מרוקאית
לפעמים קורים לי דברים מוזרים שאין להם הסבר. הנה למשל המקרה עם ז'אנין. צעירה מרוקאית יפהפהיה שגרה לידי. היא תמיד הולכת עם כלב קטן וצמרירי. בהתחלה היכרתי אותה עם בעלה כשעוד חיפשתי עם אשתי בית בסביבה והם הזמינו אותנו לכוס קפה בגינה. אחרי שמצאנו בית ואני נכנסתי לגור לבד, כי אשתי עזבה אותי, היא עברה יום אחד עם הכלב ליד הבית החדש שלי ואני הזמנתי אותה לקפה. היא לא הפסיקה לצחוק כשראתה את התמונות על הקירות שלי. זה היה צלום שלה שצלמתי בבקור אצלה ושכפלתי עשרות פעמים ותליתי על כל הקירות. אבל אתה צריך לומר לי, היא אמרה בצרידות קלה. למה את צריכה לדעת? עניתי. היא סיירה עם הכלב שלה בכל החדרים, כולל בחדר השנה ובחדר האמבטיה שלי ולא הפסיקה לחייך. תמיד חשבתי שאשה מרוקאית היתה עושה את חיי מאושרים יותר, אבל מאחר שהיא ובעלה הזמינו אותנו לקפה בביתם זה היה לא הוגן לחשוב כך בהקשר איתה. למרבית הפלא שבוע אחרי זה שמעתי דפיקות בדלת ואחר כך צלצול פעמון. התפלאתי מי זה יכול להיות. אני חדש פה ועוד אינני מכיר איש בסביבה וכל כך מוקדם בבוקר . עניתי רגע וירדתי. הדלת לא רצתה להפתח והצילינדר נשלף החוצה ונשאר לי ביד יחד עם המפתח. אמרתי שהדלת לא נפתחת ויצאתי מדלת החניה. להפתעתי הייתה זאת ז'אנין עם חברה שרצתה לקנות את הבית הצמוד והן שואלות אם אפשר לבקר בבית שלי, שהיה ראי של אותו הבית. חיוך מתוק הופיע על פניה של ז'אנין כשגלתה עכשו שהפנים שלה בכל התמונות מכוסות רעלה. למה? היא שאלה לא יודע, עניתי. החבירה שלה היתה המומה מהתמונה של האשה עם הרעלה והיתה עסוקה בה יותר מאשר בבית. בעודה מסירת בין החדרים ז'אנין נגשה ואמרה לי שבעלה עכשו במראקש לשבוע. חייכתי. רק אחרי שהלכו שאלתי את עצמי מה מתכוונת אשה יפה שאומרת לך שבעלה לא בבית לשבוע? חשבתי שהייתי צריך להגיב יותר מהיר בצורה יותר חכמה, אבל התגובות שלי תמיד איטיות ואני הרבה יותר חכם לאחר מעשה. "חכם של חדר המדרגות" כמו שהצרפתים אומרים. הייתי צריך לפחות לתת לה את מספר הטלפון שלי, אם לא לבקש ממנה את שלה. להשאיר דלת פתוחה, אם לא להתפרץ. עודי מול המחשב כואב על טפשותי והנה אני שומע קול נשים מתחת לחלון. בשביל מי שאין לו מכרים אני זוכה היום להרבה אורחים. ירדתי ופגשתי ליד הדלת הפתוחה את החברה של ז'אנין, אבל לא איתה, אלא עם אישה אחרת, אחותה של החברה. מסתבר, שבאה לבדוק איתה שוב את הבית. גם אלה היו יותר עסוקות בתמונת האשה עם הרעלה. תוך שאני מלווה אותן בין החדרים, בקשתי מהחברה את מספר הטלפון של ז'אנין. היא נתנה לי גם את הסלולארי שלה ומיד כשהסתלקו התישבתי ליד הטלפון.לצלצל או לא? ומה להגיד לה? הרי לא היא נתנה לי את הטלפון. מצד שני היא פעמיים חפשה אותי. פעם אחת אפילו עם כלב. היא זאת שהתדפקה על הדלת בהפתעה וחדרה לתוך הפינות האינטימיות ואפילו לאמבטיה שלי נכנסה וראתה את הסבונים והמשחות והבשמים והריחות והספרים והתמונות. ואחר כך אמרה לי הבעל שלי עכשו במראקש. מה התכוונה להגיד לי? שהשבוע היא לבד? פנויה? או לציין שכשהבעל יגיע היא תבוא איתו לבקור? הפנים שלה מחיכות כל הזמן ולכן אי אפשר להבחין בכוונה שמסתתרת אחריהן. האם היא צוחקת כשהיא צוחקת או לא. האם הזכירה את הבעל כדי להגיד לי שהיא נשואה או כדי לרמוז שהיא פנויה? הגוף שלה נערי, דק וגמיש, ספנז' או בג'ריר הייתי אומר, בת שלושים, אשה שבאה, מזכרון אחר, מענין איך היא מבשלת. לך דע איך היא עושה סקס. לצלצל? אולי היא תשאל למה אני מצלצל? אם היא אכן מעונינת היא תדע מה להגיד. מה אם לא? חייגתי פעם אחת אבל הפסקתי באמצע. שקלתי שוב. הרי היא בגילה של בתי ובעלה הזמין אותי לקפה בביתו. לבסוף אזרתי אומץ וחייגתי. מיד שמעתי את קולה קר ועניני: כן? לא הייתה שם שום ציפיה למישהו וודאי לא לי. חשבתי להחזיר את השפופרת למקומה אבל פי דיבר מאליו: ז'אנין? קולה האדיש ענה: כן? אני דודו, עניתי בהסוס. כן, היא ענתה במין שויון נפש עם שמץ של תמיהה. קבלתי את מספר הטלפון מהחברה שלך, אמרתי בהסוס. כן? היא הגיבה בקור. אני מצלצל כדי לתת לך את שלי. עניתי והוספתי מיד, במקרה שתצטרכי משהו. כן, היא ענתה בטון אטום כמי שעדיין לא מבינה מה רוצים ממנה. את רושמת? המשכתי. כן, היא ענתה ואני מקריא לה את המספר, תוך שהיא חוזרת על הספרות, טוב, אני מסכם. כשתרצי תצלצלי. בעלי יחזור בעוד שבוע, היא זרקה לפתע שוב ללא שום הסבר. אמרתי כן וסגרתי. "בעלי יחזור בעוד שבוע." למה היא מתכוונת? חזרתי למחשב שלי פגוע ואמרתי לעצמי: בפעם הבאה אם יש ספק אז אל תצלצל. צלצול כזה עושים רק אם בטוחים. אבל למרבית הפלא הדברים התגלגלו אחרת. הצילינדר שיצא מהמנעול עם המפתח לא השאיר אחריו דלת נעולה כמו שחשבתי, אלא דלת פרוצה. אשתי נכנסה דרכה בלי מפתח כשהפתיעה אותי בצהריים והגיעה מתל אביב לבלות אתי את הוויקאנד. הדלת פרוצה. חשבתי כל הלילה, כל אחד יכל להכנס. והנה באמצע לילה התעוררתי לקולן של פסיעות קלות בסלון. מישהו דחף את הדלת וחדר פנימה. טפיפות הרגלים נשמעו עולות במדרגות, הלכו והתקרבו, עד שהגיעו למטתי ואיתן ריח בושם מעודן על פיו זהיתי אותה. זזתי לעבר אשתי כשהגוף הרך והמתוק של ז'אנין שוכב לידי וגוהר עלי. היא לא ידעה כמובן על אשתי. הייתה בטוחה שאני לבד במטת היחיד אותה ראתה בבקוריה הקודמים. כסתה את גופי בנשיקות לוהטות כשהיא עוברת בשדיה וירכיה על גופי ואני מלטף את בטנה ואת גבה, חונק את נשימתי, עוצר את הקולות, מתהפך ונופל עליה, בולע בשקיקה את שדיה הקטנים. אשתי לידי מתהפכת ומחליפה צד, כשאני נכנס לתוך ז'אנין בשקט בשקט, חונק את זעקות העונג והשמחה, ומנסה לשוא להשתיק את אנחותיה . לפתע האור נדלק ואשתי בפנים מלאות חרדה זורקת בנו מבט מלא הפתעה ופליאה, לוחשת: איזה חלום נורא ומכבה את האור.
