יום חמישי, 13 במרץ 2008

אלוהים הוא לפעמים בן אדם

אלוהים הוא לפעמים בן אדם

מאת: גבריאל בן שמחון

כשאני מגיע לפאריס אני מתמקם באיזה מלון ליד הלוקסמבורג. זאת
הסביבה בה ביליתי בתקופת לימודי בסורבון ואליה אני קשור
באהבה עמוקה, כפי שאדם קשור לימי נעוריו. הגן המלכותי על
עציו ופרחיו ומזרקותיו מפה ובתי הקפה, חנויות הספרים,
הסורבון והסין מפה, מה עוד אדם צריך? בסופו של דבר יש לי את
בית הקפה שלי, שאני רגיל למלצרים שלו, לאנשים, לריחות
ולצבעים שלו, ושם יש לי השלחן שלי, שאני רגיל אליו, שם אני
שותה את הקפה שלי ויושב מול המחברת שלי, לפעמים אני חושב הנה
מה שאדם בסופו של דבר מחפש בעולם- שולחן קטן וספל אספרסו קטן
ובזה הכל מסתכם, כשאני מתעייף ורוצה להניע את אברי אני עושה
סיבוב בגן לוקסמבורג, וכשרוצה להרחיק, יורד לתחנת המטרו
לוקסמבורג, שמביאה אותך תוך דקות לכל נקודה שאתה רוצה בפאריז.
היום ירדתי לשם, כדי לנסוע לתפוש שמש בלאדיפאנס, השמים
מעוננים כבר שבועות והקור דוקר ועוקץ והמים במזרקות הפכו
לקרח ולפתע זורחת שמש של יום ראשון. בכניסה למטרו אני נתקל
מזה זמן בין יתר מכונות אוטומטיות לצילום, לממתקים ומשקאות
גם בקנדומט, במקום הכי ציבורי, דרכו נכנסים ויוצאים עשרות
אלפי בני אדם, עומדת באופן מופגן ובמקום גלוי מכונה למכירת
קנדומים ומסבירה לך, איך להכניס מטבע ולקבל את הקנדומים.
המוזר הוא שאני עובר פה כל יום ואף פעם לא ראיתי מישהו עומד
ליד המכונה. אנשים משתמשים בטלפונים הציבוריים, במכונות
הצילום והמשקאות, אך אליה איש לא ניגש, אז מה היא עושה שם,
אם לא משתמשים בה? מתוך סקרנות החלטתי לנסות אם היא בכלל
פועלת. לא היה לי צורך בקנדום, בסופו של דבר באתי לפאריז
לכתוב, פאריז עוזרת לי לנתק מגע ולהיכנס לתוך בועה, בה אני
מנסה לשוחח עם עצמי, עם החרדות, הפחדים, התהיות, הסיוטים
וההיסוסים, אני לא בא להתחבר. כך שאני את מכונת הקנדומים לא
חיפשתי כמו שהיא חיפשה אותי. תקעתי את המטבע כמו שכתוב,
לחצתי על הכפתור המיועד, חכיתי לקנדום שיפול ושום דבר לא
נפל. דפקתי על המכונה כמו שעושים במקרים כאלה כדי שהאסימון
ייפול וכלום. תרשה לי, בבקשה, אני שומע קול נערה בצרפתית,
אני מביט אחורה ורואה אותה בת עשרים- עשרים וחמש, יער של
שיער שחור ומתולתל, משקפים של טרוצקי, פה של מרלין מונרו, גומות חן
וחיוך ילדותי שמאיר את כל הפנים. תן לי, היא אומרת, מוציאה
את המטבע שלי, מכניסה מחדש, לוחצת על כפתור והקנדום יורד.
