מכתבים לנורית- פרק מרומן לפני פרסום

איש הדואר הביא הבוקר לעמדה שלנו ארגז תחמושת מלא מכתבים. המכתבים היו עם מעטפה צהלית אחידה בצבע חאקי ונכתבו על ידי ילדי בית ספר לחיילים בחזית. הבחור הגיש לנו את הארגז כמו שמגישים קערת פירות, כל אחד לקח מכתב והדוור המשיך לעמדה אחרת, כל אחד פתח את המכתב שעלה לו בגורל וקרא. רוב המכתבים היו מתלמידי כיתה ג'2 בקרית ביאליק. אחד מהם שמכתבו נפל בידי אורן כתב: "שתהיה גיבור ותמות למען המולדת"... תלמידה אחרת מאותה כיתה כתבה למיכאל: "על הגדר ישבתי זכרון לך כתבתי..." וחתמה בנשיקת שפתון ובשמה- דבורה ביטקובר ג'2 באופן יוצא מן הכלל אני קיבלתי מכתב מנערה בוגרת מבית ספר תיכון ליאו ביק שעומדת להתגייס והיא מזמינה אותי לפגישה בשש אחרי המלחמה. בין היתר היא מציינת שהיא בישמה את המכתה בבושם סיגליות. כשאני קורא את הקטע החברה חוטפים לי את המכתב, מריחים ומעבירים הלאה מיד ליד, איציק אורן רוצה להעתיק את הכתובת שלה, מיכאל רוצה להחליף איתי מכתבים, משה חכים מריח ותוקע בכיס ונותן לי את שלו. אני מקמט את המכתב, זורק לו בפנים ומכריח אותו להחזיר לי את שלי. כשאני פורש שוב את הדף אני מגלה ששם הכותבת החתומה עליו הוא- לא ייאמן- נורית יערי. איזה נורית יערי? יש עוד אחת כזאת? אני מחפש את הכתובת ובום! לא להאמין!: תחנת הכרמל 11 חיפה. אלוהים אדירים! מה קורה לי? מישהו צוחק עלי? כאן אף אחד לא יודע את סיפור הנטישה, איך היא נטשה אותי באופן כל כך אכזרי בעזרת החבירה הג'ינג'ית, ז'ולייט, השכנה שלה למען מישהו אחר. סיפור כזה לא מספרים בין חיילים, אבל איך היא ידעה איפה אני נמצא ובכלל היא לא כתבה את שמי וגם לא שם של נמען אחר, זה יכול היה ליפול בידי כל אחד, המכתב נכתב לעודד את החייל האלמוני, לתת לו הרגשה שהביית איתו, כשהוא יוצא למלחמה ושמחכים לו. ובכל זאת מה קורה כאן? לכאורה, זה לגמרי מקרי ובכל זאת איך ייתכן שמכל אלפי החיילים בסיני בחר המכתב שלה ליפול בדיוק בידי. לא, זה לא יכול להיות מקרה. זה התערבות של כוחות עליונים. הם בטח קוראים לי לנסות שוב, בטח הדוד עמרם מעורב בזה, האבן הירוקה שאני תולה על הצוואר יחד עם הדיסקיות... כן, זה לא מה שמלמדים בצנחנים. ב-890 סומכים רק על העוזי והכידון. פה זה לא "הגנב מבגדד", אין פה סוס מעופף, לא מרבד קסמים ולא שד ענק שיוצא מהבקבוק וממלא את משאלותיך, ואם הייתי מספר את זה למישהו מהפלוגה היו עושים ממני צחוק, ליד רפול כל האבנים האלה נראות מגוחכות. ליד רפול הדוד עמרם הופך לטעות, אבל לפעמים אני שואל אם רפול הוא לא טעות אחרת, שגם היא צריכה בדיקה, כי הוא כל כך רציונאלי ודוחה כל מה שלא, בעוד אני חושב שגם הלא רציונאלי הוא רציונאלי. אני מתעקש להאמין שקוראים לי. זה לא יכול להיות שהמכתב הזה ייפול דוקא עלי בלי שמישהו כיוון אותו. נניח שהיא עוקבת אחרי ומכירה את איש הדואר, אז למה לא שלחה את המכתב ישירות אלי? או שהיא בחרה דווקא כך בשביל הרושם שיעשה עלי? החלטתי לבדוק את הגורל ופניתי לאיש הדואר הגדודי: אתה חילקת היום מכתבים מתלמידי בתי ספר ואני קיבלתי במקרה מכתב מבחורה שאני מכיר- נורית יערי... -מי? -רציתי לדעת אם היא כתבה לי אישית... הוא צחק: -אתה מתבדח? - אולי במקרה אתה מכיר אותה? הוא גיחך: -אתה עובד עלי? -אולי נתנה לך את המכתב בשבילי? -תגיד לי, אתה דפוק או מה? אני מקבל מעטפות ומחלק. מענין אותי מי כתב למי ומי קיבל ממי? מה אני? צנזורה? והוא חזר למיין את המעטפות שלו. תמיד יש לי סיפורים עם מכתבים. תמיד הם מחפשים אותי. זה לא מקרה. וגם לא גורל, כי אף פעם לא זכיתי בשום דבר של הגרלה, אבל משהו גדול ממני קורה פה. אימצתי את המכתב לליבי, נישקתי את כתב היד והנייר שהידיים שלה נגעו בו, קיפלתי אותו בזהירות, ושמתי אותו בתוך הארנק כקמיע בהחלטה שבשש אחרי המלחמה, אם תהיה שעה כזאת, אני אלך לפגוש אותה. אני, כמובן, לא בטוח שתהיה שעה שש אחרי המלחמה, כי מותו של הדוד מסעוד ונבואתה של יממא פריחה מרחפים עלי כל הזמן למרות שאני תוהה מי יכריע סבתא פריחה או הדוד עמרם. אהבה או מוות. בתוך המולת המלחמה אני מוציא אותו כל הזמן מהארנק וקורא שוב ושוב גם כדי להתעודד ולדעת שמישהי מחכה לי וגם כי אני בטוח שאם אחפש טוב, אגלה איזה סימן שהוא נכתב אלי אישית ולא לחייל האלמוני. *** פתאום יש לי עם מי לדבר, בכל רגע פנוי, אני יושב וכותב , מספר לה על המלחמה, על החיים, המוות, האהבה, החלומות שלי בלילה והחלומות שאני רוצה להגשים אחרי המלחמה, מספר על הפלוגה, על המפקדים, על סטמפל, הסמג"ד שנפל לידי בקרב על ג'בל ליבני, על המ"פ אריק רגב שנפצע קשה, (תמיד קנאתי בו, כי הוא היה יפה מכל שחקן קולנוע שאני מכיר ובעיקר על החבירה שלו, אילנה, שהיתה באה כל יום ששי לבסיס בבית ליד לבלות איתו את השבת) על מרסיל, מדריך הצניחה שלנו שנפל "נר" במתלה כשהמצנח שלו לא נפתח, על רפול המג"ד האגדי, מספר על חלומות שחלמתי בלילה, וחלומות שאני רוצה להגשים, אם אחזור הביתה, סוג של יומן מלחמה, כל פעם שיש רגע של מנוחה, בין קרב לקרב ובין מארב למארב, אפילו בעמדות ההגנה האישיות לאור הכוכבים אני מוציא את הבירו וכותב על פיסות נייר שאני מוצא בשטח,... בעצם כותב לה מכתבים בלי לשלוח לה, עם הזמן החלטתי שאם אני כבר כותב לה למה שהיא לא תקרא והתחלתי לשלוח לה את מה שאני כותב. כמובן שצירפתי את כתובת הדואר שלי עם הפרטים האישיים טוראי 346387 ת.ד. 2114. צה"ל, לא חכיתי לתשובה כדי לכתוב, כי ידעתי שבתנאי מלחמה עבודת הדואר מסובכת שהרי אנחנו בתנועה לא פוסקת במדבר, בין גבעה לגבעה ובין מוצב למוצב, משנים כתובות במהירות וקשה לאתר אותנו, והנחתי שהמכתבים שלה יגיעו אלי יום אחד בחבילה אחת. כל יום שלחתי מכתב ולפחות גלויה, לפעמים אפילו שניים או שלושה ביום, פעם הכנסתי למעטפה כמה גרגרי חול מהמדבר, לתת לה להרגיש איפה אני, פעם הכנסתי עלה יבש מעץ בודד, פעם הכנסתי למעטפה, את הכנפים שלי ופעם, אחרי הקרב בא-נחל אפילו הטבעתי כחתימה את בוהן ידי טבול בדם מפצע שנפצעתי בכתף, יכולתי להוציא ספר מהמכתבים שכתבתי לה. הכל נראה אחרת כשיש לך בבית נערה אהובה שמחכה לך, מישהי שאיכפת לה ממך, ששולחת לך מכתב ספוג בבושם סיגליות, שמחכה לך שתחזור מהמלחמה, פתאום יש לך סיבה לקחת סכנות, אתה לא מסכן את חייך סתם, אתה לא מפחד למות ללא טעם, אתה יודע שאתה נלחם בשביל לחזור למישהי, שאתה חשוב למישהי, הכל מקבל צבע אחר וטעם אחר, אתה רוצה לחזור גיבור ומנצח בשבילה, עם גאווה ועם כנפים על החזה, אתה לא לבד, אתה שייך, השמש מעל ההר מחייכת, אתה מרגיש שאתה הולך בין הכדורים כמו בין טיפות הגשם ומישהי מחזיקה מעליך מטרייה, בקרב אתה מתנהל יותר בצלילות, מתוך ידיעה שאתה לא יורה סתם, אלא כדי להגן עליך בשבילה, אתה דוהר על הזחל בין החולות כשבאופק אתה רואה אותה משקיפה מהחלון, צוחקת ומנפנפת לך במטפחת ואחר כך מתגלגלת במדריגות ישר לתוך זרועותיך. אני מתפלא מה נערה קטנה עם חולצה כחולה יכולה לעשות לחייל צעיר במלחמה. אין לי סיבה לחשוב שהיא לא מקבלת את המכתבים הרי היכרתי את הכתובת שלה והיא גם הדגישה אותה באותו מכתב ובכל זאת אין לי שום סימן ממנה, האם היא מקבלת את מכתבי? האם היא יודעת איפה אני? מה אני עושה? איך אני מרגיש? אם אני מת או חי? האם היא בכלל חושבת עלי, או אולי נמחקתי מהזכרון שלה ורק לי נדמה שהיא שלחה לי את המכתב ההוא בעוד שלמעשה הוא הגיע במקרה? יום אחד באחת הגלויות אליה החלטתי להפנות כמה מילים לדוור כדי לקבל את אישורו, הרי הוא מעביר כל כך הרבה מכתבים ממני אליה, שהוא בטח מזהה את החייל העקשן ומחייך לעצמו על הנחישות שלו, אולי הוא אפילו קורא את הגלויות, אם לא את המכתבים, באחת הגלויות כיוונתי כמה מילים בשבילו, כתבתי לו שאני מודה על השירות ושאני מקווה שאני לא מכביד עליו עם כמות המכתבים שאני שולח לנורית. להפתעתי קיבלתי ממנו תשובה מהירה, מכתב שבו הוא מודה לי על תשומת הלב ומבטיח לי שכל המכתבים מגיעים אליה, שהוא שמח למסור לה את המכתבים, שאם אני יכול שאכתוב עוד יותר והוא ישמח למסור לה, כי הוא אוהב לקרוא את מכתבי האהבה והמלחמה שלי, שהוא נותן לקרוא לחברים וחבירות שלו ושיש לי הרבה מעריצים ובעיקר מעריצות, הוא גם מקווה שלא איכפת לי, אם הוא מעתיק מפעם לפעם קטעים ומשתמש בהם במכתבים לחבירה שלו. תמהתי, כמובן, על כך שהוא עושה שימוש במכתביי ומבקש רשות רק לאחר מעשה, אבל בעיקר התפלאתי שהמכתב שלו הגיע כל כך מהר, בעוד שמנורית אין כלום, האם היא לא מעוניינת להשיב, או אולי הם מגיעים לתיבת הדואר, אבל לא לידיה, כי מישהו מיירט אותם בדרך, אולי האבא שלה שמוציא אותם מהתיבה, קורע וזורק לפח? מיהרתי לכתוב לדוור ולהתודות לפניו שמשום מה אני לא מקבל שום מכתב מאהובתי, ושיש לי חשש שמישהו גונב את המכתבים שלי מהתיבה ולכן ביקשתי אם אפשר שימסור לה להבא ממש לידים שלה. כמה ימים אחר כך קיבלתי ממנו מכתב בו הוא מודיע לי שזה מה שהוא עושה כל הזמן, שהמכתבים מגיעים ישירות לידיה של אהובתי, הוא לא שם בתיבה, כי נורית מצפה להם כל כך, שהיא מחכה לו, לדוור, הרבה זמן לפני חלוקת הדואר, צופה מהחלון, וכשרואה אותו ממרחק היא מנפנפת לו במטפחת וממהרת במדרגות למטה, רצה כמעט לתוך זרועותיו, מחבקת ומנשקת לפני שהיא לוקחת מידו את המכתב, אני מדמיין לי איך היא תקבל אותך כשתחזור מהמלחמה, הוא כותב, איזה חגיגה! דגלים היא תניף מהחלון ואת המרפסת היא תכסה בשטיחים פרסיים! אין לך מה לחשוש, הוא כתב, הג'ינג'ית שלך מקבלת את כל המכתבים לידיים שלה, אתה ממוזל שיש לך ג'ינג'ית כזאת, עם אחת כזאת תוכל לכבוש לא רק את סיני, אתה תגיע מהר לתעלה וגם לקהיר. איך היא חמה עליך! איך היא מתה עליך! אין עליך! היא שרופה עליך, הג'ינג'ית שלך! אה! הג'ינג'ית! שוב היא! היא שוב משחקת את העוקץ, לא האבא של נורית, אלא ז'ולייטהשכינה שלה מיירטת את המכתבים! כל האהבה, כל הוידויים, כל הריגושים, שום דבר לא הגיע לנורית, הכל הגיע אליה ונורית כלום לא שמעה, כלום לא קראה, היא אפילו לא יודעת על קיומי,עכשיו אני גם מבין שז'ולייט, הג'ינג'ית היא זאת שסידרה את ענין המכתב הראשון שהגיע אלי "במקרה", רק היא מסוגלת, אבל רגע! אולי ז'ולייט רק עושה שירות לנורית שחוששת מאביה שימצא את המכתבים בתיבה והיא מקבלת אותם מהדוור ומעבירה לה? כן! למה לא? נורית כן מקבלת וקוראת, היא כן מתעניינת בגורלי, כן איכפת לה ממני, נורית כן רוצה לדעת מה איתי, ומה קורה לי במלחמה למרות אבא שלה, אני אמשיך לכתוב לה למרות שבדרך אליה יקראו את המכתבים אנשים זרים, אמשיך להלחם באומץ עד הסוף מתוך ידיעה שיש לי נערה אוהבת שמחכה לי, וכשאגיע הביתה מנצח, הראשונה שאלך לפגוש תהיה היא, מלכת חלומותי. *** מיד בחופשה הראשונה, אחרי קבלת השבת עם ההורים לבשתי את המדים שלי עם הכנפים ועם הכובע האדום, עמדתי מול אותו ראי שריסקתי פעם בטומיגאן, ליטפתי את הכנפים וסידרתי את הכובע ותליתי את העוזי מתוח על הכתף כמו מסעוד עם הטומיגאן והלכתי לשכונה שלה כמו אז עם זר ורדים אדומים, כשאני מזמזם: לא אגדה רעי/ לא אגדה רעי/ ולא חלום עובר/ הנה מול הר סיני/ הנה מול הר סיני/ הסנה, הסנה בוער... עמדתי ליד אותו עמוד חשמל ותליתי מבט בביית שלה, תוהה מה יקרה, האם הפעם היא תפתח את התריסים? אולי אגש ואדפוק בדלת? ומה היא תאמר, כשתפתח את הדלת ותראה אותי? הרי היא לא הזמינה אותי. כן, יש בכיסי מכתב הזמנה, אבל לא אני מוזמן. בעוד אני מהרהר, אני נזכר שהדבר הראשון שלימדו אותי בצנחנים זה להתפרץ, לא לחכות, ליזום מגע, לתקוף, להיות צנחן עם נשק ביד, זה לסגור לתמיד את שערי הפחד. נזכרתי בשני היהודים שחזרו מבילוי במדינה בספרו וראו שני ערבים יוצאים משער המללאח. לחש האחד לשני: תזהר! הם שנים ואנחנו לבד. זאת היתה שרשרת של מפחידים ומפוחדים- המלך מפחיד את העם, השוטר את האזרח, השופט את העומדים לדין, הערבים את הברברים, הברברים את היהודים ובין היהודים העשיר את העני, המורה את התלמיד, הרב את המורה, האב את הבן, הבעל את אשתו, כולם מבוהלים מכולם- עכשיו אני לא פוחד מאף אחד, גם לא מאהבה אבודה. אני רוצה לדעת אם אני אהוב או לא, אם מלכת חלומותי מתענינת בי או מחקה אותי מזכרונה, אם אני שייך, או אני לבד בעולם, זה הימור גדול, אני יודע, ייתכן שהיא תהיה בבית ולא תפתח את הדלת, הכל יכול להיות, אבל אני מהמר על כל הקופה, לא משחק מחבואים ולא מסתתר, אתנהג כמו במארבים בסיני מסביב לבארות, שם חכינו לחיילי האויב שבאים לחפש מים, לא מחוץ לגדר שמקיפה את הבאר, אלא מהצד השני של הקונצרטינות, ליד הבאר, לפעמים אפילו בתוך הבאר, כשהם יכולים תמיד לברוח, אבל לנו מאחורי הקונצרטינות, אין ברירה אלא להלחם עד מוות על הבאר ועכשיו נורית היא הבאר. החלטתי לצעוד לעבר דלת הבית ולדפוק, והנה אני רואה אותה רצה לקראתי מהקצה השני של הרחוב. אי אפשר לטעות בה, למרות שבגרה, גבהה, גופה התעגל ופניה יפות יותר. היא לא לבשה חולצה כחולה עם שרוך לבן, אלא חולצת חאקי וחצאית חאקי וסנדלים תנכיות וגם הצמות נעלמו והשער שלה גזוז, היבטנו זה בזה בשתיקה רגע ארוך. התחבקנו כידידים ונתתי לה את הזר. היעזתי גם להוריד את התליון עם האבן הירוקה ולתלות על צווארה והיא לא דחתה. לפני שהזכרתי את המכתבים עניתי לשאלות שלה על המלחמה והקשבתי לסיפורים שלה על הטירונות, תוך שאני מתפלא באיזה מהירות היא רצה אלי עוד לפני שהתחלתי לחכות. בהשוואה לציפיה הארוכה ההיא בתוך מעגל הוורדים ההוא, זה היה פשוט מעשה קסם, שהרי אפילו לא קבענו פגישה... חשבתי שהנה קורה לי נס. הגורל מתערב בחיי כמו שאני מתערב בחיי גיבורי הסרטים... היא התלהבה לספר על השירות שלה כסמלת במודיעין ואחר כך על החבר שלה, כבר חצי שנה ביחד, לא בולוש, אלא המדריך שלה בצבא, גם הוא צנחן, קיבוצניק. כשראתה אותי חשבה שזה הוא, היא מחכה לו. באותו רגע ראינו חיל מתקרב, היא רצה לקראתו עם זר הפרחים שלי בידה, נקלטה בין זרועותיו מתחת לאותו עמוד החשמל לידו חכיתי לה כל כך. *** שמור בטל

Les femmes du mellah de Sefrou

Les femmes du mellah de Sefrou

Gabriel Bensimhon

En vérité, moi, je préfère le jeudi. Les rondeurs qui apparaissent alors entre les nuées de vapeur sont plus douces et plus parfumées.
Les fesses de la fille du boulanger ressemblent vraiment à une pomme.
Les seins de la fille du marchand de vin sont une pomme dans une poire surmontée d’une cerise noire. Tous les fruits de saison en un seul.
La poitrine de la nouvelle élève de maman est comme un amandier en fleur.

Le vendredi au hammam avec papa ? Qu’est-ce que j’ai à voir là-bas que je ne vois pas à la synagogue ? Qu’y a-t-il à voir chez le marchand de couleurs, ou le marchand de glaces, ou le marchand de bonbons? Tout ce qu’ils ont, je l’ai aussi.

Le hammam le jeudi soir est un paradis qui se cache dans le brouillard, plein de fruits secrets et de créatures inconnues.
Beaucoup de gros seins, de petits, de cuisses, de hanches, une seule grande femme aux mille seins.

Les murs épais dégoulinent d’eau, le sol est glissant, on entend le bruit de l’eau et le rire des jeunes filles.
Entre les rubans de brouillard apparaissent des parties de corps que j’essaie d’assembler pour en former un entier.
Je réussis à reconstituer le corps de la femme du rabbin, Esther Ovadia, à la forte poitrine et aux larges reins, et à relier les fesses et les jambes de la mince Gracia, la femme du bedeau.
Voici les courbes de la svelte jeune fille du seigneur Toubali. Et voilà les parties du corps brun de la rieuse servante arabe qui lui lave le dos.
Ici les seins chocolat de la voisine Hanna Oliel qui s’est fiancée cette semaine avec l’oncle Matatia, et là ceux de Massouda, la femme du boucher Ayouch, qui ont l’air de cruches d’Ouarzazate décorées, dont l’ouverture est toujours peinte en noir.

Ces deux seins basanés sont ceux de notre voisine, Rivka Sisso. Tout le monde murmure à son sujet qu’elle a fait l’amour avec le légionnaire au travers des barreaux de la fenêtre. Et voici les jambes de gazelle de tante Ytto, la femme d’oncle Berto, teintes au henné selon le modèle d’une chaussure brodée, et ses mains aussi sont teintes comme des gants ajoures.

Voilà les cheveux de Zkora, la seule rousse de la ville. Mille taches de rousseur parsèment son corps, et elle lave sa petite grand-mère, qui a déjà perdu toutes ses couleurs. Chez Zkora, je peux même voir un grain de beauté brun près de son téton droit et aussi entendre son corps plein de sève menacer d’asperger de miel et de lait toute la ville.

Parfois j’aime mélanger et mettre les seins d’une Juive avec le visage d’une Arabe et le visage d’une jeune sur le corps d’une vieille. Ou un petit sein et un gros sur un même corps. Maintenant je vois en face de moi la femme avec trois seins et deux langues.
Et celle-ci avec sa crinière dans le dos, c’est une femme jusqu’à la taille et de la taille en bas c’est un cheval. Celle-là près du Mikvé, moitié supérieure femme, et moitié inférieure homme. Et celle-ci sous la lampe, elle est mi-femme mi-dieu.
Tout le mellah est mi-femme mi-dieu, mi-hammam mi-synagogue. Même dans les ruelles, quand elles sont vêtues, je vois tous leurs trésors sous leurs robes. Et je m’étonne qu’elles soient si sérieuses, comme si elles oubliaient complètement ce qu’elles ont sous leurs vêtements.

Je suis l’enfant de toutes. J’ai trois ou quatre ans. Toutes me caressent et m’embrassent. Voici que maintenant Yakout, la jeune sœur de ma mère, me savonne. Sa main douce et tendre glisse sur ma peau, et ses doigts se faufilent dans toutes sortes d’endroits de mon corps dont j’ignorais l’existence. Cela me chatouille et je ris, je ris vraiment aux éclats, mon regard plonge dans ses yeux bleus, et elle aussi éclate de rire. Ensuite elle me rince à l’eau chaude, je ne vois plus rien, j’essaie de me tenir à son corps et je glisse, j’ouvre un œil, je lui arrive aux cuisses, j’essaie de m’accrocher à un rebord et je retombe. Je lui savonne le dos de ma petite main qui se perd et disparaît dans toutes sortes de cachettes étranges et chaudes et je vois les cerises de sa poitrine qui grossissent et s’épanouissent devant mes yeux. Je voudrais les cueillir mais elles sont trop hautes pour moi.

A chaque fois, le hammam devient pour moi plus mystérieux et les femmes plus fascinantes, leurs fruits moins compréhensibles et plus étonnants.
A l’âge de cinq ou six ans, je ne vois pas vraiment les visages, seulement les fesses et les cuisses. A l’âge de six sept ans, j’arrête de les regarder droit dans les yeux, mes membres se durcissent, les regards sont un peu gênés, les amies de maman ne me caressent plus que le visage et la tête.

Mais maintenant je vois tout le hammam à la synagogue lorsque je chante le Cantique des cantiques le vendredi soir, et elles sortent une à une de l’Arche sainte, riant et me chatouillant, et moi j’éclate presque de rire.
Quand je dis : « Je monterai au palmier, j’en saisirai les branches, et tes seins seront comme des grappes de raisins et ton souffle parfumé comme les pommes », je vois un verger de femmes, les pieds dans la terre, la tête dans le ciel et moi je grimpe aux branches, cueille les tétons et mange. Pendant la prière, je sens les odeurs de savon, de parfum et de henné.

Ça n’est pas pour rien que je veux tout le temps voir les vasques de Hechbon, les chèvres descendant les pentes de la montagne de Gilaad et les gazelles de la Terre d’Israël, parce que des seins, j’en ai vu beaucoup, mais des gazelles, jamais. Et il m’est difficile de comprendre le verset : « Tes deux seins, deux faons jumeaux d’une gazelle ». Est-ce que les seins de Zohra Tapiro sont comme ça ? Des êtres comme des gazelles avec une bouche, une langue et des yeux ? Peut-être ont-ils aussi des pattes ? Peut-être parlent-ils aussi ?

Au hammam on peut comprendre ce qu’est Jérusalem et la Terre d’Israël, comme ce rabbin qui s’est trouvé par hasard dans la ville de Bné Braq et qui a vu des chèvres broutant sous un figuier. Le miel coulant des figues et le lait gouttant du pis des chèvres se mélangeaient, alors il a compris ce que signifiait « ruisselant de lait et de miel ».

Si mon maître, monsieur Bouzmima, m’avait expliqué comme cela ce qu’était la Terre Sainte, qu’on appelle la terre de la gazelle, il n’aurait pas eu besoin de crier et de me frapper la plante des pieds avec une branche d’olivier. Il aurait simplement dit : « La Terre d’Israël est comme la poitrine de Zohra Tapiro » et j’aurais compris. Ou bien il nous aurait emmenés au hammam, nous aurait montré ce qu’il fallait et aurait expliqué. Dommage qu’il n’ait pas de mère qui l’emmène au hammam.

Le vendredi avec les hommes, ça n’est pas la même chose. Même au hammam ils se préoccupent des règles et des lois du « Choulhan harouh », du « Yoré déa » et du « Hochen michpat ».
Celui qui vient d’épouser une vierge est-il obligé de réciter le Shema, la prière du coucher, ou bien en est-il dispensé ? Parce que s’il n’a encore rien fait, il reste taraudé par ses pensées et il n’est pas bien de mélanger le pur et l’impur.
Et que doivent faire deux personnes qui dorment nues et s’enveloppent d’une même couverture, leurs corps se touchant ? Est-ce qu’ils diront la prière du coucher, puisque le contact de leurs corps peut éveiller leur désir, etc.
Au lieu de s’occuper de leurs corps, ils s’occupent de leurs têtes. Tout est toujours sérieux. Comme s’ils étaient habillés même quand ils sont nus. Ils retirent leurs vêtements et s’affublent de masques.

Les femmes, elles, se libèrent complètement. Les robes tombent et les seins se déploient comme des ailes, les cuisses bondissent, tout tinte comme des fruits juteux sur les arbres du jardin.
Pendant la semaine, elles sont penchées sur le métier à tisser, travaillant sans fin leur tapis de mariage, brodant encore et encore les robes et le linge de lit de leur trousseau. Le temps ne passe pas, l’endroit ne change pas.
Le jeudi, avant le chabbat, tout est en mouvement. Tous les instincts se libèrent, tous les silences se brisent, tous les rires éclatent, le corps s’élance hors de ses vêtements, sans maquillage, sans coiffure, sans foulard, sans voile. Tout est en désordre, soudain les seins délivrés deviennent des ailes, la langue libérée est comme dédoublée, amplifiée, et s’emballe : qui est morte, qui accouche, qui se marie, qui devient veuve, qui a fini un tapis, qui un chandail, qui a voyagé jusqu’à la Terre d’Israël et qui en est revenu.

Et moi je m’enivre des fruits du jardin comme dans le verger de grand-père Haïm, avec ses noisetiers et ses fraisiers, quand Hrazem monte, secoue les branches et nous, nous ramassons les fruits et mangeons.
Je regarde les cerises qui sont sur la poitrine de celle-ci. Et les noisettes de celle-là, et les fraises de cette autre, mais c’est encore trop haut pour moi. Je leur arrive à peine à la taille mais j’aime bien flâner autour de chaque arbre agréable à la vue et bon à manger. Je ne distingue pas le bien du mal. Des sources et des rivières jaillissent et arrosent le jardin.

Et soudain – catastrophe.

Au loin, d’entre les nuages de vapeur, sort une vieille toute ratatinée, sa peau est ridée et sa poitrine pendouille jusqu’à sa taille. Elle regarde en colère le jardin fleuri, comme si elle était une messagère de l’enfer. Ça n’est pas la première fois que je la vois.
De temps à autre, elle jette un coup d’œil entre les nuages, comme venue d’une autre époque, pour réprimander une femme qui aurait trop rit, ou faire taire, ou menacer. Jamais elle n’a souri à quelqu’un ou dit un mot gentil. Et voilà que maintenant, alors que je me tiens près de maman et que je regarde mon paradis, elle surgit du brouillard, me désigne d’un doigt accusateur et crie : « Voyez ce qui lui arrive ! C’est déjà un homme ! Regardez donc ! Jusqu’à quand ? » Et elle montre mon membre dur et dressé dans sa direction tel une branche de cerisier et toutes rient et voient ce que j’essaie de cacher sans y parvenir.

C’est comme cela que j’ai été chassé du paradis et que je n’y suis jamais retourné, et personne, pas même ma mère, ne m’a protégé de cette vieille effrayante. Dites-lui que je suis l’un des vôtres, que je fais partie de la famille, que je ne suis pas un étranger. Que je suis l’enfant de toutes. Oui, je suis l’enfant de toutes ! Pourquoi m’expulser de là ? Pourquoi me fermer la porte ? Ouvrez ! Ouvrez ! C’est moi ! Moi !

ROI MAROCAIN dans YOU TUBE

Voici le link pour un extrait de la piece "Roi Marocain"

http://www.youtube.com/watch?v=K3fg6rga2ss

Ma pièce de theatre "Roi Marocain" a été présenté au Théâtre National Habima à Tel Aviv en 1980.

Le lien à S.M. Mohamed V est peut-être au niveau subconscient parce que, Mohamed V a lui aussi apporte le salut au peuple marocain.
l'histoire du Maroc avant Mohamed V etait dure et cruelle. Trop nombreux rois échangés dans une période trop courte, ce qui a cree un état d'anarchie que le colonianisme l'ait utulise pour asservir le peuple Marocain. Mohamed V a fait un grand sacrifice personnel pour restorer l'indépendance et la dignité des Marocains - Juifs et Arabes.

Mon "Roi Marocain" est un roi juif qui venait de racheter le peuple juif de l'exil et de lui permettre le retour en Israël son pays natal, après deux millénaires d'exil. Ce roi est un marocain de naissance et de culture, mais son origine est juif . Il n'est pas un Juif européen de la Pologne ou de l'Allemagne, mais un Juif du Maroc avec les valeurs de la culture marocaine: l'imagination, la fantaisie, le respect, l' amour et la foi. En fin de compte - la «folie» collective d'une telle communauté qui est prêt à sauter des toits pour l'amour de la patrie avec la surtee que la foi et l'unité pouvaient vaincre la nature et leur permettre de voler sur les nuages a Jerusalem - Cette «folie» ne pouvait pas exister dans une société occidentale, mais seulement dans une societe orientale simple et, innocente comme la societe juive au Maroc.

Veuillez trouver ci-joint le link pour un extrait de la piece.
http://www.youtube.com/watch?v=K3fg6rga2ss

Gabriel Bensimhon

הסרט על גבריאל בן שמחון ובנו יונתן

"ב לינק לקטע קטן מהסרט החדש שלי "הסרט על גבריאל בן שמחון ובנו יונתן". הסרט הוא מסע של אב ובנו במרוקו היהודית. האב- אני - נולד בספרו ועלה לישראל והבן נולד בתל אביב והוא מבקר בפעם הראשונה בארץ אבותיו.
הסרט נעשה בעקבות ובהשראת כנס אסווירה שנערך במרץ השנה בנושא ההגירה היהודית ממרוקו ושבו השתתפתי גם אני.
הגבור הראשי בסרט היא מרוקו, היופי שלה ושל אנשיה והאהבה ההדדית בינה ליהודיה. אלה שנולדו בה וגם ילדיהם וצאצאיהם שנולדו בחוץ
אני מקווה שהאהבה הזאת עוברת יפה בסרט וכי הסרט השלם (60 דקות) יחזק את הקשר בין שני העמים.
גבריאל בן שמחון

Veuillez trouver le "link" pour quelques minutes de mon dernier film documentaire "Le film sur
Gabriel Bensimhon et son fils Yonatan".
Le film est une description d'un voyage exceptionnel au Maroc du temps juif par un père qui est ne a Sefrou et a immigre en Israël et son fils qui est ne a Tel Aviv et fait sa première visite dans le pays de ses ancêtres.
Le film a été inspiré par le colloque d'Essaouira sur "Migration, Identité et modernité au Maghreb" qu'il avait lieu en Mars derniere.
Le Maroc est le héros principal du film, sa beauté et son peuple, Le film reflet l'amour mutuel entre le Maroc et les juifs. Ceux qui sont nés la et aussi leurs fils et leurs descendants nés à l'extérieur.
J'espère que cet amour "passe' a travers le film et que le film complet (60 minutes) peut renforcer les relations entre les deux peuples.

Gabriel Bensimhon

http://www.youtube.com/watch?v=4CP4di_7RUQ

מה הים רוצה לומר?

מה הים רוצה לומר?

הדיגים עם החכות לא מחפשים את הדג. הם מחפשים את הים וכשתופשים דג הם נראים כמי שתפשו ים, לוקחים את הים הביתה ואוכלים אותו.

האם הים רואה אותך? האם הוא שומע אותך? הוא עסוק בעבודת יומו. תן לו. אל תפריע לו. הוא בכל זאת מחויב , זאת עבודה שהוא עושה מאז ומעולם וימשיך לעשות מעתה ועד עולם, אז תניח לו, אם לא ישים לב אליך לרגע, יש לו משימה חשובה ומוטלת עליו אחריות. זה לא מרצון רע שהוא לא שם לב אליך. כשימלא את מכסת יומו, הוא בטח יפנה אליך.
אה, הוא עוד לא פנה? אז חכה, עמוד והבט בו, זה תענוג להביט בו ולראות איך הוא שקוע כל כולו במשימה, נותן את עצמו בלי שייר, בלי להאט את הקצב, בלי לפגר, בלי לנוח. כל הזמן רוחש לוחש, רוצה לומר משהו, מפציר כל הזמן שישמעו אותו, אך איש לא שומע. מה הוא רוצה לומר? איש לא יודע. אולי גם הוא לא יודע, אף אחד לא טורח לפענח את שפתו. למה שיטרחו? הוא לא חבר הסתדרות, הוא יותר מדי עצמאי ובלתי תלוי, מתנכר אפילו לשמים מעליו, עובד לבד, בלי לנוח, מי מקשיב? מי מבין? אולי הוא צועק, אבל איש לא שומע.
מה אני שומע אותו אומר לי? החיים לא מובנים מאליהם. כמו שבאו בלי לשאול אותך, כך זכותם ללכת בלי לשאול אותך. השתדל לשאול אותם מה הם רוצים.

דיווח יומיומי על מצב הים

אם נקעה נפשך מהעיתונים, הרדיו והטלויזיה.
אם אתה מרגיש שהם מלכלכים את העולם, משחיתים אותו, מעוותים אותו, מזייפים ומשפילים אותו ולבסוף גם מכבים אותו- בוא לשמוע דיווח יומיומי על מצב הים.
אם אתה רוצה להתחיל את היום בחיוך כחול, באימון באדם ובחיים, להוסיף טיפת מתיקות ליומיום שלך - בוא אל הים.
הים שמביא לך בוקר טוב גדול, שנותן את עצמו בשפע ונדיבות, אופטימי, פשוט, גלוי, שקוף מבטיח את הנצח, את האתמול והמחר, ים של זמן.
מופיע כל בוקר רחוץ, רענן, חדש, תינוק שנולד, ללא זכרון, שולח גלים אין ספור לטהר את החוף , להציב דוגמה: ראו אותנו, היו כמונו.
הנה הוא נוגע קלילות ברגלי היחפות להודיע: אני פה. לא רוצה להעיר אותך ממחשבותיך, עדין, מתחשב, ידידותי, כמו כלבלב קטן מתחכך ברגלי , מבקש ליטוף, מחפש חום, ידידות.
הנה אני נכנס לטבול בו, משתכשך במימיו והוא מקבל אותי בחיבוק גדול, מלטף, אוהב, ...
תלכו לים, הוא לא משקר. אפשר לבדוק את ההסטוריה שלו. מליוני שנים. הוא אותו ים, לא משתנה, אמין ונאמן, אמיתי, ישר, שקוף, טהור, שקט, גם הקול שלו רגוע, מלטף. מה הגלים אומרים? הם מנסים לרקום מנגינה? לא, הם המנגינה. הם חוזרים וחוזרים על אותו תו בלי לשעמם, בלי להשתעמם.
הים תמיד התחלה. בלי עמים וכיתות ודתות. ישו לא הלך על פניו, משה לא חצה אותו ולא הלך בחרבה וגם פוסידון לא טלטל אותו בקלשון. הוא היה לפני כולם ויישאר אחרי כולם.
ספרות שאינה ים לא שווה להיכתב
מוזיקה שאינה ים לא שווה להשמע
ציור שהוא לא ים לא שווה לראות
קולנוע שהוא לא ים לא שווה לצפות בו.
אהבה שהיא לא ים לא שווה לאהוב.
הים הוא הספרות, המוזיקה, הציור, הקולנוע והאהבה בטהרתם
אתה לא רוצה ממנו כלום. הוא לא רוצה ממך כלום.
אתם רק מודדים זה את זה במבט ומחייכים. או שלא.

Dieu est parfois une femme

Dieu est parfois une femme

Par Gabriel Bensimhon

Quand j’arrive a Paris je m’installe dans l’un des hôtels près du Luxembourg. C’était mon quartier du temps de mes études à la Sorbonne et je lui reste attaché d’amour profond comme s’accroche un homme à sa jeunesse. Le Jardin royal d’une part avec ses arbres , ses fleurs , ses jets d’eaux et, de l’autre, les cafés, les librairies, la Sorbonne et la Seine , que peut-on souhaiter d’autre ? Après tout j’ai mon café où tout m’est familier, les garçons, les gens, les odeurs et les couleurs. J’y ai ma table habituelle où je bois mon café, assis face à mon cahier et parfois je pense : voila, en fin de compte, tout ce qu’un homme recherche dans la vie , une petite table, un petit espresso, un point c’est tout.Quand je me lasse et veux remuer mes membres, je vais faire un tour au Jardin du Luxembourg et si l’envie me vient de m’éloigner encore, je descends à la Station de Metro Luxembourg d’où je peux gagner en quelques minutes tout point dans Paris.

Aujourd’hui j’y suis descendu, décidé à aller prendre le soleil à La Défense. Voila des semaines que le ciel est couvert de nuages, le froid mordant vous pique et l’eau des fontaines est devenue glace, et soudain un soleil des dimanches se met à briller

.Dans l’entrée du Metro, parmi des photomates , des bankomates, des machines de vent de bonbons et de boissons j’ai repéré il y a quelque temps déjà un distrubuteur automatique de preservatifs. A l’endroit le plus public, où passent des milliers de personnes, se trouve, en pleine vue, le distrbuteur qui vend des preservatifs et vous explique comment introduire votre monnaie pour en obtenir. Le plus drôle c’est que je passe par la chaque jour et n’ai jamais vu personne s’arrêter devant cet distrubuteur. Les gens se servent des téléphones publics, des photomates, des bankomates , mais personne ne s’approche de cette machine-la, alors que fait-elle la si on ne s’en sert pas ? Par curiosité je décidai d’essayer si, en fait, elle fonctionnait.

A la vérité je n’avais besoin d’aucun preservatif, j’étais venu à Paris pour écrire. Paris m’aide à me déconnecter et à entrer dans ma bulle où je tente de m’entretenir avec moi-même, avec mes angoisses, mes interrogations, mes cauchemars et mes doutes. Je ne viens pas pour créer des liens. De sorte que cette machine-la ce n’est pas moi qui l’ai cherchée comme c’est elle m’a cherché. Je glissai ma pièce comme il est écrit, poussai le bouton désigné, attendis que le preservatif ‘tombe’, mais : rien. Je tapai sur la machine comme on fait dans ces cas-là pour faire descendre la pièce, mais toujours rien. ‘’Permettez-moi, s’il vous plait’’, j’entends une voix de jeune fille, je me retourne et la vois, elle, vingt, vingt-cinq ans, une broussaille de boucles noirs, lunettes à la Trotsky, et la bouche de Merlin Monro, des fossettes et un sourire d’enfant qui éclaire tout le visage. Laissez-moi faire, dit-elle, sort ma pièce de monnaie, l’introduit à nouveau, presse le bouton et le preservatif descend. Tenez, elle sourit et me tend le paquet ; je suis là, debout et la regarde alors qu’elle, avec aisance, introduit une pièce, sort un paquet pour elle-même, le met dans son sac et commence à partir, S’il vous plait je lui lance tout en lui tendant mon paquet, je n’ai pas besoin de ceci, si vous le voulez…Pourquoi, fait-elle, vous l’avez acheté, Ce n’était que pour rire, dis-je, je voulais voir si la machine fonctionnait, Et pourquoi elle ne fonctionnerait pas, elle demande. Je lui explique que je passe ici une ou deux fois par jour et n’ai jamais vu personne s’en servir. J’achète toujours ici, elle répond, c’est plus simple qu’à la pharmacie et c’est ouvert vingt-quatre heures. Bon, en tout cas, si vous avez besoin, je renouvelle mon offre. Mais, et vous ? fait-elle étonnée, de nos jours c’est dangereux sans. Je n’ai pas l’intention de…L’intention de quoi elle demande. C'est à dire…vous voyez…je suis à Paris…je ne suis venu que pour…, Il faut que vous ayez ça dans votre portefeuille comme la Télécarte, vous ne pouvez pas savoir quand vous en aurez besoin. Elle ouvre son sac et me montre encore deux paquets du même type, Voyez elle dit. Alors pourquoi vous l’avez acheté… je lui demande, tandis que nous montons ensemble par l’escalier mécanique. C’est pour ma mère, elle dit, Elle m’a demande de lui en acheter, Alors, prenez, je lui dis en lui tendant à nouveau le mien, pour votre mère.– Ecoutez, elle me dit, je vais aller boire un café en face, vous-voulez me tenir compagnie ? Volontiers, je dis et nous nous dirigeons ensemble vers le Café du Luxembourg, mon café. Et où choisit-elle de s’asseoir sinon à ma table celle ou Je prends tous les jours mon espresso et sur laquell j’ecris mes histoires ? Vois, me dis- je a moi-même, ton histoire vient s’assoir a ta table.

Nous avions commandé le café et étions assis face à faceà nous regarder, nos mains se touchant presque ; son sourire est candide et sensuel à la fois, impossible de savoir quoi croire. Vous savez me dit elle, votre preservatif n’est pas sorti parce que le jeton n’est pas descendu. Qu’est-ce qui n’est pas descendu ? dis-je. Le jeton, elle me répond..Parfois ajouta-t-elle, l’homme ne veut pas utiliser le preservatif, mais le preservatif veut l’utiliser, lui, vous comprenez ? Ses levres étaient pleines et sèches, comme avides de contact et mes doigts y touchèrent presque, quand une sonnerie de téléphone se fit entendre venant de sa sacoche. Elle en extirpe son portable et répond : Oui je l’ai acheté, je te l’apporterai, ne t’en fais pas. Les gens tout autour prennent leur petit déjeuner, d’autres boivent juste un café, assis avec un cahier ou un ordinateur portable, et moi je la regarde et me demande ce que je vais bien pouvoir en faire ? Elle pourrait avoir l’âge de ma fille. Plutôt sans gêne, elle me surprend quand, apercevant mon cahier, elle me demande ce que j’écris. Je l’ouvre et le lui montre.

Ouaou ! Elle reste bouche bée. Que vous arrive-t-il ? je dis. Je n’ai jamais vu chose pareille, dit-elle et examine mon écriture. Vous écrivez de droite à gauche et tellement petit ? Vous arrivez à vous relire ? C’est un embrouillamini absolu. Impossible d’entrer chez vous. Impossible d’en sortir. Mon Dieu, qui êtes-vous donc? Je vois un dédale obscur et là, au fin fond, se terre votre Minotaure. C’est effrayant. Qu’est-ce donc qui vous effraye ? je demande. Donnez-moi votre main, dit-elle, s’en saisit, l’enserre de ses deux mains chaudes, l’examine avec attention et dit : Vous avez besoin d’aide ! Le monstre est là qui veut vous déchirer . Quel monstre? Quoi? Prenez-garde ! soyez prudent ! Elle lit dans ma main, passe son doigt sur des lignes dans la paume de ma main et ensuite sur mon écriture, sur mes sourcils et sur mes levres, quand à nouveau son portable se fait entendre ; elle le saisit et répond : Ecoute, j’arrive de suite. Je regrette, me dit-elle, finit d’avaler son café et me tend une carte de visite, Appelez-moi quand vous voulez. Je dois filer. Une femme soudain envahit votre bulle, vous laisse un preservatif en main et s’en va

. Il y a peu il m’est arrivé une drôle d’aventure à Venise. Je me trouvais sur un quai du port, agitant ma main vers ma fille qui était à bord du bateau qui s’éloignait ; non loin de moi se trouvait une belle fille rousse, qui elle aussi,prenait congé d’un couple âgé qui se tenait là haut. Quand le bateau eût disparu nous montâmes tous deux sur la même embarcation qui nous ramena à la Place Saint Marc. Privés d’une langue commune nous ne pûmes converser. Tout ce que je compris c’est qu’elle avait pris congé de ses parents, de pieux chretiens, qui se rendaient en Terre Sainte en pèlerinage et qu’elle prendrait le train pour rentrer a Padoue, la ville où elle résidait. A la Place Saint Marc nous nous séparâmes, en effet, elle se dirigea vers la Gare Centrale et moi vers le Grand Canal pour chercher un hôtel. Vous êtes combien ? me demande le préposé à la réception dans le premier hôtel. Un seul, je réponds. Je regrette, dit-il, nous n’avons pas de chambre pour une personne seule, je payerai pour une chambre double , je dis. Impossible, répond-il. J’ai pensé qu’ils n’avaient pas le droit d’encaisser d’une personne seule le prix pour deux. J’allai dans un autre hôtel mais là aussi : pas de chambre pour personne seule, et ils ne sont pas prêts à prendre d’une personne seule le prix pour deux. Il a fallu que j’arpente les rues pour finalement découvrir qu’à Venise, dans les hôtels, il n’existe pas du tout de chambres pour célibataires. Conclusion : je vais devoir dormir dans la rue ! Sans doute des raisons religieuses, je raisonnais. La cité chrétienne veut me protéger du péché et veiller sur la moralité dans l’hôtel. Je sortis dans la rue, désemparé. Et qui vois-je sinon la rousse du quai ? Je lui souris et avec le peu de mots que je possède en italien je tente de lui expliquer : Nell hotello non c'e camera per uomini solo, c'e bisogno di una donna. En bref, pour avoir une chambre ilme faut une compagne. Elle, aussitôt, engagea son bras dans le mien, nous entrâmes dans l’hotel bras-dessus, bras-dessous et ce fut la nuit d’amour la plus belle et la plus longue que je connusse jamais et le début d’un roman mouvementé qui devait nous mener à Jérusalem, Nazareth, Bethlehem aux Eglises de la Nativité et du Saint-Sépulcre et depuis je suis reconnaissant à Venise et à ses romantiques idées

Je décidai de l’appeler sur le portable. Bon…, mais que dire à une jeune fille dont je ne savais pas même le nom ? J’avais cherché le silence, à m’isoler dans quelque café anonyme mais soudain apparaît quelqu’une aux levres pleines et te fourre un preservatif dans la main, et, avec un preservatif en main, tu peux écrire, toi ? Je ressortis la carte de visite qu’elle m’avait laissée, je la regarde enfin, et zut ! ce n’est pas sa carte personnelle mais celle d’un restaurant dans le Marais.Elle y aura mangé avec des amis, la carte se sera glissée parmi ses papiers et c’est par erreur qu’elle me l’aura remise au lieu de la sienne. Le contact est coupé, une porte a peine entrouverte s’est fermée. Je ressentis soudain le besoin très fort de la trouver, mais comment faire ? Je peux appeler le restaurant, mais même son nom, je ne le sais pas. Et disons même qu’ils se rappellent son visage – il n’est pas facile à oublier – une épaisse tignasse, un visage juvénile et sensuel, la bouche de Merlin Monro et les lunettes de Trozky , mais qui sait quand elle a été là-bas ? Et les restaurants gardent-ils donc trace de tous les clients?

Il y a quelques années j’arrivai très tôt le matin à Corinthe, la ville où grandit le Roi Œdipe jusqu‘à ce qu’il apprît brutalement qu’il n’était qu’un fils adoptif. Les vestiges de la ville étaient couverts de brouillard et on n’y voyait guère que des fragments de ruines, des morceaux de colonnes et de chapiteaux corinthiens brisés, mais on pouvait entendre le bruissement de la source Pirina tel que l’entendit peut-être Œdipe lui-même il y a des milliers d’années. J’etais venu là avec trois de mes amis et j’étais frappé par le spectacle enchanteur de ce lieu antique où vie et mort s’entremêlent quand je vis soudain, surgissant des brumes et sur le fond des colonnes corinthiennes, et s’approchant de moi, une déesse. On ne saurait décrire cela autrement. Jeune, élancée, vêtue d’un chiton bleu, elle semblait flotter vers moi hors du brouillard matinal, belle comme seules sauraient l’être des déesses ou des fictions de l’imagination avec sa chevelure d’or épandue sur ses épaules. J’étais bouche bée face à cette vision

.

Mais alors que je me dirigeai vers elle, voici que, déchirant le brouillard, un autobus de touristes, couleur pourpre, la ramassa, elle et ses compagnons de route, me ferma la porte au nez et s’éloigna. Cela, je ne pus l’accepter et je décidai de la suivre. Mes amis se moquèrent de moi : nous, nous n’avons rien vu. C’est ton imagination. A force de lectures de la mythologie tu transformes aussi la réalité en fiction. Il n’y a pas de dieux, ni sur terre ni dans les cieux et si femmes il y a, nous ne les avons pas vues ce matin ! Mais moi, je m’en retourne à Athènes, descends à la Place Syntagma, entre dans la première agence de voyage que je vois et demande son aide à l’employé : …Ce matin à sept heures, à Corinthe, sortant du brouillard, une déesse aux cheveux blonds, vêtue d’un chiton bleu, est apparue devant moi et quand je me suis approché d’elle … il ne me laissa pas poursuivre. Que me demandez-vous ? …Je pensais … peut-être pouvez vous m’aider…Il ôta ses lunettes et marmonna : Ici c’est une agence de voyage, pas une agence matrimoniale, au revoir. J’entrepris la tournée des bureaux de voyage et racontai mon histoire dans une foule de versions jusqu'à ce qu’en fin de journée je trouve l’homme qui était prêt à m’écouter jusqu’au bout. Voyez-vous, me dit-il, tout en caressant sa barbiche blanche, dans ma jeunesse un événement semblable s’est produit pour moi, au même endroit et à la même heure. Peut-être s’agit-il de la même déesse, qui sait ? Mais je n’ai fait aucun effort pour la retrouver. Je suis prêt à vous aider pour réparer ce que j’ai gâché. Dites-moi quoi faire ? Peut-être a-t-elle voyagé par votre agence , je dis. Des centaines de gens voyagent par moi chaque jour, comment puis-je savoir ? Et vous ne savez pas même son nom. Peut-être dans une autre agence ? Il y a des centaines d’agences de voyage. L’autobus était rouge. Il y a plusieurs compagnies avec des ‘bus rouges, dit-il. Il y avait avec elle un couple âgé, peut-être ses parents , je dis. Il prit le téléphone et se mit en devoir d’appeler d’autres agences jusqu’à ce qu’à la fin il obtint une réponse positive, oui, dans le premier bus pour Corinthe, de six heures du matin il y avait un couple avec leur fille, ils résident au Hilton à Syntagma. Il prit la peine d’appeler lui-meme, me passa le téléphone, une voix de femme âgée répondit.Alors avec quelqu’ appréhension je lui racontai : Vous ne me connaissez pas, Madame, mais ce matin à l’aube, dans les lambeaux de brouillard à Corinthe, au son du bruissement de l’eau de la source Pirina, j’ai vu venir vers moi une déesse, vêtue d’un chiton bleu, sa blonde chevelure flottant au vent. J’ai voulu m’approcher d’elle, toucher pour savoir si c’était bien une déesse que je voyais, mais …C’est ma fille Ursula’’, me dit la femme à l’autre bout de la ligne, d’une voix aimable et souriante, Pourrais-je lui parler ? Elle est sortie faire des courses, mais vous êtes invité à nous joindre pour le thé de quatre heures. A quatre heures de l’après-midi nous étions tous assis sur la terrasse de leur chambre au Hilton à boire du the anglais. Elle était là. La fille de l’ambassadeur d’Angleterre au Kénya, étudiante a l’université de Nairobi venue passer des vacances dans le pays natal de sa mère, et bras dessus, bras dessous nous descendîmes au restaurant de poissons face à la mer, nous mangeâmes des calamars et bûmes de la Retsina, qui est comme le nectar et l’ambroisie, le café nous le prîmes chez moi et là, de très près, sur son corps chaud et croquant, j’appris qu’un dieu est parfois un humain et qu’un être humain peut parfois être un dieu. Le lendemain je retournai heureux chez mon vieil agent de voyage pour le remercier et acheter chez lui un billet pour Nairobi

.

Ici, a Paris, je n’avais pas le début d’une piste ; à quelle genre d’agence m’adresser ? Aux Objets Perdus ? Elle ne sait même pas qu’elle m’a donné une carte de visite erronée. Une femme te laisse un préservatif dans la main et s’en va. Où est-elle allée ? Qui l’a appelée ? La tasse de son café est encore devant moi. Je la touche et regarde les traces de café dans le fond. Si je savais lire dans le marc de café, je pourrais peut-être savoir son nom et son adresse et même son numero de telephone, qui sait ? Je paye et Je sort, decends le Boul’Mich, pass a cote d’un telepohone publique, m’apprete a y entrer quand Je la vois qui sort de chez Gibert Jeune un gros paquet de livres sous le bras et arrête un taxi . Hé ! Je l’appelle depuis l’autre côté du boulevard mais elle ne m’entend pas et la voiture repart déjà. J’arrête un taxi et demande au chauffeur de la suivre. Nous traversons Paris, arrivons à cote de l’Opera, au carrefour ils passent au vert et le feu change au rouge juste devant nous, et mon chauffeur s’arrête, je lui demande de continuer, mais dans l’autre sens les voitures traversent déjà, je suis sur des charbons ardents jusqu'à ce que les feux changent et la voiture repart, par chance nous les repérons au carrefour suivant et nous les suivons de près, elle passe par la Madeleine, la Concorde. Là elle s’arrête, la jeune fille descend et elle entre aux Tuileries, je descends après elle, il fait une journée froide, elle se tient debout près de la grande pièce d’eau, l’eau y est gelée, peu de gens sont dans le jardin, tous avec des foulards autour du cou qui leur cachent la moitié du visage et le chapeau qui en cache l’autre moitié sauf elle avec sa grande crinière livrée au vent. Comment m’adresser à elle ? Quoi lui dire ? Il ne manquerait plus qu’elle se retourne et me reconnaisse, elle pensera qu’elle a à faire à un fou, mais elle m’a laissé une invitation, une carte de visite, je dois lui dire qu’elle s’est trompée de carte, que je n’ai pas son numéro…Hé ! Je me rapproche et l’appelle, elle se retourne et je vois que ce n’est pas elle, même crinier, mêmes lunettes, même manteau et même sacoche mais une autre femme, la quarantaine, qui me regarde avec l’air de dire :Que me voulez-vous ?- Merde ! je me dis a moi-même, et je m’éloigne complètement découragé vers le Louvre. Près de la Pyramide le preservatif m’échappe des doigts, je me baisse et le ramasse, déchire l’enveloppe et le sors, il est très doux, lisse, agréable au toucher, teinte rosée, je le porte a mon nez, il sent la rose, j’y souffle de l’air, il se gonfle , s’enfle jusqu'à éclater, je noue l’ouverture, sors une plume de ma poche et marque : Au diable ! Toi et ton preservatif ! et le lance en l’air, il s’élève de plus en plus haut, comme un grand sein et le vent le pousse vers la Concorde, je le suis des yeux, vois comme l’Obélisque le tapote par petites touches et lui va en s’élevant , se met a voler tout seul dans l’air avec le vent vers le jet d’eau, une jeune femme l’aperçoit et le montre a sa petite fille, le ballon se rapproche d’elles tres grand il ressemble a une mamelle géante avec le pis dehors, elle remarque l’inscription , sourit pour elle-même, le ballon grimpe plus haut et navigue vers la Seine ; j’essaye de le suivre, le vent l’entraîne et lui, comme un sein cosmique part a grande vitesse, passe la Seine, touche presque aux cheminées des maisons du Quartier Latin. Je parcours les ruelles du quartier, les yeux constamment en l’air à le suivre alors que lui, comme une lune avec un téton, vagabonde au dessus de la Tour St. Jacques, survole Notre-Dame, le Palais de Justice, et passant au dessus de la coupole du Panthéon il disparaît de ma vue. Je continuai à le chercher dans le ciel qui était nuageux, tres froid et tres vide, mais nul rayon de soleil, nul signe.Les passants emmitouflés dans leurs vêtements s’irritent chaque fois que, sans faire attention, les yeux levés, je les bouscule. Où est-il passé ? Je me demandais et où vais-je moi ? Sans en avoir eu l’intention je me retrouvais me dirigeant vers le Metro Luxembourg, de nouveau je descends les marches et ouvre le portillon et de nouveau je me trouve face à la machine à préservatifs et comme d’habitude personne ne se trouve a côté d’elle. Des gens étaient à côté des machines à bonbons, achetaient des gâteaux, parlaient aux téléphones publics, entraient et sortaient du Metro, mais vers elle personne ne venait. Et de nouveau je me demandais : qui s’en sert, pour qui a-t-elle été installée là ? Et je me mis en devoir de la faire fonctionner ; je sortis une pièce de mon porte-monnaie, la poussai dans la fente, attendis que le paquet sorte, mais rien ne sortit, je pressai encore un bouton sans aucun résultat, je remuais la machine- pas de réaction. ‘’Permettez-moi, s’il vous plait, entendis-je une jeune voix dans mon dos. Je tourne la tête et la voila, en face de moi, oui ,elle avec la bouche de Merlin Monro et les lunettes de Trozky , et un sourire qui éclaire toute la ville, Au diable votre preservatif me dit-elle avec un sourire et me tend le ballon, passe son bras dans le mien et nous sortons.

Traduit de l’hébreu par Victor Tordjman

Tous droits eserves:
Gabriel Bensimhon
Tel Aviv University
Department of Cinema and T.V.
Home: 11, Itzhak Sade St. Zichron Yaakov, Israel
Blog: http//:moledetzesex.blogspot.com
Origin: “Ya lghadia blkmoun, ya ragea bzatar, histories d’amour marocains”
(Holechet im kamoun, hozeret im Zaatar)
Hakkiboutz Hameuchad Editions, Tel Aviv