בבוקר אני שוקל, אם צריך לצלצל ולהודות לז'אנין על ליל האהבה או לתת לה לצלצל. אני הולך בבית כמו שכור. מתוק לי בפה. מתוק לי בגוף. האם אני צריך לצלצל ולהגיד לה? הרי זה לא קורה כל יום. כל יום? אני לא זוכר בחיים חויה כזאת. מצד שני אולי לא אני צריך ליזום את הצלצול. היא זאת שיזמה את הכל וזכותה גם לצלצל קודם. אולי היא תרצה להסביר את עצמה, להתנצל, להגיד מלה של תודה, אני אתן לה את הזמן שלה לחשוב. כשתמצא לנכון, היא תרים טלפון. מאידך ייתכן, שמאחר והיא זאת שלקחה סיכון לבוא לתוך מטתי, מגיע שאני אקח עכשו את הסיכון . אבל מה להגיד לה? זה יבוא עם השיחה. צריך פשוט לעשות את הדבר הנכון. אני מרים השפופרת, לוחץ על הספרות ומפסיק באמצע. אבל כעבור רגע אני שם נפשי בכפי ומצלצל. הקול שלה עונה: כן.
אני: (מכחכח) זה דודו.
היא: מי?
אני: דודו. דודו..
היא: (באדישות) כן. מה נשמע?
אני: בסדר. בסדר גמור... אחרי לילה כזה?
היא: לא שומעת. אחרי מה?
אני: הלילה.
היא : מה קרה?
אני: רציתי להודות לך על הכל. זאת הייתה הפתעה מתוקה.
היא: הפתעה?
אני: בחלום לא היתה לי חויה כזאת. אני רוצה להודות לך...
היא: להודות לי? על מה?
אני: כל מה שקרה בינינו הלילה.
היא: בינינו?
אני: טוב אם את לא רוצה לדבר על זה..
היא: התחלת לדבר, אז תגמור.
אני: נשאיר את זה כך. לא מוכרחים לדבר. נדבר על זה כשיתאים לך.
היא: אני לא יודעת על מה אתה מדבר.
אני: כרצונך.
היא: תראה, אדוני. אני לא טלפנתי אליך. אתה טלפנת אלי להגיד משהו. אז תגיד.
אני: היה לי טוב אתך ואני רוצה לומר תודה...
היא: היה טוב לך אתי? איך אתה מדבר? מי אתה? אתה דודו?
אני: כן, זה אני.
היא: זה לא אתה.
אני: זה אני.
היא: יותר טוב תגיד שזה לא אתה. אתה יודע עם מי אתה מדבר?
אני: איתך!...
היא: החוצפה הזאת! תתביש לך. אני סוגרת את הטלפון.
טריקת הטלפון נשמעה באוזני כקול פצצה. השפופרת נשארה תלויה לי ביד ואני לא יודע מה לעשות בה. הייתי צריך לומר את זה אחרת? היה לי טוב אתך ... כל כך לא פיוטי. אולי לא היתה בטוחה מי מטלפן אליה. אולי חשבה אותי למישהו אחר שמנסה להטפל. צלצלתי שוב.
זה אני שוב, אמרתי.
אני מקווה שלא, היא ענתה בלחש.
אני כן, אמרתי בשקט. וזה כל מה שאני רוצה להגיד לך, אם את מודאגת. זה אני ולא מישהו אחר,
היא: מודאגת? ממה? אתה לא חושב שאתה מרשה לעצמך יותר מדי?
אני: כל מה שרציתי להגיד זה תודה.
היא: תשמע, אדוני. בהתחלה לקחת את מספר הטלפון שלי בלי רשות. עכשו אתה מתחיל לדבר על אהבה. אנחנו רק שכנים. חשבתי שנהיה שכנים טובים.
אני: אני ממש לא התכוונתי ... דוקא הליטופים העדינים שלך זה מה ש...
היא: תקשיב. אני לא יודעת על מה אתה מדבר. אולי חלמת. אז בבקשה תוציא אותי מהחלומות שלך. אתה בחור נחמד, אבל אני אשה נשואה. אתה היית אצלנו בבית, ולא זאת התודה שמגיעה לנו. הטלפון נסגר והשאיר אחריו צליל חד של כעס וסומק שכיסה לי את הפנים. כמה היא צודקת, אמרתי לעצמי. אני באמת לא בסדר. מה זה לא בסדר? כשלון! מה אפשר לעשות? דון ז'ואן אני לא. לא הייתי אף פעם, אבל מעולם לא השתטיתי. כבודי תמיד היה לי ערך חשוב ומעולם לא זלזלתי בו ולא נתתי סבה למישהו לזלזל בו.
בכל זאת לא ידעתי איך להסביר לעצמי את מה שקרה.
הרי לא ייתכן שאשה שוכבת איתך, מלטפת את גופך, אוהבת אותך, נאנקת, נאנחת, מתענגת ולמחורת היא מתנכרת אליך. משהו אתי לא בסדר, הנחתי. אולי לא היה שום לילה של אהבה. החויה המופלאה של אשה שפורצת ישר לתוך המטה שלך אולי לא הייתה ולא נבראה. סתם אשליה. אשתי אמנם קמה באמצע מעשה וצעקה: "אלוהים איזה חלום נורא", אבל, כנראה, זה לא היה במציאות אלא בחלום. אני חלמתי שאשתי חולמת.
בעוד אני מנסה לעכל את השיחה הקשה עם ז'אנין, הטלפון בחדר העבודה שלי מצלצל. אני מרים את השפופרת ושומע להפתעתי את קולה. מה יש לה להגיד לי? היא הולכת להוסיף בושה על בושתי? אבל לא, הפעם הקול רך, מתוק ומתנצל.
תשמע, דודו, היא לוחשת בקול ענוג. אני רוצה להתנצל על מה שאמרתי. לא התכוונתי לפגוע בך. אל תחשוב שזה לא עשה לי כלום מה שאמרת.. בזמן אחר מי יודע אם לא היו קורים בינינו דברים. בבקשה תשכח את הכעס שלי. אני לא רוצה לאבד חבר. במקום חדש קשה לעשות חברים . אי אפשר להגשים הכל, אבל גם חלומות זה משהו... חיוך של רגיעה פרח בפני. הנה, אמרתי לעצמי. אני לא לגמרי כשלון. היה לי על מה לבנות. היא מחבבת אותי. לא סתם פנטזתי. אולי לא שכבתי אתה, אבל אין ספק שזה היה אפשרי.
ז'אנין, אמרתי, אם את רוצה להכחיש את מה שהיה. זה ענין שלך, אבל אני לא חלמתי. את היית אצלי בבית שלי, בתוך המיטה שלי. גוף נגע בגוף. אם לא היית באה ביוזמתך לתוך המיטה שלי לא הייתי מעז אפילו לחלום על זה.
לא חלמת?
ועוד איך לא. אשתי יכולה להעיד.
אשתך?
היא שכבה לצדי כששנינו את ואני עשינו אהבה.
אשתך היתה שם ?.
היא קמה מהשינה והדליקה את האור .
אלוהים! היא ראתה?
במו עיניה
ומה היא אמרה?
"איזה חלום נורא" היא צעקה וכבתה את האור. היא חשבה שהיא חולמת.
היא לא חשבה שהיא חולמת. אתה חלמת!
היא אמרה ונתקה את הטלפון ואני נשארתי לבד עם החידה.
אני מהלך בתוך הבית מחדר לחדר סוקר את התמונות שלה חוקר בעקר את העינים מאחורי הרעלה, אולי אמצא שם משהו שיפתור לי את החידה ושום דבר, אחר כך אני שוכב במטתי בעינים פקוחות וחושב עליה. הירח מעבר לחלון היה עצום בגודלו והיה נדמה לי שהוא נושא עליו את פניה המחיכות, כשלפתע הרגשתי את רכות עורה לצדי ואת הבל פיה נושם על צוארי. עטפתי אותה בגופי ונכנסתי לתוכה כמו לתוך קצפת, לקקתי ולקקתי עד שלא נותר בי כוח ונשאבתי עיף לתוך באר עמוקה של שנה מתוקה כשאני מאושר ובוטח בעצמי. כשהתעוררתי הסתנוורתי מעוצמת האור. שמש זורחת במקום ירח כיוונה עכשו את קרני אורה למיטתי. הבטתי לצדי וראיתי שז'אנין איננה. ליד המטה על הרצפה מצאתי את סיכת השער שלה עם שושן אדום.
תוך שאני מכין לי את קפה הבוקר אני מהרהר אם לצלצל. כל כך הרבה שנים חייתי בכפור. לבד. ללא אהבה. האהבה הגדולה היחידה שנתנה טעם לחיי הייתה האהבה של אבא. אבל מאז שהוא נפטר נשארתי לבד ועם האכזבה הגדולה שמקורה בכך שלא הגשמתי את שאיפותיו וחלומותיו והנה בימים אלה זורחת עלי שמש חדשה של אהבת חינם ענקית ולא צפויה שיכולה אולי לתקן לי את החיים ולתת להם את המשמעות. אסור לי לפגוע בה, או לאבד אותה. לא מוצאים דבר כזה פעמיים. אשה לפי מדותי בדיוק. ממש שבוט שלי. דומה באברים, במזג, במצב הרוח בשכל הישר ברכות ואפילו בדריכות הזאת לאהבה. מצד שני אין לי שום הוכחה שזה לא היה חלום ואני עלול להרוס במכה אחת את הכל אם שוב אתקשר. החלטתי לא לצלצל עד שתהיה בידי הוכחה כל שהיא, צלומים, למשל, שיתעדו את המפגש איתה, אם יקרה שוב, הוכחה גם בשבילי שהפלא הזה לא קורה לי בעולם הדמיון והוכחה בשבילה אם תנסה להכחיש.
לקחתי את מצלמת הוידיאו הדיגיטאלית שלי, הטענתי אותה בקסיטה חדשה ואיתרתי בשבילה פינה מעל הוילון מול מיטתי והפעלתי אותה לנסיון לפני שנכנסתי למיטה. אחר כך הורדתי אותה ובדקתי את הצלום שלי לבד במיטה שנמצא חד ובזוית נכונה. עם המצלמה הקטנה בכיסי יצאתי לכיוון ביתה. עם שקיעה כשהבהירות מפנה מקומה לאפלולית אני מתמקם ליד איזה אקליפטוס במרחק מה מביתה וקובע את מבטי מול חלון הזכוכית המואר שלה. הנה היא שם ז'אנין. אני רואה אותה, את הדיוקן שלה רגוע ואצילי ממש מול החלון, אבל היא לא נעה. שום תזוזה. הפנים שלה המחיכות קבועות. האם היא צופה בטלויזיה? יושבת מול מחשב? מנגנת בפסנתר? אולי זאת לא היא ממש, אלא ציור שלה? לא, הנה עכשו התמונה זזה. זאת היא. היא שומעת משהו. היא מתקרבת לחלון. האם גילתה אותי? לא. החושך כבר ירד. ההרים מסביב אפלים והיא לא יכולה לראות הרבה. אבל הנה מכונית אדומה וקטנה נעצרת ליד הבית. היא רצה מהחלון ויוצאת לקראתה. איש עם כובע ברט יוצא, מושך תיק מתוך המכונית. היא מחבקת אותו ויחד נכנסים פנימה לסלון. החלון עכשו כבה כמו מסך קולנוע בפייד אווט.
דממה בשכונה. שום קול לא נשמע. לא קול אדם ולא רעש של מכונה. השמים מלאים כוכבים וירח ענק צהוב עולה ונתלה מעל אחד מעמודי האנטנות כמו צלחת טלויזיה. אם צריך אשאר פה כל הלילה. אני לא הולך לישון. אני לא רוצה שוב לחיות בספק. אני אראה מה קורה הלילה ואצלם הכל.
אה, הנה הדלת נפתחת והיא, ז'אנין שלי, יוצאת עם שמלה לבנה לגופה, שערה מפוזר על כתפיה וברגלים יחפות היא ממהרת, כמעט רצה, אני רץ בעקבותיה עם מצלמת הוידיאו בידי מצלמת. לא צריך לנחש לאן היא פונה. ברגליה הדקות והמושלמות כמו מדלגת ומרחפת על מדרכות וכבישים. אני צריך לרוץ כדי לשמור על מרחק סביר ולא לאבד קשר עין. את שער הבית שלי היא פותחת בדחיפה קלה. היא כבר בקומה השניה כשאני נכנס והיא כבר במיטה שלי כשאני בחדר, שערותיה מפוזרות על הכרית ושמלתה על הרצפה. את המצלמה אני ממקם בשקט בנישה מול המיטה, וחושב להתפשט, אך ברגע האחרון נעצר. האם אני רשאי להכנס למטתה ללא רשות? ללא רשות? למטתה? מי נכנס למטתו של מי? כן, אבל יש עוד מטות בבית ואני יכול להשתמש במטה אחרת. מאידך שום חוק לא יכול להכריח אותי לוותר על מטתי לטובת מישהי שפלשה לתוכה. אם את מעדיפה לישון במיטתי, אני אומר לעצמי, את לא יכולה לסגור אותה בפני, ואני מתפשט ונכנס ערום לצדה , נזהר מאד לא לנגוע בה. העור שלה חם ושחום כעור של סיח צעיר. החזה שלה מושלם, מתחשק לי מאד להעביר כף ידי עליו אבל אני חושש להתקל בהתנגדות. הריח שלה מכה בנחירי וחום גופה מקרין עלי גלים של תשוקה. אבל תמיד הקפדתי לקיים יחסים רק בהסכמה תוך כדי הרהורים שקעתי בתרדמה. באמצע הלילה חשתי יד מלטפת בעדנה את צוארי וגוף צעיר נצמד לגבי. אתה ישן? שמעתי את קולה לוחש לאוזני ומבלי שאספיק להשיב הרגשתי את לשונה בתוך אוזני ואחר כך את פיה הרטוב והחם עובר דרך צוארי ונבלע בתוך פי ששאב אותו פנימה כמו דובדבן. בלי מילה היינו מתפתלים זה על זה, עוטפים וטורפים זה את זה עד ששמעתי את קולה ממלמל משהו לא ברור, ואחר כך קלטתי את הפסוק המפתיע: SADOMIZEZ MOI . מעולם לא שמעתי פועל כזה יוצא מפיה של אישה. איך אומרים את זה בעברית? חשבתי לעצמי והתפלאתי שאין את זה בעברית למרות שמקור המלה סדום הוא בתנ"ך, אבל התנ"ך לא אומר באיזה מלה השתמשו אנשי סדום, כדי להגיד SADOMIZEZ , מה שכתוב שם זה וישכבו ורק רש"י מפרש את זה "כמכחול בשפופרת" כך, לפחות למדנו בחדר כשהמורה המזוקן היה חוזר על זה פעם ועוד פעם כשחיוך מרוח על פניו והנה דוקא היא הרכה והטהורה אומרת את המלה הרחוקה הזאת: SADOMIZEZ MOI ואני מתחיל בחשק עצום לחפש את המשמעות ואת הכיוון, אך מסתבך ללא מוצא, ביד שלה היא מתקנת ומובילה אותי ואני תועה ומתקן עד שמוצא את הדרך המוזרה והמפתה ושוקע בבאר עמוקה של עונג חדש. כשהתעוררתי היא שוב לא הייתה שם. קראתי בשמה, אך לא קבלתי תשובה, קמתי וחיפשתי אותה באמבטיה, אך לא, לא שם ולא בחדרים הסמוכים. רק עיניה עקבו אחרי מכל תמונה בבית. חיככתי את עיני ורצתי למצלמה לבדוק אם קלטה את כל מה שהיה. מצאתי אותה עדיין מקליטה. עשיתי REWIND ואחר כך PLAY וראיתי אותנו על המסך מסתערים זה על זה. היא מנומנמת ושכורה, נאבקת כמו להנצל ממערבולת ים, ואני נעלם ומתגלה לסירוגין בין אבריה, עולה לקחת אויר ושוקע שוב עד לרגע, בו היא נחלצת מבין זרועותי בעדינות, לובשת שוב את שמלתה ויוצאת.
חזרתי והקרנתי לעצמי את הסרט פעם ופעמים. זה לא חלום . הרי עוד לא הומצאה המצלמה שתצלם את חלומותינו ומחשבותינו. עכשו אמרתי לעצמי אלך עם המצלמה ואראה לה את האמת. מה היא עושה אתי בלילות.
כשטלפנתי והתחלתי לספר לה היא שוב התפרצה עלי. אתה ממש מטורף. אתה בטח מדבר על אשה אחרת. אני הייתי בלילה עם בעלי... את יכולה לבוא לראות בעצמך... אתה גם מציץ, מצלם בלי רשות... אם יש לך צלומי ערום שלי אני אגיש תלונה במשטרה. עם מי את מדברת, שמעתי את בעלה שואל, כשהטלפון נסגר ואני נשארתי לבד עם השפופרת וצלילי קולה הזועם.
חסר לי שהבעל יתערב או שהיא תפנה באמת למשטרהדייר חדש מטריד נשים בשכונה יכתבו העתונים בכותרות גדולות ושמחות לאיד. זה מה שחסר לי עכשו כשאני מנסה למצוא שכנים חדשים. הבנתי ששגיתי. שלא הייתי צריך לנהוג כפי שנהגתי. למה לצלם? להוכיח מה? מה שהיא לא רוצה לדעת? כל מה שבקשתי, בעצם, זה לאשר לעצמי, שזה לא חלום ולקבל את אשורה שזאת אהבה. רציתי להפוך את פגישות המין שלנו למשהו רומנטי, ולדעת שמה שהתרחש קרה לא בדמיון שלי, אבל לכך היא לא הסכימה. הבנתי שאני חוזר לחיות לבד בתוך הכפור, בשכונה ובעולם שאין לי בהם שום ידיד ושום חבר. טוב לפחות שנותרו לי הסרטים, אמרתי לעצמי, מנסה להתנחם והתחלתי להקרין לי את צלומי הוידיאו במסך פלאזמה ענק שוב ושוב עד רדת הערב.
בלילה ירדתי למטבח ועשיתי לי סנדויץ', שאחרי כמה נגיסות זרקתי לפח,נכנסתי לאמבטיה, צחצחתי את השנים, לבשתי את הפיז'מה ונכנסתי למיטה, הסדינים היו ספוגים בריח שלה,ולא ידעתי אם לקום ולהחליף אותם, או להמשיך לישון איתם, כשאני רואה את ז'אנין מתקרבת בעינים עצומות , מתגנבת למטתי, מפשיטה ומלטפת אותי בשדיה, פתחתי את פי להגיד משהו, אך היא שמה את האצבע על שפתי, ולא הניחה לי להוציא הגה, אכן, חבל לבזבז זמן על דבורים, כשגוף שוקולד נמרח עליך והופך אותך לסופגניה מתוקה, וכך, כמעט כל לילה- במיוחד בלילות ירח- היא באה וחומקת לתוך מטתי, אנחנו עושים אהבה, והיא הולכת, אף אחד כבר לא מטריד את השני, אני כבר לא מנסה לשאול ולהבין,לא מצלם ולא מצלצל, לא רוצה להוכיח כלום, לפעמים, כשנפגשים במקרה ברחוב או בסופרמרקט, אומרים שלום שלום, וממשיכים כל אחד לדרכו.
לפעמים קורים לי דברים מוזרים שאין להם הסבר. הנה למשל המקרה עם ז'אנין. צעירה מרוקאית יפהפהיה שגרה לידי. היא תמיד הולכת עם כלב קטן וצמרירי. בהתחלה היכרתי אותה עם בעלה כשעוד חיפשתי עם אשתי בית בסביבה והם הזמינו אותנו לכוס קפה בגינה. אחרי שמצאנו בית ואני נכנסתי לגור לבד, כי אשתי עזבה אותי, היא עברה יום אחד עם הכלב ליד הבית החדש שלי ואני הזמנתי אותה לקפה. היא לא הפסיקה לצחוק כשראתה את התמונות על הקירות שלי. זה היה צלום שלה שצלמתי בבקור אצלה ושכפלתי עשרות פעמים ותליתי על כל הקירות. אבל אתה צריך לומר לי, היא אמרה בצרידות קלה. למה את צריכה לדעת? עניתי. היא סיירה עם הכלב שלה בכל החדרים, כולל בחדר השנה ובחדר האמבטיה שלי ולא הפסיקה לחייך. תמיד חשבתי שאשה מרוקאית היתה עושה את חיי מאושרים יותר, אבל מאחר שהיא ובעלה הזמינו אותנו לקפה בביתם זה היה לא הוגן לחשוב כך בהקשר איתה. למרבית הפלא שבוע אחרי זה שמעתי דפיקות בדלת ואחר כך צלצול פעמון. התפלאתי מי זה יכול להיות. אני חדש פה ועוד אינני מכיר איש בסביבה וכל כך מוקדם בבוקר . עניתי רגע וירדתי. הדלת לא רצתה להפתח והצילינדר נשלף החוצה ונשאר לי ביד יחד עם המפתח. אמרתי שהדלת לא נפתחת ויצאתי מדלת החניה. להפתעתי הייתה זאת ז'אנין עם חברה שרצתה לקנות את הבית הצמוד והן שואלות אם אפשר לבקר בבית שלי, שהיה ראי של אותו הבית. חיוך מתוק הופיע על פניה של ז'אנין כשגלתה עכשו שהפנים שלה בכל התמונות מכוסות רעלה. למה? היא שאלה לא יודע, עניתי. החבירה שלה היתה המומה מהתמונה של האשה עם הרעלה והיתה עסוקה בה יותר מאשר בבית. בעודה מסירת בין החדרים ז'אנין נגשה ואמרה לי שבעלה עכשו במראקש לשבוע. חייכתי. רק אחרי שהלכו שאלתי את עצמי מה מתכוונת אשה יפה שאומרת לך שבעלה לא בבית לשבוע? חשבתי שהייתי צריך להגיב יותר מהיר בצורה יותר חכמה, אבל התגובות שלי תמיד איטיות ואני הרבה יותר חכם לאחר מעשה. "חכם של חדר המדרגות" כמו שהצרפתים אומרים. הייתי צריך לפחות לתת לה את מספר הטלפון שלי, אם לא לבקש ממנה את שלה. להשאיר דלת פתוחה, אם לא להתפרץ. עודי מול המחשב כואב על טפשותי והנה אני שומע קול נשים מתחת לחלון. בשביל מי שאין לו מכרים אני זוכה היום להרבה אורחים. ירדתי ופגשתי ליד הדלת הפתוחה את החברה של ז'אנין, אבל לא איתה, אלא עם אישה אחרת, אחותה של החברה. מסתבר, שבאה לבדוק איתה שוב את הבית. גם אלה היו יותר עסוקות בתמונת האשה עם הרעלה. תוך שאני מלווה אותן בין החדרים, בקשתי מהחברה את מספר הטלפון של ז'אנין. היא נתנה לי גם את הסלולארי שלה ומיד כשהסתלקו התישבתי ליד הטלפון.לצלצל או לא? ומה להגיד לה? הרי לא היא נתנה לי את הטלפון. מצד שני היא פעמיים חפשה אותי. פעם אחת אפילו עם כלב. היא זאת שהתדפקה על הדלת בהפתעה וחדרה לתוך הפינות האינטימיות ואפילו לאמבטיה שלי נכנסה וראתה את הסבונים והמשחות והבשמים והריחות והספרים והתמונות. ואחר כך אמרה לי הבעל שלי עכשו במראקש. מה התכוונה להגיד לי? שהשבוע היא לבד? פנויה? או לציין שכשהבעל יגיע היא תבוא איתו לבקור? הפנים שלה מחיכות כל הזמן ולכן אי אפשר להבחין בכוונה שמסתתרת אחריהן. האם היא צוחקת כשהיא צוחקת או לא. האם הזכירה את הבעל כדי להגיד לי שהיא נשואה או כדי לרמוז שהיא פנויה? הגוף שלה נערי, דק וגמיש, ספנז' או בג'ריר הייתי אומר, בת שלושים, אשה שבאה, מזכרון אחר, מענין איך היא מבשלת. לך דע איך היא עושה סקס. לצלצל? אולי היא תשאל למה אני מצלצל? אם היא אכן מעונינת היא תדע מה להגיד. מה אם לא? חייגתי פעם אחת אבל הפסקתי באמצע. שקלתי שוב. הרי היא בגילה של בתי ובעלה הזמין אותי לקפה בביתו. לבסוף אזרתי אומץ וחייגתי. מיד שמעתי את קולה קר ועניני: כן? לא הייתה שם שום ציפיה למישהו וודאי לא לי. חשבתי להחזיר את השפופרת למקומה אבל פי דיבר מאליו: ז'אנין? קולה האדיש ענה: כן? אני דודו, עניתי בהסוס. כן, היא ענתה במין שויון נפש עם שמץ של תמיהה. קבלתי את מספר הטלפון מהחברה שלך, אמרתי בהסוס. כן? היא הגיבה בקור. אני מצלצל כדי לתת לך את שלי. עניתי והוספתי מיד, במקרה שתצטרכי משהו. כן, היא ענתה בטון אטום כמי שעדיין לא מבינה מה רוצים ממנה. את רושמת? המשכתי. כן, היא ענתה ואני מקריא לה את המספר, תוך שהיא חוזרת על הספרות, טוב, אני מסכם. כשתרצי תצלצלי. בעלי יחזור בעוד שבוע, היא זרקה לפתע שוב ללא שום הסבר. אמרתי כן וסגרתי. "בעלי יחזור בעוד שבוע." למה היא מתכוונת? חזרתי למחשב שלי פגוע ואמרתי לעצמי: בפעם הבאה אם יש ספק אז אל תצלצל. צלצול כזה עושים רק אם בטוחים. אבל למרבית הפלא הדברים התגלגלו אחרת. הצילינדר שיצא מהמנעול עם המפתח לא השאיר אחריו דלת נעולה כמו שחשבתי, אלא דלת פרוצה. אשתי נכנסה דרכה בלי מפתח כשהפתיעה אותי בצהריים והגיעה מתל אביב לבלות אתי את הוויקאנד. הדלת פרוצה. חשבתי כל הלילה, כל אחד יכל להכנס. והנה באמצע לילה התעוררתי לקולן של פסיעות קלות בסלון. מישהו דחף את הדלת וחדר פנימה. טפיפות הרגלים נשמעו עולות במדרגות, הלכו והתקרבו, עד שהגיעו למטתי ואיתן ריח בושם מעודן על פיו זהיתי אותה. זזתי לעבר אשתי כשהגוף הרך והמתוק של ז'אנין שוכב לידי וגוהר עלי. היא לא ידעה כמובן על אשתי. הייתה בטוחה שאני לבד במטת היחיד אותה ראתה בבקוריה הקודמים. כסתה את גופי בנשיקות לוהטות כשהיא עוברת בשדיה וירכיה על גופי ואני מלטף את בטנה ואת גבה, חונק את נשימתי, עוצר את הקולות, מתהפך ונופל עליה, בולע בשקיקה את שדיה הקטנים. אשתי לידי מתהפכת ומחליפה צד, כשאני נכנס לתוך ז'אנין בשקט בשקט, חונק את זעקות העונג והשמחה, ומנסה לשוא להשתיק את אנחותיה . לפתע האור נדלק ואשתי בפנים מלאות חרדה זורקת בנו מבט מלא הפתעה ופליאה, לוחשת: איזה חלום נורא ומכבה את האור.