קח, היא מחייכת ומושיטה לי את החפיסה, אני עומד ומביט בה,
כשהיא בקלילות תוקעת מטבע מוציאה לעצמה חפיסה, מכניסה לתיק
ומתחילה ללכת, בבקשה, אני קורא לה, כשאני מושיט לה את
החפיסה שלי, אני לא צריך את זה, אם את רוצה... למה היא
אומרת, אתה קנית, זה היה רק בצחוק, אמרתי, כשאני עולה
איתה במדריגות הנעות, רציתי לראות אם המכונה פועלת, למה שלא
תפעל, היא שואלת. סיפרתי לה שאני עובר פה פעם- פעמיים ביום
ואף פעם לא ראיתי מישהו משתמש בה, אני תמיד קונה פה , היא
עונה, זה יותר פשוט מבית מרקחת וזה פתוח עשרים וארבע שעות,
טוב, בכל אופן, אם את צריכה... אני חוזר ומציע לה, ואתה? היא
תמהה, היום זה מסוכן בלי. אני לא מתכוון ל... לא מתכוון
מה? היא שואלת, זאת אומרת... תראי... אני פה בפאריס... באתי
רק ל... צריך שיהיה לך בארנק כמו טלקרט, אתה לא יכול לדעת
מתי תצטרך, והיא פותחת את התיק שלה ומראה לי שתי חפיסות
נוספות מאותו סוג, תראה, היא אומרת. אז למה קנית...
אני שואל, כשאנחנו עולים ביחד במדריגות הנעות, זה בשביל אימא
שלי, היא אומרת, ביקשה ממני לקנות לה, אז קחי, אני אומר
ומושיט לה שוב את שלי, בשביל האימא שלך. תשמע, היא אומרת,
אני הולכת לשתות קפה ממול, אתה רוצה ללוות אותי? ברצון,
אני אומר, ואנחנו צועדים יחד לבית הקפה לוקסמבורג, בית הקפה
שלי. ואיפה היא בוחרת לשבת אם לא ליד השלחן שלי, בו אני לוקח
תמיד את האספרסו שלי ויושב לכתוב את הסיפורים שלי, תראה, אני
אומר לעצמי, הסיפור בא ומתישב לך על השולחן. הזמנו קפה וישבנו
מביטים זה בזה, הידים שלנו כמעט נוגעות זו בזו והחיוך שלה
תמים וחושני ואי אפשר לדעת לאיזה צד בו להאמין, תשמע, היא
אומרת לי, הקנדום שלך לא יצא, כי האסימון לא ירד. מה לא
ירד? אמרתי. האסימון, היא ענתה, לפעמים, היא הוסיפה, האיש
לא רוצה להשתמש בקנדום, אבל הקנדום רוצה להשתמש בו, אתה
מבין? השפתים שלה היו מליאות ויבשות, כאילו צמיאות למגע,
והאצבעות שלי כמעט נגעו בהן, כשצלצול טלפון נשמע מתוך הארנק
שלה. היא שולפת את הטלפון ועונה: כן, קניתי, אביא לך את זה,
אין מה לדאוג. מסביב יושבים אנשים על ארוחת בוקר, אחרים עם
כוס קפה, מול מחברת או מחשב ניד, ואני מביט בה וחושב, מה אני
עושה איתה? יכולה להיות בגיל של ביתי, די חצופה, מפתיעה,
כשהיא רואה את המחברת שלי, שואלת מה אני כותב ואני פותח
ומראה לה. וואוו! היא פותחת את הפה בפליאה. מה קרה? אני
אומר, דבר כזה לא ראיתי, היא אומרת ומעיינת בכתב היד שלי. אתה
כותב מימין לשמאל? כל כך קטן? אתה יכול לקרוא? סיבוך מוחלט.
אי אפשר להיכנס אליך. אי אפשר לצאת. אלוהים, מי אתה? מבוך
אפל ובפנים, שם, המינוטאורוס שלך. מפחיד! מה מפחיד? אני
שואל. תן לי את ידך, היא אומרת, לוקחת את ידי, מחבקת אותה
בידיים חמות, מעיינת בכוונה ואומרת: אתה צריך עזרה.
המפלצת רוצה לטרוף אותך. איזה מפלצת? מה? תיזהר! תיזהר!
היא קוראת בידי, מעבירה את האצבע על קוים בכף ידי ואחר כך
על כתב היד ועל גבותי ושפתי, כשצלצול הסולולארי נשמע שוב
והיא שולפת ועונה: שמע אני כבר באה. מצטערת, היא אומרת
לי, גומרת ללגום את הקפה ומושיטה לי כרטיס ביקור, תצלצל
אלי מתי שאתה רוצה. אני מוכרחה לרוץ. פתאום פולשת אישה לתוך
הבועה שלך, משאירה לך קנדום ביד והולכת, לפני לא הרבה זמן
קרה לי סיפור מוזר בונציה, עמדתי ברציף הנמל, כשאני מנפנף
לשלום לביתי על הסיפון של האניה המתרחקת, יפהפיה ג'ינג'ית
עמדה לא רחוק ממני וניפנפה גם היא לזוג קשישים שעמדו למעלה,
כשהאניה נעלמה, עלינו יחד על סירה שהחזירה אותנו לפיאצה סאן
מרקו, מחוסר שפה לא יכולנו לשוחח, היבנתי רק שהיא נפרדה
מהוריה, נוצרים אדוקים, שנסעו לטיול לארץ הקודש, ושהיא לוקחת
את הרכבת חזרה לפדובה, עיר מגוריה, ואכן בפיאצת סן מרקו
נפרדנו, היא לכיוון הסטאסיונה צ'נטרלה ואני לכיוון הגראנד
קאנאל לחפש בית מלון. כמה אתם, שואל אותי פקיד הקבלה במלון
הראשון אליו נכנסתי. אחד, אני עונה. מצטער, הוא אומר , אין
לנו חדר ליחיד, אשלם בעד חדר זוגי, אני אומר. בלתי אפשרי,
הוא עונה, חשבתי שאסור לו לקחת מבודד תעריף לשנים והלכתי
למלון אחר, אבל גם בשני אותו דבר, אין חדר לבודד ולא מוכנים
לקבל מיחיד תשלום לשנים, הייתי צריך לכתת את רגלי, כדי
לגלות שבבתי המלון בונציה אין כלל חדרים לבודד. מה שאומר
שאישן ברחוב, מניעים דתיים, שיערתי. העיר הנוצרית רוצה
לשמור עלי מחטא ועל טוהר מידות במלון. יצאתי לרחוב
מבלי לדעת מה אני עושה ואת מי אני רואה, אם לא את
הג'ינג'ית מהרציף. אני מחייך אליה ובמלים האיטלקיות המעטות
שיש לי אני מסביר לה: ניל הוטילו נו צ'ה קמירה פיר אומיני
סולו. צ'ה ביזוניו די אונה דונה. ובקיצור שכדי להשיג חדר,
אני צריך בת זוג, היא מיד שילבה ידה בידי ונכנסנו לבית
מלון, וזה היה ליל האהבה הארוך והיפה ביותר שהיה לי אי פעם
ותחילתו של רומן סוער ששיאיו היו בירושלים, נצרת ובית לחם,
בכנסית המולד ובכנסית הקבר ומאז אני אסיר תודה לרעיונות
האירוח הרומנטיים של ונציה, החלטתי לצלצל אליה לסולולארי,
טוב מה להגיד לה לנערה שאפילו את שמה לא ידעתי? חיפשתי שקט,
להתבודד באיזה בית קפה אנונימי, אבל פתאום באה מישהי עם
שפתים מליאות ותוקעת לך קנדום ביד, עם קנדום ביד אתה יכול
לכתוב? שלפתי את כרטיס הביקור שהשאירה לי, אני מעיין ואוף!
זה לא הכרטיס האישי שלה, אלא כרטיס של איזה מסעדה במארי,
בטח אכלה שם עם חברים ונשאר לה בין הנירות ובטעות נתנה לי
במקום את שלה. ניתק הקשר, שער שנפתח נסגר. הרגשתי פתאום צורך
חזק למצוא אותה, אבל איך? אני יכול לצלצל למסעדה, אבל אפילו
את שמה אני לא יודע, ונגיד שיזכרו את הפנים שלה, אותם קשה
לשכוח- רעמת שיער גדולה, פנים ילדותיות וחושניות פה של מרלין מונרו
ומשקפים של טרוצקי, אבל מי יודע מתי היתה שם? וכי המסעדות שומרות על
קשר עם כל מי שאוכל אצלם? לפני כמה שנים היגעתי מוקדם מאד
בבוקר לקורינתוס, העיר שבה גדל אדיפוס המלך, עד שנודע לו
לפתע, שהוא רק בן מאומץ, העיר החריבה היתה מכוסה ערפל ואי
אפשר היה לראות, אלא קטעים של חורבות, חלקי עמודים
קורינתיים וקשתות שבורות, אבל שמעו את קול המים של מעין
פירינה הידוע, כפי ששמע אותו אולי אדיפוס עצמו לפני אלפי
שנים, היגעתי לשם עם שלושה חברים והייתי הלום מהמראה המופלא
של המקום העתיק, שחיים ומוות חברו בו באחת, כשלפתע מבין
הערפילים על רקע העמודים הקורינתיים הלכה והתקרב אלי אלה,
אי אפשר לתאר את זה אחרת, צעירה גבוהה לבושה תוגה יונית
כחולה היתה מרחפת אלי מתוך ערפילי הבוקר, יפה כפי שרק אילות
ויצירי דמיון יכולות להיות, ושער זהב גולש על כתפיה, פי נפתח
בפליאה מול החיזיון שלא ידעתי, אם אמת או חלום, אבל עודי
בדרך אליה ואטובוס תירים בצבע ארגמן קרע את הערפל, אסף אותה
ואת מלויה, סגר את הדלת בפני והתרחק, לא יכולתי להסכים לכך,
והחלטתי לנסוע אחריה, חברי צחקו עלי: אנחנו לא ראינו כלום.
זה הדמיון שלך. מרוב קריאה במיתולוגיה אתה הופך גם את
המציאות לדמיון, אין אלים לא בשמים ולא בארץ ואם יש נשים,
לא ראינו אותן הבוקר. אבל אני נוסע חזרה לאתונה, יורד בכיכר
סינטגמה, נכנס לסוכנות הנסיעות הראשונה שאני מוצא ומבקש
עזרה מהפקיד: תראה הבוקר בשבע, בקורינתוס, מתוך הערפל
הופיעה מולי אילה עם שער בלונדי, תוגה יונית כחולה ,
כשהתקרבתי אליה... הוא לא נתן לי להמשיך, מה אתה רוצה
ממני?חשבתי לבקש ממך... אולי תעזור לי... הוא הוריד את
משקפיו ומלמל: כאן סוכנות למכירת כרטיסים, לא משרד שידוכים,
להתראות. כיתתי את רגלי בין משרדי נסיעות וחזרתי וסיפרתי את
הסיפור בהמון גירסאות, עד שבסוף היום מצאתי את האיש שהיה
מוכן לשמוע אותי עד הסוף. תראה, הוא אמר לי, כשהוא מלטף את
זקנקנו הלבן, קרה לי מקרה דומה ,כשהייתי צעיר באותו מקום
ובאותה שעה, אולי זאת אותה אילה, מי יודע, אבל לא עשיתי שום
מאמץ לחפש אותה, אני מוכן לעזור לך, כדי לתקן את מה שאני
קלקלתי. רק תגיד לי איך. אולי נסעה אתך, אמרתי. נוסעים
אצלי מאות כל יום, איך אני יכול לדעת? אפילו את שמה אתה לא
יודע, אולי בסוכנות אחרת? יש מאות סוכנויות, האוטובוס
היה אדום. יש כמה חברות עם צבע אדום, הוא אמר, היו איתה עוד שני
קשישים, אולי הורים שלה, אני אומר. הוא הרים את שפופרת
הטלפון והתחיל לחייג לסוכנויות, עד שבסוף קיבל תשובה חיובית.
כן, באוטובוס הראשון לקורינתוס בשש בבוקר נסעו הורים
עם ביתם, גרים בהילטון בסינטגמה, הוא טרח לצלצל בעצמו, נתן לי
את השפופרת, קול אישה מבוגרת ענה מהצד השני, בחשש סיפרתי
לה: תראי, גברתי, את לא מכירה אותי. היום עם שחר בין קרעי
הערפל בקורינתוס, לקול שקשוק המים במעין פירינה ראיתי אילה
הולכת לקראתי, תוגה כחולה מרפרפת עליה ושער הזהב שלה
נושב, רציתי להתקרב, כדי לנגוע ולראות, אם אני רואה אלה, אבל ...
זאת הבת שלי, אורסולה, אמרה לי
האישה מהעבר השני של הקו בקול שהיה בו חיוך ונעימות. אני
יכול לדבר איתה? יצאה לסידורים, אתה מוזמן אלינו לתה של
ארבע. בשעה ארבע ישבנו כולנו על מרפסת חדרם בהילטון
ושתינו תה אנגלי. היא היתה שם. ביתו של שגריר אנגליה בקניה,
סטודנטית באוניברסיטה של נאירובי מבלה חופשה במולדת של האם,
ושלובי זרוע ירדנו למסעדת הדגים מול הים, אכלנו קלמארי
ושתינו רטסינה, שהיה כמו נקטר ואמברוסיה ואת הקפה שתינו אצלי ,
שם מקרוב מאד, על גופה החם והפריך, למדתי לדעת שאלוהים הוא
לפעמים בן אדם ובן אדם הוא לפעמים אלוהים, מאושר חזרתי
למחורת לסוכן הקשיש שלי לספר לו, ולקנות אצלו כרטיס
לנאירובי. פה בפאריז לא היה לי שום קצה חוט, לאיזה סוכנות
לפנות? להשבת אבידות? היא אפילו לא יודעת שמסרה לי כרטיס
ביקור מוטעה. אישה משאירה לך קנדום ביד והולכת. לאן הלכה? מי
צלצל אליה? ספל הקפה שלה עוד מונח מולי על השלחן, אני נוגע
בו ומסתכל על סימני הקפה בתוכו, אם הייתי יודע לקרוא בקפה,
הייתי יכול אולי לדעת את שמה וכתובתה, אולי אפילו את מספר
הטלפון שלה, מי יודע? אני משלם ויוצא, יורד בסאן מישל , עובר
ליד טלפון ציבורי רוצה להיכנס ולצלצל למסעדה שבכרטיס, אבל אז
אני רואה אותה יוצאת מחנות הספרים ג'יברט עם חבילת ספרים גדולה תחת
בית שחייה ועוצרת טכסי. הי! אני קורא לה מהצד השני של הכביש,
אבל היא לא שומעת והמכונית כבר זזה, אני עוצר טכסי ומבקש
מהנהג לנסוע אחריה. אנחנו חוצים את פאריז, מגיעים עד קרוב
לאופירה, בצומת הם עוברים בירוק, כשהרמזור מתחלף בדיוק מולנו
לאדום והנהג שלי עוצר., אני מבקש שימשיך, אבל מכוניות כבר
חוצות את דרכו, אני יושב על קוצים, עד שהרמזור מתחלף
והמכונית מזנקת, למזלי, אנחנו מזהים אותם בצומת שאחרי,
נצמדים אליהם, היא נוסעת דרך המדלין לקונקורד, שם היא נעצרת,
הנערה יורדת ונכנסת לטולרי, אני יורד אחריה, יום קר, היא
עומדת ליד המזרקה הגדולה, המים קפואים, הפכו לקרח, מעטים
האנשים בגן וכולם עם צעיפים מסביב לצואר, מכסים להם חצי פנים
והכובע מלמעלה את החצי השני, רק היא עם רעמת השיער הגדולה
חשופה לרוח, איך לפנות אליה? מה להגיד לה? חסר שהיא תסתובב
ותזהה אותי, תחשוב שיש לה עסק עם מטורף, אבל היא השאירה לי
הזמנה, כרטיס ביקור, אני צריך להגיד לה שטעתה בכרטיס, שאין
לי הטלפון שלה... הי! אני מתקרב וקורא לה, היא מסתובבת ואני
רואה שזאת לא היא, אותו שיער, אותם משקפים, אותו מעיל ואותו
ארנק, אבל אישה אחרת, בת ארבעים- ארבעים וחמש, שמביטה אלי
בהבעה של מה אתה רוצה ממני. לעזאזל! אני אומר לעצמי ומתרחק
נואש לגמרי לכיוון הלובר, ליד הפירמידה, הקנדום נופל לי
מהיד, אני מתכופף ומרים אותו, קורע את החפיסה ושולף אותו
החוצה, רך מאד, חלק, נעים למגע, צבע ורדרד, אני מקריב אותו
לאפי, הוא מריח ורד, אני נושב אויר לתוכו, הוא מתנפח, הולך
וגדל, עד שעומד להתפוצץ, אני קושר את פיו, שולף עט מהכיס
ורושם עליו: לעזאזל, את עם הקנדום שלך! ומעיף אותו לגובה,
הוא מרחף מעלה מעלה כמו שד ענק והרוח מכוונת אותו לצד
הקונקורד, אני עוקב אחריו, רואה איך עמוד הקונקורד נוגע בו
נגיעות קלות והוא מגביה והולך, מתחיל לשוטט לבד באויר עם
הרוח לכיוון המיזרקה, אישה צעירה עוקבת אחריו ומראה לבת
הקטנה שלה, הבלון מתקרב אליהן, גדול מאד דומה לעטין ענק עם
הפטמה בחוץ, היא מבחינה בכתובת שעליו, מחייכת לעצמה, הבלון
נוסק גבוה ושט לכיוון הסין, אני מנסה לעקוב אחריו, הרוח
סוחפת אותו והוא כמו שד קוסמי הולך ומתרחק במהירות גדולה,
עובר מעל הסין, כמעט נוגע בארובות הבתים של הרובע הלטיני, אני
מסתובב בסמטאות הרובע, עיני כל הזמן למעלה בעקבותיו, כשהוא
כמו ירח עם פטמה משוטט מעל הטור סאן ז'אק, חולף מעל הנוטר
דאם, על הפאלי די ז'וסטיס, כשהוא חולף מעל כיפת הפנתיאון
הוא נעלם מעיני. המשכתי לחפש בשמים שהיו מעוננים קרים
וריקים מאד, אבל שום קרן שמש ושום סימן, העוברים ושבים
מכורבלים בבגדיהם רוטנים כל פעם שאני בלי משים, עם העינים
למעלה נתקל בהם, לאן הוא המשיך? שאלתי את עצמי ולאן אני
הולך? בלי להתכוון מצאתי את עצמי מתקדם למטרו לוקסמבורג,
שוב אני יורד במדריגות פותח את השער ושוב עומדת מולי מכונת
הקנדומים וכרגיל איש לא נמצא לידה, אנשים עמדו ליד מכונת
הממתקים, קנו עוגות, דיברו בטלפונים הציבוריים, נכנסו ויצאו
בשערי המטרו, אבל אליה איש לא ניגש, תהיתי שוב מי משתמש בה,
בשביל מי היא ניצבת שם וניגשתי שוב להפעיל אותה, שלפתי מטבע
מתוך הארנק, ודחפתי פנימה חכיתי לחפיסה שתצא לא יצא כלום, לחצתי על
עוד כפתור ושום שינוי, טלטלתי אותה- אין תגובה. תרשה לי
בבקשה, אני שומע קול צעיר מאחורי גבי, אני מסובב
את הראש ומולי היא עומדת, כן היא עם החיוך של מרלין מונרו
והמשקפיים של טרוצקי והחיוך שמאיר את
כל העיר, לעזאזל הקנדום שלך, היא אומרת בחיוך
ומגישה לי את הבלון, משלבת זרועה בזרועי ויוצאים.

מתוך: "הולכת עם כמון, חוזרת עם זעתר"- ספורי אהבה מרוקאים,
גבריאל בן שמחון, הוצאת "הקבוץ המאוחד"

אין תגובות: