"... מאז שהספר יצא הוא עסוק בתיקון המשפט הזה, הספר נשכח, אבל הוא עדיין מנסה לתקן וגם עכשיו היה הופך בו, כשהרגיש שמישהי הולכת לצידו. כשפנה לעברה הוא ראה אישה כבת ארבעים, שער שחור גולש על כתפיה, עיניה שחורות וגדולות מהרגיל וגם שמלתה שחורה. היא הזכירה לו משוררת ידועה, אבל היא רק דומה לה, שכן המשוררת הידועה מתה לפני שנה. האישה הלכה לצידו כאילו שייכת אליו. -אתה תייר? שאלה באנגלית. - לא, הוא ענה קצרות, -מאיפה אתה? -מפה, מתל אביב, אמר בקצרה. -ואת? -אני מגורדון. פינת בן יהודה, היא אמרה בעברית והצביעה לכיוון הרחוב... אני משוררת, היא אמרה לו בלי שהוא שאל למקצועה ואתה? רצה לקצר ואמר לה: - גם אני. והמשיך הלאה לדרכו בצעדים מהירים כשהוא, מרמז שהוא עסוק בספר. הוא היה עייף ולא ערוך לפגישות למרות שחיפש אותן, אבל הוא חיכה לפגישות גדולות, קצת פלאיות, אפילו נסיות, לא לפגישות קטנות עם אישה פשוטה שמחזרת אחריך בטיילת ושואלת אותך אם אתה תייר. הוא זרז את צעדיו וחש שהיא נשארה מאחור, ושקע בקטע השיר שהטריד אותו, כשהוא סופג את חום השמש לתוכו. כשהגיע ליד המזרקה, הרים שוב את עיניו, והביט על תל אביב, על הים, בנין האופרה, הדולפינריום, נשם עמוקות וחש שצעדיו קלים יותר ושגופו גמיש וצעיר יותר. מה שמעיל חדש עושה לבן אדם! אמר לעצמו, הסתובב וחזר למסלול שכבר עשה. באמצע הדרך האישה שוב עמדה מולו: - מה שמך? היא שאלה. לא ידע אם הוא צריך לענות לה. רצה לעבור על פניה ולהמשיך בטיולו, אבל לא רצה לפגוע בה, וזרק את השם הראשון שעלה בראשו: פנחס שדה. לשמע השם נפתחו לה עיניים גדולות ואור כיסה את פניה. המילים פנחס שדה שינו לה כמו בקסם את הפנים והיא הפכה בבת אחת ליפה, מפתה ומוזרה, "אסקידנייס זה שסק", היא לחשה וחזרה על המילים, "אסקידנייס זה שסק", כאילו היתה חוזרת על סיסמת קסמים לפתוח דלת לאוצר עלום. נס! זה נס! היא אמרה, את כל נעורי ביליתי איתך. סגדתי לך. אתה היית אדוני. מלכי. איזה מזל קורה לי היום! כל חיי חלמתי על הפגישה הזאת, אבל כל חיי היו לי רק פגישות קטנות עם אנשים קטנים והנה! פנחס שדה! בודאי פנחס שדה! איך לא זיהיתי אותך מיד! היא הושיטה יד לנגוע בו, אבל הוא נרתע. מה? הוא חשב, היא באמת? או עושה את עצמה? הרי פנחס שדה מת לפני עשר שנים ואיך היא לא יודעת, אם היא סופרת? כול אחד יודע. התקשורת עסקה בזה שבועות. אבל היא המשיכה בלי לשים לב אליו: ... כל כך השפעת עלי... בשבילך עזבתי את הלימודים ולא היגעתי יותר לבית הספר... מה שהיה בספר שלך היה גדול מהכל... הוא רצה לעצור את שטף דיבורה ולהגיד לה שהיא טועה, שלא רק שהוא לא פנחס שדה, אלא שפנחס שדה מת לפני עשור... אבל למה הוא בחר דווקא את השם פנחס שדה? הוא לא יודע. סתם. מקרה. כעס על החיים שלו? חוסר המוצא? לא התכוון לכלום. באמת לכלום. השם ניתז מפיו מאליו: פנחס שדה. אבל איך היא אומרת שהיא מזהה אותו, ואיך זה שהיא לא שמעה שמת? אולי היא לא היתה בארץ? אולי היא כמוהו מסוגרת בחדר וכותבת ובחוץ שוררת אפילה? אבל הוא לא עצר אותה ולא תיקן, כשהיא המשיכה לשאול אותו, מה הוא עושה עכשיו, מה הוא כותב, אם יש לו קצת זמן בשבילה, מתנצלת אם היא מפריעה לו, וכששאלה אם יוכל להקדיש לה זמן לפגישה, שהוא יכול לקבוע לה מועד מתי שרק יוכל ויתפנה, הוא ענה לה בחיוב. נתנה לו את מספר הטלפון שלה והוא נתן לה את כתובתו. בחדר העבודה שלו הוא ישב מול הדף שבמכונת הכתיבה הישנה, מנסה לתקן את אותו משפט סורר, לוגם מכוס קפה ומפעם לפעם קם מביט דרך החלון החוצה כמחכה למישהו. כמה ספרים מפוזרים על שולחן העבודה: "החיים כמשל", "מות אבימלך ועליתו השמימה", "משא דומה" ועוד. גם תמונה של פנחס שדה עומדת שם, אך קשה לדעת אם היא עומדת שם מאז ומתמיד, או היא רק הונחה לאחרונה. היא דומה לו, אך לא באופן שלם. הוא מביט בה ומנסה לשנות משהו בפניו, לסלק קמט כלשהו, כדי שידמה לה יותר. צלצול בדלת והוא ניגש ופותח. מולו היא עומדת לבושה לבן עם ספר ביד ועיניים צוחקות כמבקשת רשות להיכנס. -תיכנסי, בבקשה, הוא אומר לה. -אני מקווה שלא הפרעתי לך בעבודה, היא אמרה בעודה פוסעת לחדר. -קפה או תה? הוא שואל. -מה שאתה שותה, היא עונה לו. -סוכר? הוא שואל. -שלוש, היא עונה והוא הולך למטבחון המאולתר, מכין לה קפה ומביא. היא פתחה את הספר שהביאה עימה "משא דומה" והתחילה לקרוא בקול מתוק: "סנטו בי נערות/ על כי דלותי ככה./ אמן, אני אומר. אמן כי דל אני/"... במשך שעות הם ישבו זה ליד זה, קוראים זה לזה קטעים מהספר ומעירים זה לזה. היא שולפת מכיסה בקבוק משקה קטן, מוזגת לו ולה, הם לוגמים באיטיות, מביטים זה על זה ארוכות, ידו צונחת על כתפיה והיא מפנה את פניה אליו, שפתיו נוגעות בשפתיה שעדיין לוחשות שירה והם נשכבים על הרצפה בסערה. כשהוא מתעורר החדר מוצף זהב, אבל היא איננה. הוא מוצא פתק על השולחן שבו היא מודה לו ומחכה לטלפון. הוא מחכך בעיניו, מסתכל על הספרים הפתוחים ועל התמונה של פנחס שדה וחושב אם זה היה פייר ששיקר לה. הרי פנחס שדה בכלל מת והנה היא שכבה איתו וחשבה שהיא שוכבת עם פנחס שדה. מצד שני. אולי היא רק עשתה את עצמה. אישה בודדת, רצתה אותו, הסכימה לשחק את המשחק שלו. לא שהיא לא ידעה. כולם שמעו על מותו של הסופר. היא שכבה איתו. לא עם פנחס שדה. הוא החליט לצלצל אליה. -תודה על הלילה, הוא אמר לה, -תודה לך, היא אמרה . -אני רק רוצה להתנצל... הוא לחש במבוכה לשפופרת. -להתנצל? על מה? -שלא אמרתי לך את שמי. -כן, אמרת לי. - אז זה בדיוק שלא. -אתה לא פנחס שדה? -הוא מת לפני עשור... - תשמע, היא קטעה אותו. נדבר על זה אצלי. לא בטלפון. כשהגיע הוא לא הספיק להגיד לה כלום, כי מיד כשפתחה את הדלת הם עטו זה על זה, היא משכה אותו למיטה הרחבה, עליה צנחו וטרפו זה את זה. אז, בין גניחה לגניחה, הוא לחש: -...את יודעת..., שאת אפילו לא אמרת לי את שמך. -לא שאלת, היא ענתה. -אני שואל עכשיו. מה שמך? - יונה וולך, היא אמרה. הוא התרומם מגחך: -את צוחקת? כן, זאת אני. - יונה וולך מתה לפני שנה. - אתה צוחק? היא קפצה מהמיטה ערומה עם השיער השחור שמכסה את כל גופה, הורידה ספר מהמדף והביאה לו. על הכריכה היתה תמונה שלה בשחור לבן והשם: יונה וולך. -אני לא דומה לה? היא פתחה את הספר והתחילה לקרוא: תן למילים שלי לעשות בך/ תן להם היה חופשי/ אלו תעשינה בך כרצונן/ עושות צורות מחדש בדבר/ תעשינה בדבר שלך/...-כן, זה יונה וולך, הוא אמר, אבל היא מתה לפני שנה.- גם עליך אתה אומר אותו דבר. פנחס שדה מת לפני עשור. אתה לא רוצה להיות פנחס שדה, אז אל תהיה. אבל אני יונה וולך.... -איך את יודעת שאני פנחס שדה? - "אסקידנייס זה שסק", היא אמרה. אם אתה לא, אז מי כן? השירה שלך. האהבה שלך. היופי שלך. -אבל פנחס שדה מת ואני לא. את יכולה להרגיש שאני לא. אני חי. - מי אמר לך שאתה מת? אם פנחס שדה מת, גם יונה וולך מתה, אל תתעקש. בטח שאתה חי! בוא! בוא כבר! בוא אלי! הוא הבין שאין טעם להמשיך להתווכח, שחבל על הזמן, גהר עליה ושאב אותה בכוח לתוכו כשהיא גונחת וממלמלת: ...תת הכרה נפתחת כמו מניפה / עדיין היא סוס כהה עדיין לא לבנה/ המוח צף בי כמו על מים, שושנה לבנה/...

2 comments:

Unknown אמר/ה...

כתיבה ורעיון מקסימים

דוד שמול אמר/ה...

רעיון וכתיבה מקסימים