בבוקר אני שוקל, אם צריך לצלצל ולהודות לז'אנין על ליל האהבה או לתת לה לצלצל. אני הולך בבית כמו שכור. מתוק לי בפה. מתוק לי בגוף. האם אני צריך לצלצל ולהגיד לה? הרי זה לא קורה כל יום. כל יום? אני לא זוכר בחיים חויה כזאת. מצד שני אולי לא אני צריך ליזום את הצלצול. היא זאת שיזמה את הכל וזכותה גם לצלצל קודם. אולי היא תרצה להסביר את עצמה, להתנצל, להגיד מלה של תודה, אני אתן לה את הזמן שלה לחשוב. כשתמצא לנכון, היא תרים טלפון. מאידך ייתכן, שמאחר והיא זאת שלקחה סיכון לבוא לתוך מטתי, מגיע שאני אקח עכשו את הסיכון . אבל מה להגיד לה? זה יבוא עם השיחה. צריך פשוט לעשות את הדבר הנכון. אני מרים השפופרת, לוחץ על הספרות ומפסיק באמצע. אבל כעבור רגע אני שם נפשי בכפי ומצלצל. הקול שלה עונה: כן.
אני: (מכחכח) זה דודו.
היא: מי?
אני: דודו. דודו..
היא: (באדישות) כן. מה נשמע?
אני: בסדר. בסדר גמור... אחרי לילה כזה?
היא: לא שומעת. אחרי מה?
אני: הלילה.
היא : מה קרה?
אני: רציתי להודות לך על הכל. זאת הייתה הפתעה מתוקה.
היא: הפתעה?
אני: בחלום לא היתה לי חויה כזאת. אני רוצה להודות לך...
היא: להודות לי? על מה?
אני: כל מה שקרה בינינו הלילה.
היא: בינינו?
אני: טוב אם את לא רוצה לדבר על זה..
היא: התחלת לדבר, אז תגמור.
אני: נשאיר את זה כך. לא מוכרחים לדבר. נדבר על זה כשיתאים לך.
היא: אני לא יודעת על מה אתה מדבר.
אני: כרצונך.
היא: תראה, אדוני. אני לא טלפנתי אליך. אתה טלפנת אלי להגיד משהו. אז תגיד.
אני: היה לי טוב אתך ואני רוצה לומר תודה...
היא: היה טוב לך אתי? איך אתה מדבר? מי אתה? אתה דודו?
אני: כן, זה אני.
היא: זה לא אתה.
אני: זה אני.
היא: יותר טוב תגיד שזה לא אתה. אתה יודע עם מי אתה מדבר?
אני: איתך!...
היא: החוצפה הזאת! תתביש לך. אני סוגרת את הטלפון.
טריקת הטלפון נשמעה באוזני כקול פצצה. השפופרת נשארה תלויה לי ביד ואני לא יודע מה לעשות בה. הייתי צריך לומר את זה אחרת? היה לי טוב אתך ... כל כך לא פיוטי. אולי לא היתה בטוחה מי מטלפן אליה. אולי חשבה אותי למישהו אחר שמנסה להטפל. צלצלתי שוב.
זה אני שוב, אמרתי.
אני מקווה שלא, היא ענתה בלחש.
אני כן, אמרתי בשקט. וזה כל מה שאני רוצה להגיד לך, אם את מודאגת. זה אני ולא מישהו אחר,
היא: מודאגת? ממה? אתה לא חושב שאתה מרשה לעצמך יותר מדי?
אני: כל מה שרציתי להגיד זה תודה.
היא: תשמע, אדוני. בהתחלה לקחת את מספר הטלפון שלי בלי רשות. עכשו אתה מתחיל לדבר על אהבה. אנחנו רק שכנים. חשבתי שנהיה שכנים טובים.
אני: אני ממש לא התכוונתי ... דוקא הליטופים העדינים שלך זה מה ש...
היא: תקשיב. אני לא יודעת על מה אתה מדבר. אולי חלמת. אז בבקשה תוציא אותי מהחלומות שלך. אתה בחור נחמד, אבל אני אשה נשואה. אתה היית אצלנו בבית, ולא זאת התודה שמגיעה לנו. הטלפון נסגר והשאיר אחריו צליל חד של כעס וסומק שכיסה לי את הפנים. כמה היא צודקת, אמרתי לעצמי. אני באמת לא בסדר. מה זה לא בסדר? כשלון! מה אפשר לעשות? דון ז'ואן אני לא. לא הייתי אף פעם, אבל מעולם לא השתטיתי. כבודי תמיד היה לי ערך חשוב ומעולם לא זלזלתי בו ולא נתתי סבה למישהו לזלזל בו.
בכל זאת לא ידעתי איך להסביר לעצמי את מה שקרה.
הרי לא ייתכן שאשה שוכבת איתך, מלטפת את גופך, אוהבת אותך, נאנקת, נאנחת, מתענגת ולמחורת היא מתנכרת אליך. משהו אתי לא בסדר, הנחתי. אולי לא היה שום לילה של אהבה. החויה המופלאה של אשה שפורצת ישר לתוך המטה שלך אולי לא הייתה ולא נבראה. סתם אשליה. אשתי אמנם קמה באמצע מעשה וצעקה: "אלוהים איזה חלום נורא", אבל, כנראה, זה לא היה במציאות אלא בחלום. אני חלמתי שאשתי חולמת.
בעוד אני מנסה לעכל את השיחה הקשה עם ז'אנין, הטלפון בחדר העבודה שלי מצלצל. אני מרים את השפופרת ושומע להפתעתי את קולה. מה יש לה להגיד לי? היא הולכת להוסיף בושה על בושתי? אבל לא, הפעם הקול רך, מתוק ומתנצל.
תשמע, דודו, היא לוחשת בקול ענוג. אני רוצה להתנצל על מה שאמרתי. לא התכוונתי לפגוע בך. אל תחשוב שזה לא עשה לי כלום מה שאמרת.. בזמן אחר מי יודע אם לא היו קורים בינינו דברים. בבקשה תשכח את הכעס שלי. אני לא רוצה לאבד חבר. במקום חדש קשה לעשות חברים . אי אפשר להגשים הכל, אבל גם חלומות זה משהו... חיוך של רגיעה פרח בפני. הנה, אמרתי לעצמי. אני לא לגמרי כשלון. היה לי על מה לבנות. היא מחבבת אותי. לא סתם פנטזתי. אולי לא שכבתי אתה, אבל אין ספק שזה היה אפשרי.
ז'אנין, אמרתי, אם את רוצה להכחיש את מה שהיה. זה ענין שלך, אבל אני לא חלמתי. את היית אצלי בבית שלי, בתוך המיטה שלי. גוף נגע בגוף. אם לא היית באה ביוזמתך לתוך המיטה שלי לא הייתי מעז אפילו לחלום על זה.
לא חלמת?
ועוד איך לא. אשתי יכולה להעיד.
אשתך?
היא שכבה לצדי כששנינו את ואני עשינו אהבה.
אשתך היתה שם ?.
היא קמה מהשינה והדליקה את האור .
אלוהים! היא ראתה?
במו עיניה
ומה היא אמרה?
"איזה חלום נורא" היא צעקה וכבתה את האור. היא חשבה שהיא חולמת.
היא לא חשבה שהיא חולמת. אתה חלמת!
היא אמרה ונתקה את הטלפון ואני נשארתי לבד עם החידה.
אני מהלך בתוך הבית מחדר לחדר סוקר את התמונות שלה חוקר בעקר את העינים מאחורי הרעלה, אולי אמצא שם משהו שיפתור לי את החידה ושום דבר, אחר כך אני שוכב במטתי בעינים פקוחות וחושב עליה. הירח מעבר לחלון היה עצום בגודלו והיה נדמה לי שהוא נושא עליו את פניה המחיכות, כשלפתע הרגשתי את רכות עורה לצדי ואת הבל פיה נושם על צוארי. עטפתי אותה בגופי ונכנסתי לתוכה כמו לתוך קצפת, לקקתי ולקקתי עד שלא נותר בי כוח ונשאבתי עיף לתוך באר עמוקה של שנה מתוקה כשאני מאושר ובוטח בעצמי. כשהתעוררתי הסתנוורתי מעוצמת האור. שמש זורחת במקום ירח כיוונה עכשו את קרני אורה למיטתי. הבטתי לצדי וראיתי שז'אנין איננה. ליד המטה על הרצפה מצאתי את סיכת השער שלה עם שושן אדום.
תוך שאני מכין לי את קפה הבוקר אני מהרהר אם לצלצל. כל כך הרבה שנים חייתי בכפור. לבד. ללא אהבה. האהבה הגדולה היחידה שנתנה טעם לחיי הייתה האהבה של אבא. אבל מאז שהוא נפטר נשארתי לבד ועם האכזבה הגדולה שמקורה בכך שלא הגשמתי את שאיפותיו וחלומותיו והנה בימים אלה זורחת עלי שמש חדשה של אהבת חינם ענקית ולא צפויה שיכולה אולי לתקן לי את החיים ולתת להם את המשמעות. אסור לי לפגוע בה, או לאבד אותה. לא מוצאים דבר כזה פעמיים. אשה לפי מדותי בדיוק. ממש שבוט שלי. דומה באברים, במזג, במצב הרוח בשכל הישר ברכות ואפילו בדריכות הזאת לאהבה. מצד שני אין לי שום הוכחה שזה לא היה חלום ואני עלול להרוס במכה אחת את הכל אם שוב אתקשר. החלטתי לא לצלצל עד שתהיה בידי הוכחה כל שהיא, צלומים, למשל, שיתעדו את המפגש איתה, אם יקרה שוב, הוכחה גם בשבילי שהפלא הזה לא קורה לי בעולם הדמיון והוכחה בשבילה אם תנסה להכחיש.
לקחתי את מצלמת הוידיאו הדיגיטאלית שלי, הטענתי אותה בקסיטה חדשה ואיתרתי בשבילה פינה מעל הוילון מול מיטתי והפעלתי אותה לנסיון לפני שנכנסתי למיטה. אחר כך הורדתי אותה ובדקתי את הצלום שלי לבד במיטה שנמצא חד ובזוית נכונה. עם המצלמה הקטנה בכיסי יצאתי לכיוון ביתה. עם שקיעה כשהבהירות מפנה מקומה לאפלולית אני מתמקם ליד איזה אקליפטוס במרחק מה מביתה וקובע את מבטי מול חלון הזכוכית המואר שלה. הנה היא שם ז'אנין. אני רואה אותה, את הדיוקן שלה רגוע ואצילי ממש מול החלון, אבל היא לא נעה. שום תזוזה. הפנים שלה המחיכות קבועות. האם היא צופה בטלויזיה? יושבת מול מחשב? מנגנת בפסנתר? אולי זאת לא היא ממש, אלא ציור שלה? לא, הנה עכשו התמונה זזה. זאת היא. היא שומעת משהו. היא מתקרבת לחלון. האם גילתה אותי? לא. החושך כבר ירד. ההרים מסביב אפלים והיא לא יכולה לראות הרבה. אבל הנה מכונית אדומה וקטנה נעצרת ליד הבית. היא רצה מהחלון ויוצאת לקראתה. איש עם כובע ברט יוצא, מושך תיק מתוך המכונית. היא מחבקת אותו ויחד נכנסים פנימה לסלון. החלון עכשו כבה כמו מסך קולנוע בפייד אווט.
דממה בשכונה. שום קול לא נשמע. לא קול אדם ולא רעש של מכונה. השמים מלאים כוכבים וירח ענק צהוב עולה ונתלה מעל אחד מעמודי האנטנות כמו צלחת טלויזיה. אם צריך אשאר פה כל הלילה. אני לא הולך לישון. אני לא רוצה שוב לחיות בספק. אני אראה מה קורה הלילה ואצלם הכל.
אה, הנה הדלת נפתחת והיא, ז'אנין שלי, יוצאת עם שמלה לבנה לגופה, שערה מפוזר על כתפיה וברגלים יחפות היא ממהרת, כמעט רצה, אני רץ בעקבותיה עם מצלמת הוידיאו בידי מצלמת. לא צריך לנחש לאן היא פונה. ברגליה הדקות והמושלמות כמו מדלגת ומרחפת על מדרכות וכבישים. אני צריך לרוץ כדי לשמור על מרחק סביר ולא לאבד קשר עין. את שער הבית שלי היא פותחת בדחיפה קלה. היא כבר בקומה השניה כשאני נכנס והיא כבר במיטה שלי כשאני בחדר, שערותיה מפוזרות על הכרית ושמלתה על הרצפה. את המצלמה אני ממקם בשקט בנישה מול המיטה, וחושב להתפשט, אך ברגע האחרון נעצר. האם אני רשאי להכנס למטתה ללא רשות? ללא רשות? למטתה? מי נכנס למטתו של מי? כן, אבל יש עוד מטות בבית ואני יכול להשתמש במטה אחרת. מאידך שום חוק לא יכול להכריח אותי לוותר על מטתי לטובת מישהי שפלשה לתוכה. אם את מעדיפה לישון במיטתי, אני אומר לעצמי, את לא יכולה לסגור אותה בפני, ואני מתפשט ונכנס ערום לצדה , נזהר מאד לא לנגוע בה. העור שלה חם ושחום כעור של סיח צעיר. החזה שלה מושלם, מתחשק לי מאד להעביר כף ידי עליו אבל אני חושש להתקל בהתנגדות. הריח שלה מכה בנחירי וחום גופה מקרין עלי גלים של תשוקה. אבל תמיד הקפדתי לקיים יחסים רק בהסכמה תוך כדי הרהורים שקעתי בתרדמה. באמצע הלילה חשתי יד מלטפת בעדנה את צוארי וגוף צעיר נצמד לגבי. אתה ישן? שמעתי את קולה לוחש לאוזני ומבלי שאספיק להשיב הרגשתי את לשונה בתוך אוזני ואחר כך את פיה הרטוב והחם עובר דרך צוארי ונבלע בתוך פי ששאב אותו פנימה כמו דובדבן. בלי מילה היינו מתפתלים זה על זה, עוטפים וטורפים זה את זה עד ששמעתי את קולה ממלמל משהו לא ברור, ואחר כך קלטתי את הפסוק המפתיע: SADOMIZEZ MOI . מעולם לא שמעתי פועל כזה יוצא מפיה של אישה. איך אומרים את זה בעברית? חשבתי לעצמי והתפלאתי שאין את זה בעברית למרות שמקור המלה סדום הוא בתנ"ך, אבל התנ"ך לא אומר באיזה מלה השתמשו אנשי סדום, כדי להגיד SADOMIZEZ , מה שכתוב שם זה וישכבו ורק רש"י מפרש את זה "כמכחול בשפופרת" כך, לפחות למדנו בחדר כשהמורה המזוקן היה חוזר על זה פעם ועוד פעם כשחיוך מרוח על פניו והנה דוקא היא הרכה והטהורה אומרת את המלה הרחוקה הזאת: SADOMIZEZ MOI ואני מתחיל בחשק עצום לחפש את המשמעות ואת הכיוון, אך מסתבך ללא מוצא, ביד שלה היא מתקנת ומובילה אותי ואני תועה ומתקן עד שמוצא את הדרך המוזרה והמפתה ושוקע בבאר עמוקה של עונג חדש. כשהתעוררתי היא שוב לא הייתה שם. קראתי בשמה, אך לא קבלתי תשובה, קמתי וחיפשתי אותה באמבטיה, אך לא, לא שם ולא בחדרים הסמוכים. רק עיניה עקבו אחרי מכל תמונה בבית. חיככתי את עיני ורצתי למצלמה לבדוק אם קלטה את כל מה שהיה. מצאתי אותה עדיין מקליטה. עשיתי REWIND ואחר כך PLAY וראיתי אותנו על המסך מסתערים זה על זה. היא מנומנמת ושכורה, נאבקת כמו להנצל ממערבולת ים, ואני נעלם ומתגלה לסירוגין בין אבריה, עולה לקחת אויר ושוקע שוב עד לרגע, בו היא נחלצת מבין זרועותי בעדינות, לובשת שוב את שמלתה ויוצאת.
חזרתי והקרנתי לעצמי את הסרט פעם ופעמים. זה לא חלום . הרי עוד לא הומצאה המצלמה שתצלם את חלומותינו ומחשבותינו. עכשו אמרתי לעצמי אלך עם המצלמה ואראה לה את האמת. מה היא עושה אתי בלילות.
כשטלפנתי והתחלתי לספר לה היא שוב התפרצה עלי. אתה ממש מטורף. אתה בטח מדבר על אשה אחרת. אני הייתי בלילה עם בעלי... את יכולה לבוא לראות בעצמך... אתה גם מציץ, מצלם בלי רשות... אם יש לך צלומי ערום שלי אני אגיש תלונה במשטרה. עם מי את מדברת, שמעתי את בעלה שואל, כשהטלפון נסגר ואני נשארתי לבד עם השפופרת וצלילי קולה הזועם.
חסר לי שהבעל יתערב או שהיא תפנה באמת למשטרהדייר חדש מטריד נשים בשכונה יכתבו העתונים בכותרות גדולות ושמחות לאיד. זה מה שחסר לי עכשו כשאני מנסה למצוא שכנים חדשים. הבנתי ששגיתי. שלא הייתי צריך לנהוג כפי שנהגתי. למה לצלם? להוכיח מה? מה שהיא לא רוצה לדעת? כל מה שבקשתי, בעצם, זה לאשר לעצמי, שזה לא חלום ולקבל את אשורה שזאת אהבה. רציתי להפוך את פגישות המין שלנו למשהו רומנטי, ולדעת שמה שהתרחש קרה לא בדמיון שלי, אבל לכך היא לא הסכימה. הבנתי שאני חוזר לחיות לבד בתוך הכפור, בשכונה ובעולם שאין לי בהם שום ידיד ושום חבר. טוב לפחות שנותרו לי הסרטים, אמרתי לעצמי, מנסה להתנחם והתחלתי להקרין לי את צלומי הוידיאו במסך פלאזמה ענק שוב ושוב עד רדת הערב.
בלילה ירדתי למטבח ועשיתי לי סנדויץ', שאחרי כמה נגיסות זרקתי לפח,נכנסתי לאמבטיה, צחצחתי את השנים, לבשתי את הפיז'מה ונכנסתי למיטה, הסדינים היו ספוגים בריח שלה,ולא ידעתי אם לקום ולהחליף אותם, או להמשיך לישון איתם, כשאני רואה את ז'אנין מתקרבת בעינים עצומות , מתגנבת למטתי, מפשיטה ומלטפת אותי בשדיה, פתחתי את פי להגיד משהו, אך היא שמה את האצבע על שפתי, ולא הניחה לי להוציא הגה, אכן, חבל לבזבז זמן על דבורים, כשגוף שוקולד נמרח עליך והופך אותך לסופגניה מתוקה, וכך, כמעט כל לילה- במיוחד בלילות ירח- היא באה וחומקת לתוך מטתי, אנחנו עושים אהבה, והיא הולכת, אף אחד כבר לא מטריד את השני, אני כבר לא מנסה לשאול ולהבין,לא מצלם ולא מצלצל, לא רוצה להוכיח כלום, לפעמים, כשנפגשים במקרה ברחוב או בסופרמרקט, אומרים שלום שלום, וממשיכים כל אחד לדרכו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה