פנחס שדה בתל אביב

פנחס שדה בתל אביב גבריאל בן שמחון היה יום סגריר ביפו ויום סגריר בליבו. אחת לכמה חדשים האופק נראה לו שחור, לא רואה מה הלאה ובשביל מה כדאי לחיות. כהרגלו בתקופה כזאת הוא מסתגר בתוכו, כעוס ולא מחליף מילה עם אף אחד מבני המשפחה ומפני שאין לו למי ללכת, אביו מת לא מזמן וכן גם אחיו ואילו ילדיו עדיין צעירים מכדי להושיט לו יד, נותר ממש לבד. אותו יום החליט בכל זאת להוציא את עצמו לבד מהמועקה, עשה מאמץ נפשי, נכנס לאמבטיה, התגלח, התקלח, התבשם, אכל ארוחת בוקר טובה מהרגיל, ירד מהבית, ועלה על אוטובוס לתל אביב. בלי שתכנן מצא את עצמו בחנות הבגדים "פולגת" לעודפים סוג ב', קנה לו מעיל ימאים שחור וארוך ולבש. הביט בזכוכית של חלון ראווה וראה את שערו מתנפנף ברוח, זורח סביב ראשו כהילה, במעיל הארוך הוא נראה יותר גבוה ויותר זקוף והרגיש חזק יותר, רענן ונכון לקרב. אני חזק, אמר לעצמו והחליט לצאת ולתת למזל לפגוש אותו. בפירוש לא היה לו את מי לפגוש בתל אביב, או למי לחייג, חברים ממש אין לו, כל אלה שמספרי הטלפונים שלהם בכיסו אינם מסוגלים לתרום לו, החליט ללכת לטיילת על שפת הים. היום היה בהיר, השמש הציפה את הרחובות ואת הבתים, היה פברואר, אבל יבש ולא קר, המעיל החדש חימם אותו והגן עליו מפני הרוח, הוא הלך בשלום עליכם, חצה את רחוב הירקון והים נגלה לעיניו אפור, זועף ומתרסק בקצף על שוברי הגלים. הטיילת הייתה עדיין ריקה. הרבה כיסאות פלסטיק לבנים מפוזרים לאורכה, אך איש לא יושב עליהם. רק פה ושם נראה מישהו מתעמל או רץ לבדו על החול ליד שפת המים. הוא הרגיש פתאום יפה ובריא, נהנה ללכת לאיטו על הטיילת, להסתכל בנוף ולשאוף לתוכו את אויר הים, את הכחול של המים, את הצהוב של החול, את צבע העננים בשמים שמשקיפים על בתי הקפה שהתחילו להיפתח, נשם עמוק וחייך מרוצה מעצמו. בידו היה ספר השירים הראשון שלו, שיצא לאור לפני כעשרים שנה, והוא פתח כדי לתקן בו את אחד הפסוקים הסוררים: "סנטו בי נערות/ על כי דלותי ככה./ אמן, אני אומר. אמן כי דל אני/"... מאז שהספר יצא הוא עסוק בתיקון המשפט הזה, הספר נשכח, אבל הוא עדיין מנסה לתקן וגם עכשיו היה הופך בו, כשהרגיש שמישהי הולכת לצידו. כשפנה לעברה הוא ראה אישה כבת ארבעים, שער שחור גולש על כתפיה, עיניה שחורות וגדולות מהרגיל וגם שמלתה שחורה. היא הזכירה לו משוררת ידועה, אבל היא רק דומה לה, שכן המשוררת הידועה מתה לפני שנה. האישה הלכה לצידו כאילו שייכת אליו. -אתה תייר? שאלה באנגלית. - לא, הוא ענה קצרות, -מאיפה אתה? -מפה, מתל אביב, אמר בקצרה. -ואת? -אני מגורדון. פינת בן יהודה, היא אמרה בעברית והצביעה לכיוון הרחוב... אני משוררת, היא אמרה לו בלי שהוא שאל למקצועה ואתה? רצה לקצר ואמר לה: - גם אני. והמשיך הלאה לדרכו בצעדים מהירים כשהוא, מרמז שהוא עסוק בספר. הוא היה עייף ולא ערוך לפגישות למרות שחיפש אותן, אבל הוא חיכה לפגישות גדולות, קצת פלאיות, אפילו נסיות, לא לפגישות קטנות עם אישה פשוטה שמחזרת אחריך בטיילת ושואלת אותך אם אתה תייר. הוא זרז את צעדיו וחש שהיא נשארה מאחור, ושקע בקטע השיר שהטריד אותו, כשהוא סופג את חום השמש לתוכו. כשהגיע ליד המזרקה, הרים שוב את עיניו, והביט על תל אביב, על הים, בנין האופרה, הדולפינריום, נשם עמוקות וחש שצעדיו קלים יותר ושגופו גמיש וצעיר יותר. מה שמעיל חדש עושה לבן אדם! אמר לעצמו, הסתובב וחזר למסלול שכבר עשה. באמצע הדרך האישה שוב עמדה מולו: - מה שמך? היא שאלה. לא ידע אם הוא צריך לענות לה. רצה לעבור על פניה ולהמשיך בטיולו, אבל לא רצה לפגוע בה, וזרק את השם הראשון שעלה בראשו: פנחס שדה. לשמע השם נפתחו לה עיניים גדולות ואור כיסה את פניה. המילים פנחס שדה שינו לה כמו בקסם את הפנים והיא הפכה בבת אחת ליפה, מפתה ומוזרה, "אסקידנייס זה שסק", היא לחשה וחזרה על המילים, "אסקידנייס זה שסק", כאילו היתה חוזרת על סיסמת קסמים לפתוח דלת לאוצר עלום. נס! זה נס! היא אמרה, את כל נעורי ביליתי איתך. סגדתי לך. אתה היית אדוני. מלכי. איזה מזל קורה לי היום! כל חיי חלמתי על הפגישה הזאת, אבל כל חיי היו לי רק פגישות קטנות עם אנשים קטנים והנה! פנחס שדה! בודאי פנחס שדה! איך לא זיהיתי אותך מיד! היא הושיטה יד לנגוע בו, אבל הוא נרתע. מה? הוא חשב, היא באמת? או עושה את עצמה? הרי פנחס שדה מת לפני עשר שנים ואיך היא לא יודעת, אם היא סופרת? כול אחד יודע. התקשורת עסקה בזה שבועות. אבל היא המשיכה בלי לשים לב אליו: ... כל כך השפעת עלי... בשבילך עזבתי את הלימודים ולא היגעתי יותר לבית הספר... מה שהיה בספר שלך היה גדול מהכל... הוא רצה לעצור את שטף דיבורה ולהגיד לה שהיא טועה, שלא רק שהוא לא פנחס שדה, אלא שפנחס שדה מת לפני עשור... אבל למה הוא בחר דווקא את השם פנחס שדה? הוא לא יודע. סתם. מקרה. כעס על החיים שלו? חוסר המוצא? לא התכוון לכלום. באמת לכלום. השם ניתז מפיו מאליו: פנחס שדה. אבל איך היא אומרת שהיא מזהה אותו, ואיך זה שהיא לא שמעה שמת? אולי היא לא היתה בארץ? אולי היא כמוהו מסוגרת בחדר וכותבת ובחוץ שוררת אפילה? אבל הוא לא עצר אותה ולא תיקן, כשהיא המשיכה לשאול אותו, מה הוא עושה עכשיו, מה הוא כותב, אם יש לו קצת זמן בשבילה, מתנצלת אם היא מפריעה לו, וכששאלה אם יוכל להקדיש לה זמן לפגישה, שהוא יכול לקבוע לה מועד מתי שרק יוכל ויתפנה, הוא ענה לה בחיוב. נתנה לו את מספר הטלפון שלה והוא נתן לה את כתובתו. בחדר העבודה שלו הוא ישב מול הדף שבמכונת הכתיבה הישנה, מנסה לתקן את אותו משפט סורר, לוגם מכוס קפה ומפעם לפעם קם מביט דרך החלון החוצה כמחכה למישהו. כמה ספרים מפוזרים על שולחן העבודה: "החיים כמשל", "מות אבימלך ועליתו השמימה", "משא דומה" ועוד. גם תמונה של פנחס שדה עומדת שם, אך קשה לדעת אם היא עומדת שם מאז ומתמיד, או היא רק הונחה לאחרונה. היא דומה לו, אך לא באופן שלם. הוא מביט בה ומנסה לשנות משהו בפניו, לסלק קמט כלשהו, כדי שידמה לה יותר. צלצול בדלת והוא ניגש ופותח. מולו היא עומדת לבושה לבן עם ספר ביד ועיניים צוחקות כמבקשת רשות להיכנס. -תיכנסי, בבקשה, הוא אומר לה. -אני מקווה שלא הפרעתי לך בעבודה, היא אמרה בעודה פוסעת לחדר. -קפה או תה? הוא שואל. -מה שאתה שותה, היא עונה לו. -סוכר? הוא שואל. -שלוש, היא עונה והוא הולך למטבחון המאולתר, מכין לה קפה ומביא. היא פתחה את הספר שהביאה עימה "משא דומה" והתחילה לקרוא בקול מתוק: "סנטו בי נערות/ על כי דלותי ככה./ אמן, אני אומר. אמן כי דל אני/"... במשך שעות הם ישבו זה ליד זה, קוראים זה לזה קטעים מהספר ומעירים זה לזה. היא שולפת מכיסה בקבוק משקה קטן, מוזגת לו ולה, הם לוגמים באיטיות, מביטים זה על זה ארוכות, ידו צונחת על כתפיה והיא מפנה את פניה אליו, שפתיו נוגעות בשפתיה שעדיין לוחשות שירה והם נשכבים על הרצפה בסערה. כשהוא מתעורר החדר מוצף זהב, אבל היא איננה. הוא מוצא פתק על השולחן שבו היא מודה לו ומחכה לטלפון. הוא מחכך בעיניו, מסתכל על הספרים הפתוחים ועל התמונה של פנחס שדה וחושב אם זה היה פייר ששיקר לה. הרי פנחס שדה בכלל מת והנה היא שכבה איתו וחשבה שהיא שוכבת עם פנחס שדה. מצד שני. אולי היא רק עשתה את עצמה. אישה בודדת, רצתה אותו, הסכימה לשחק את המשחק שלו. לא שהיא לא ידעה. כולם שמעו על מותו של הסופר. היא שכבה איתו. לא עם פנחס שדה. הוא החליט לצלצל אליה. -תודה על הלילה, הוא אמר לה, -תודה לך, היא אמרה . -אני רק רוצה להתנצל... הוא לחש במבוכה לשפופרת. -להתנצל? על מה? -שלא אמרתי לך את שמי. -כן, אמרת לי. - אז זה בדיוק שלא. -אתה לא פנחס שדה? -הוא מת לפני עשור... - תשמע, היא קטעה אותו. נדבר על זה אצלי. לא בטלפון. כשהגיע הוא לא הספיק להגיד לה כלום, כי מיד כשפתחה את הדלת הם עטו זה על זה, היא משכה אותו למיטה הרחבה, עליה צנחו וטרפו זה את זה. אז, בין גניחה לגניחה, הוא לחש: -...את יודעת..., שאת אפילו לא אמרת לי את שמך. -לא שאלת, היא ענתה. -אני שואל עכשיו. מה שמך? - יונה וולך, היא אמרה. הוא התרומם מגחך: -את צוחקת? כן, זאת אני. - יונה וולך מתה לפני שנה. - אתה צוחק? היא קפצה מהמיטה ערומה עם השיער השחור שמכסה את כל גופה, הורידה ספר מהמדף והביאה לו. על הכריכה היתה תמונה שלה בשחור לבן והשם: יונה וולך. -אני לא דומה לה? היא פתחה את הספר והתחילה לקרוא: תן למילים שלי לעשות בך/ תן להם היה חופשי/ אלו תעשינה בך כרצונן/ עושות צורות מחדש בדבר/ תעשינה בדבר שלך/...-כן, זה יונה וולך, הוא אמר, אבל היא מתה לפני שנה.- גם עליך אתה אומר אותו דבר. פנחס שדה מת לפני עשור. אתה לא רוצה להיות פנחס שדה, אז אל תהיה. אבל אני יונה וולך.... -איך את יודעת שאני פנחס שדה? - "אסקידנייס זה שסק", היא אמרה. אם אתה לא, אז מי כן? השירה שלך. האהבה שלך. היופי שלך. -אבל פנחס שדה מת ואני לא. את יכולה להרגיש שאני לא. אני חי. - מי אמר לך שאתה מת? אם פנחס שדה מת, גם יונה וולך מתה, אל תתעקש. בטח שאתה חי! בוא! בוא כבר! בוא אלי! הוא הבין שאין טעם להמשיך להתווכח, שחבל על הזמן, גהר עליה ושאב אותה בכוח לתוכו כשהיא גונחת וממלמלת: ...תת הכרה נפתחת כמו מניפה / עדיין היא סוס כהה עדיין לא לבנה/ המוח צף בי כמו על מים, שושנה לבנה/...

UN ROI MAROCAIN in AMAZON

http://www.amazon.com/dp/B00AXGTU1G#_

--
Hi,

Mon livre "UN ROI MAROCAIN" est maintenant en vente comme Ebook en AMAZON.

Le link est:

http://www.amazon.com/dp/B00AXGTU1G#_

AMAZON permet de lire le livre sans frais au cours des 5 prochains jours. Veuillez le lire, l'aimer, cliquer "Like" et écrire quelques mots.

"UN ROI MAROCAIN" est une piece de theatre qui a recue le "Prix Lieber de la dramaturgie juive classique" de la part de l'Universte de Tel aviv, et aussi l'llocation d'encouragement du film israelien de la part du Ministre de la culture. "UN ROI MAROCAIN" a ete montee au Theatre national HABIMA a Tel Aviv et aussi a Paris et a Montreal.

Synopsis

Le Messie rode quelque part, aux alentours du village ou dans ses rues- telle est la rumeur qui se propage un beau jour parmi les juifs de Sefrou, une bourgade marocain.

Les poetes de la ville, qui gardent precieusement le secret, montent sur les toits pour enforcher un nuage qui les transportera a traver l'espace jusqu'a Jerusalem. Si le Messie est dans la ville- on peut voler sur un nuage- dit une vielle croyance- les poetes retombent et s'ecrasent au sol.

La question de savoir si le Messie est la et comment le reconnaitre devient une question de vie et de mort pour la communaute toute entiere.
Si l'on identifie le Messie l'epidemie s'arretra.

Un tournant brutal a lieu lorsque le dernier poete de la ville, Yonatan, soupconne qu'il est lui meme le Messie et s'engage a le prouver en s'envolant.

L'epidemie reprend de plus belle. Des Messies en grand nombre sautent des toits et meurent.

Le rabbin et le bedeau tentent de lutter contre le nouveau fleau, mais celui-ci les emporte.
Eux non plus ne peuvent lui echapper. et on les surprend sur les toits en train d'essayer de voler.

Est ce que Yonatan est le Messie? Est ce qu'il volera?
Est ce qu'on va trouver le messie avant la disparition de toute la ville?
Est ce que la ville va s'onvoler ou s'ecraser?

http://www.amazon.com/dp/B00AXGTU1G#_


Amitie

Gabriel Bensimhon

A WOMAN WITH THREE BREASTS- Women in the Cinema of Federico FELLINI

Hi, My book "A WOMAN WITH THREE BREASTS"- Women in the Cinema of Federico Fellini" is now in sale as Ebook at AMAZON. The link is:http://www.amazon.com/dp/B00AWLDK8G AMAZON permits to read it free of charge within the next 5 days. Please be kind to read, love it, click "Like", and write some lovely words. Synopsis: "As you know Federico loves monumental and abundant women, but just because I'm so small and thin I could slip through the live sculptures, hiding as Gelsomina, Cabiria, Julietta, Ginger, enjoying my revenge on him "- In these words Giulietta Massina, Fellini's wife and lover, describes her relationship with Federico Fellini, the man who shaped her as his first female icon - a clown and a little Roman prostitute - in the collection of the giant and colorful women which fill his films. Those who followed: Anita Ekberg, Claudia Cardinale, Sandra Milo, Magali Noel, Arlette Savuage, Edra Gal ("La Saraghina"), Maria Antonietta Belucci ("La Tabaccaia"), Sandy Allan ("The Giant"), Berenice Staggers ("The Feminist"), Marisa Tomari and others are shaping a magic world of women who are a wild work of oriental fantasy, unlike anything to be found in the real world, not also in art, but only in the dreams and films of the Italian painter and director Federico Fellini. In "A Woman with Three Breasts" Gabriel Bensimhon presents the colorful and mythical women Fellini invented over fifty years of work and which he placed in the center of his films like "La Strada", "La Dolce Vita", "8 1/2", "Amarcord", "The City of Women", "Casanova", "The Voice of the Moon". "A woman with three breasts" is written in an intimate and personal style by a poet who is also a filmmaker and whose love to Fellini makes this book a book of poetry. http://www.amazon.com/dp/B00AWLDK8G SINCERELY Gabriel Bensimhon

"Le jardin des delices marocains- Histoires d'amour"

Hi, Mon livre "Le jardin des delices marocains- Histoires d'amour" est maintenant en vente comme Ebook en AMAZON. Le link est: http://www.amazon.com/dp/B00AVYSZXO AMAZON permet de lire le livre sans frais au cours des 5 prochains jours. Veuillez avoir l'amabilité de lire, aimer, cliquer "Like" et écrire quelques mots. "Le jardin des delices marocains- Histoires d'amour" est une collection d'histoires d'amour. Plupart d'entre eux d'un "Shteitl" Juif au Maroc, qui a vécu parmi les arabes pendant deux mille ans. Les histoires d'amour donnent une image du monde érotique et de la femme orientale dans la société religieuse de l'Afrique du Nord. La femme marocaine, juive ou musulmane, vit sous un siège de règles religieuses, mais elle retrouve sa façon de s'exprimer non seulement par la cuisine. "Le jardin des delices marocains" est un livre de passion, un voyage érotique d'un écrivain israélo - Marocain au Maroc à travers son histoire, sa culture et son esprit. Il est aussi une passion envers le Maroc comme une femme. C'est une collection charmant où mille et une nuits, se rencontrent avec les nuits juives et Occidentals tout ensemble. http://www.amazon.com/dp/B00AVYSZXO Amitie Gabriel Bensimhon

"A MOROCCAN KING" in AMAZON

Hi, Dear My book "A MOROCCAN KING" is now in sale as Ebook at AMAZON . The link is:http://www.amazon.com/dp/B00AU27ADS MOROCCAN KING, is a play in three acts. Won the Tel Aviv University Award, the LIEBER AWARD FOR CLASSICAL JEWISH DRAMA, was produced in HABIMA, the Israeli National Theatre and in other Jewish Theatres in Montreal, Paris and Casablanca. AMAZON permits to read it free of charge within the next 5 days. Please be kind to read, love it, click "Like", and write some lovely words. The story: “Somewhere in the neighborhood, a Messiah is wondering around- somewhere, maybe even in town”. - This rumor is spread one day in the Jewish community of SEFROU. According to the Jewish cabbalistic faith when Messiah will be among us it will be possible for everyman to go to Jerusalem upon a cloud. The town’s poets, who hear these mysterious rumors climb on the roofs and try to “catch a cloud” to travel to Jerusalem. Yet when they try- they fall to the ground and crash. The town’s fathers try to stop this suicide plague, but in vain. The question of whether the Messiah exists and how can he be found turns into a matter of life and death for the whole community... Will the Messiah appear in SEFROU before the whole town vanishes? Will the town take off or will it crash? Read The full Story in the play "A MOROCCAN KING" http://www.amazon.com/dp/B00AU27ADS SINCERELY Gabriel Bensimhon

"The Garden of Moroccan Delights- Moroccan Jewish Love Stories"

< Hi, Dear My book "The Garden of Moroccan Delights- Moroccan Jewish Love Stories" is now in sale as Ebook at AMAZON. The link is: http://www.amazon.com/dp/B00ATRFMAW AMAZON permits to read it free of charge within the next 5 days. Please be kind to read, love it, click "Like", and write some lovely words "The Garden of Moroccan Delights" is a collection of short stories. Love stories. Most of them from a Jewish Shteitl in Morocco that lived two thousand years among Arabs. The love stories give an image of the erotic world and of the oriental woman in the religious society of North Africa. The Moroccan woman, weather Jewish or Muslim, lives under a siege of religious rules and laws of her veil and house, but she finds her way to express herself not only through the kitchen. The Garden of Moroccan Delights is greatly a book of passion, an erotic voyage of an Israeli- Moroccan writer into Morocco through its history, culture and spirit, and a strong passion towards Morocco as a woman. It is a charming collection in which Arabian Nights, Jewish Nights and Occidental Nights Meet together. Most of the stories were translated to Arabic by Prof. Mohamed Elmedlaoui from The University of Rabat under the name: "Ya elghdia Belkamoun Ya eragea Bezatar" Sincerely Gabriel Bensimhon

Walking upon the Waterr- in AMAZON

Walking upon the Water My book "Walking upon the Water" is now in sale as Ebook at AMAZON. The link is http://www.amazon.com/dp/B00ARUDM80 AMAZON permits to read it free of charge within the next 5 days. Please be kind to read, love it, click "Like", and write some lovely words. Walking upon the Water is a story about Sefrou, a Jewish Shteitl in Morocco that lived two thousand years among Arabs with a dream of a mythological deliverance and homecoming To Jerusalem and the realization of the dream when the Messiah Came and took them to Israel. The Novel is constructed as series of short stories that describe their great sea adventure, that give a panorama of an almost mythical Exodus From an old small "Shteitl" dominated by old Rabbinic figures to Jerusalem and Haifa of 1948 with new and mythical characters as Herzl and Ben Guorion. It is a beautiful and charming Odyssey, style Arabian Nights, of an old Jewish tribe to an old homeland. It is a colorful fresco of a Moroccan Jewish small village, a short time before leaving their birth place and a short time after arriving to their old new state ("Altneuland"), The Jews' State of Israel. Gabriel Bensimhon http://www.amazon.com/dp/B00ARUDM80

עמיר פרץ והזיוף הגדול של הטלויזיה

פרץ עמיר והזיוף הגדול של הטלוויזיה גבריאל בן שמחון פלא לא יאומן קרה לי בערב שבת בשמונה. אם הייתי רואה את זה בסרט לא הייתי מאמין. דמות מוכרת וחשובה הופיעה באותה שעה בשני ערוצים שונים של הטלוויזיה מול מראיינים שונים בו זמנית. היא דיברה וענתה לשאלות המראיינים באותה שעה ממש גם בערוץ אחד וגם בערוץ 22. זה לא היה אלוהים, אלא עמיר פרץ . זה היה אחרי השבוע הנורא בו מנהיגים, ומי שחושבים עצמם לכאלה, בגדו באמונותיהם ובמפלגותיהם וקפצו ממקום למקום כדי לתפוס כסא פנוי לכנסת לפני שמישהו מחבריהם יקדים אותם. כל השבוע התנהל נגד עינינו קרקס ענקי של, לכאורה, אנשי כבוד, שהחליפו אמונות לפי הזמנה. ההפתעה הגדולה מכולן היתה, כמובן, זאת של עמיר פרץ, שקפץ כמו לוליין מאומן קפיצת מוות של הרגע האחרון מעגלה לעגלה והוציא אצבע משולשת לכולם. זה היה בלתי צפוי לגמרי, כי מדובר, כביכול במי שייצג את ערכי העבודה, היה מזוהה עם העבודה, עמד בראש העבודה, ידע לסלק את ראשי העבודה שהיו לפניו, את שמעון פרס ואת אהוד ברק, כדי לתפוס את מקומם ולהביא, לדעתו, את המרפא לפגעי החברה. כעולה ממרוקו וכתושב שדרות הוא היה, כך האמין, המנהיג שלחם למען ערי הפיתוח, למען השכונות שגם הצביעו בעדו וקידמו אותו בסולם הפוליטי, אלה שאת דגלם נשא, עד שהחליף אותו לתדהמת הכל בדגל הביטחון בממשלה של אולמרט. השבוע הוא שוב ערק וקפץ מהמפלגה שלו למפלגה שדוגלת באמונות אחירות. הוא בגד בערכים ובאמונות שלו, בגד בקהל מצביעיו, בחברים שבחרו בו ונבחרו בעזרתו בפריימריס. לכולם הוא היה סוג של יהודה איש קריות. הבגידה שלו היתה כואבת במיוחד מפני שהוא נראה כמי שרצה להידמות לבן גוריון, בגין או הרצל, כאילו אמר לתלמידי בית הספר: כשתכתבו חיבור על מנהיגות ומנהיגים זיכרו אותי כמודל ודוגמה. אכן, מעתה כשמנהיגים יופיעו לנגד עינינו עם הבעת הפנים של מכובדות וידברו גבוהה גבוהה על ערכים ואמונה, על דאגה לחברה, למדינה, נאמין להם במידה שהם האמינו לערכים ולאמונות שלהם. נזכור להם את הבושה, חוסר האמינות, את משחק הכסאות והרדיפה אחרי הכיסא. כשיזכירו את השמות לבני, שטרית, מופז, מצנע, שי, שטרן, פרץ, וכו' וכו' נזכור מה זה כבוד ודבקות בערכים. כשנראה אותם בטלוויזיה, נסגור אותה או נשב מולה בהרגשה של גועל. לכן בשמונה בערב כשראיתי אותו בו זמנית בשני הערוצים, הרגשתי שהנה לעיני מתרחשת תופעה אלוהית. הנה סוף סוף הטלוויזיה גילתה פטנט אלוהי חדש, לראיין אדם אחד בכל הערוצים בו זמנית על ידי עיתונאים שונים, כדי להוקיע אותו מול פני האומה כולה. הנה הטלוויזיה עומדת לערוך משפט פומבי לאיש שערק. סוף סוף הטלוויזיה באה לטהר לנקות, למרק, להוקיע... הייתה זאת הזדמנות לשני הערוצים לתת דרמה אמיתית, לעמת אדם מול פשעו ולראות אותו מתמודד. לתת שיעור חינוך נהדר לצופים בשאלות ערכי יסוד. מה זה, אידיאולוגיה, אמונה, מוסר, מנהיגות, פוליטיקה, אפילו מה זה טלוויזיה ותקשורת, אבל במקום זה הם העדיפו, כרגיל, תוכנית ריאליטי מבוימת ומזויפת. לא רק שאחת התחנות, לפחות, הציגה ריאיון מוקלט כאילו הוא ריאיון בשידור חי. אלא ששני הערוצים הציגו את האיש כאדם תם וחף מכל חטא. אילו אני הייתי המראיין הייתי שואל אותו, למשל, האם כפי שאתה מסוגל להופיע בו זמנית בשני ערוצים, אתה גם מסוגל לייצג בכנסת שתי מפלגות. או כשאני רואה ושומע אותך בכנסת, האם אני רואה אדם חי או הקלטה ואשליה, זאת היתה הזדמנות לעיתונאים ולטלוויזיה לקנות את עולמם, אבל במקום זה הם ליטפו אותו בשאלות רכות, כמעט חיבקו אותו, לא שאלו אפילו שאלה אחת מביכה, לא איפשרו לו לרגע להסמיק, אפילו לא לגמגם, המראיינים הם שגמגמו והסמיקו הוא חייך, שמר על הבעת פנים מכובדת של מנהיג נאמן וראוי, הטלוויזיה גילתה שוב את פרצופה האמיתי. הם הכשירו את הטריפה, הם נתנו לו חותמת של כשרות. נעדרה משם לא רק הבושה שלו, אלא גם הבושה של הטלוויזיה. כמו שהמרואיין בגד בחבריו ובמפלגתו, גם המראיינים בגדו בצופים שלהם, שיבשו מושגים וערכים, כמוהו שיקרו עיוותו, כיסו, הסתירו, העלימו. אני מניח שמה שעניין אותם זה הכבוד והאגו, שבעצם הבאתו של איש החדשות לריאיון. הם קנו את הריאיון איתו במחיר האמת, תמורת הריאיון שיביא להם רייטינג, הם הבטיחו להיות נחמדים והם אכן העניקו לו ליטופים במקום צליפות מגלב. במקום להיות כלב שמירה של הדמוקרטיה, כלב נובח ונושך, היתה הטלוויזיה סתם כלב רדום ועייף. עמיר פרץ על פי ערוץ 1 ו-22 הוא אדם כשר, ישר, מכובד, נקי, אין לו על מה להתנצל, או לבקש סליחה. הוא לא עשה שום דבר רע, הוא לא אנס ולא הטריד מינית ולא גנב ולא רצח, כמוהו יש רבים. וראה לבני, מופז, מצנע, שטרית, שי, שטרן וכו' וכו', כל אלה שהצליחו להתגנב בתרגילי מוסר אקרובאטיים מדהימים לכנסת. הריאיון המזויף של עמיר פרץ לא רק מעיד על הזיוף בפוליטיקה ובטלוויזיה, אלא גם מעמיד בסימן שאלה את אמינות העיתונות והעיתונאים שעתידים להציף בשפע את הכנסת הבאה.

מכתבים לנורית- פרק מרומן לפני פרסום

איש הדואר הביא הבוקר לעמדה שלנו ארגז תחמושת מלא מכתבים. המכתבים היו עם מעטפה צהלית אחידה בצבע חאקי ונכתבו על ידי ילדי בית ספר לחיילים בחזית. הבחור הגיש לנו את הארגז כמו שמגישים קערת פירות, כל אחד לקח מכתב והדוור המשיך לעמדה אחרת, כל אחד פתח את המכתב שעלה לו בגורל וקרא. רוב המכתבים היו מתלמידי כיתה ג'2 בקרית ביאליק. אחד מהם שמכתבו נפל בידי אורן כתב: "שתהיה גיבור ותמות למען המולדת"... תלמידה אחרת מאותה כיתה כתבה למיכאל: "על הגדר ישבתי זכרון לך כתבתי..." וחתמה בנשיקת שפתון ובשמה- דבורה ביטקובר ג'2 באופן יוצא מן הכלל אני קיבלתי מכתב מנערה בוגרת מבית ספר תיכון ליאו ביק שעומדת להתגייס והיא מזמינה אותי לפגישה בשש אחרי המלחמה. בין היתר היא מציינת שהיא בישמה את המכתה בבושם סיגליות. כשאני קורא את הקטע החברה חוטפים לי את המכתב, מריחים ומעבירים הלאה מיד ליד, איציק אורן רוצה להעתיק את הכתובת שלה, מיכאל רוצה להחליף איתי מכתבים, משה חכים מריח ותוקע בכיס ונותן לי את שלו. אני מקמט את המכתב, זורק לו בפנים ומכריח אותו להחזיר לי את שלי. כשאני פורש שוב את הדף אני מגלה ששם הכותבת החתומה עליו הוא- לא ייאמן- נורית יערי. איזה נורית יערי? יש עוד אחת כזאת? אני מחפש את הכתובת ובום! לא להאמין!: תחנת הכרמל 11 חיפה. אלוהים אדירים! מה קורה לי? מישהו צוחק עלי? כאן אף אחד לא יודע את סיפור הנטישה, איך היא נטשה אותי באופן כל כך אכזרי בעזרת החבירה הג'ינג'ית, ז'ולייט, השכנה שלה למען מישהו אחר. סיפור כזה לא מספרים בין חיילים, אבל איך היא ידעה איפה אני נמצא ובכלל היא לא כתבה את שמי וגם לא שם של נמען אחר, זה יכול היה ליפול בידי כל אחד, המכתב נכתב לעודד את החייל האלמוני, לתת לו הרגשה שהביית איתו, כשהוא יוצא למלחמה ושמחכים לו. ובכל זאת מה קורה כאן? לכאורה, זה לגמרי מקרי ובכל זאת איך ייתכן שמכל אלפי החיילים בסיני בחר המכתב שלה ליפול בדיוק בידי. לא, זה לא יכול להיות מקרה. זה התערבות של כוחות עליונים. הם בטח קוראים לי לנסות שוב, בטח הדוד עמרם מעורב בזה, האבן הירוקה שאני תולה על הצוואר יחד עם הדיסקיות... כן, זה לא מה שמלמדים בצנחנים. ב-890 סומכים רק על העוזי והכידון. פה זה לא "הגנב מבגדד", אין פה סוס מעופף, לא מרבד קסמים ולא שד ענק שיוצא מהבקבוק וממלא את משאלותיך, ואם הייתי מספר את זה למישהו מהפלוגה היו עושים ממני צחוק, ליד רפול כל האבנים האלה נראות מגוחכות. ליד רפול הדוד עמרם הופך לטעות, אבל לפעמים אני שואל אם רפול הוא לא טעות אחרת, שגם היא צריכה בדיקה, כי הוא כל כך רציונאלי ודוחה כל מה שלא, בעוד אני חושב שגם הלא רציונאלי הוא רציונאלי. אני מתעקש להאמין שקוראים לי. זה לא יכול להיות שהמכתב הזה ייפול דוקא עלי בלי שמישהו כיוון אותו. נניח שהיא עוקבת אחרי ומכירה את איש הדואר, אז למה לא שלחה את המכתב ישירות אלי? או שהיא בחרה דווקא כך בשביל הרושם שיעשה עלי? החלטתי לבדוק את הגורל ופניתי לאיש הדואר הגדודי: אתה חילקת היום מכתבים מתלמידי בתי ספר ואני קיבלתי במקרה מכתב מבחורה שאני מכיר- נורית יערי... -מי? -רציתי לדעת אם היא כתבה לי אישית... הוא צחק: -אתה מתבדח? - אולי במקרה אתה מכיר אותה? הוא גיחך: -אתה עובד עלי? -אולי נתנה לך את המכתב בשבילי? -תגיד לי, אתה דפוק או מה? אני מקבל מעטפות ומחלק. מענין אותי מי כתב למי ומי קיבל ממי? מה אני? צנזורה? והוא חזר למיין את המעטפות שלו. תמיד יש לי סיפורים עם מכתבים. תמיד הם מחפשים אותי. זה לא מקרה. וגם לא גורל, כי אף פעם לא זכיתי בשום דבר של הגרלה, אבל משהו גדול ממני קורה פה. אימצתי את המכתב לליבי, נישקתי את כתב היד והנייר שהידיים שלה נגעו בו, קיפלתי אותו בזהירות, ושמתי אותו בתוך הארנק כקמיע בהחלטה שבשש אחרי המלחמה, אם תהיה שעה כזאת, אני אלך לפגוש אותה. אני, כמובן, לא בטוח שתהיה שעה שש אחרי המלחמה, כי מותו של הדוד מסעוד ונבואתה של יממא פריחה מרחפים עלי כל הזמן למרות שאני תוהה מי יכריע סבתא פריחה או הדוד עמרם. אהבה או מוות. בתוך המולת המלחמה אני מוציא אותו כל הזמן מהארנק וקורא שוב ושוב גם כדי להתעודד ולדעת שמישהי מחכה לי וגם כי אני בטוח שאם אחפש טוב, אגלה איזה סימן שהוא נכתב אלי אישית ולא לחייל האלמוני. *** פתאום יש לי עם מי לדבר, בכל רגע פנוי, אני יושב וכותב , מספר לה על המלחמה, על החיים, המוות, האהבה, החלומות שלי בלילה והחלומות שאני רוצה להגשים אחרי המלחמה, מספר על הפלוגה, על המפקדים, על סטמפל, הסמג"ד שנפל לידי בקרב על ג'בל ליבני, על המ"פ אריק רגב שנפצע קשה, (תמיד קנאתי בו, כי הוא היה יפה מכל שחקן קולנוע שאני מכיר ובעיקר על החבירה שלו, אילנה, שהיתה באה כל יום ששי לבסיס בבית ליד לבלות איתו את השבת) על מרסיל, מדריך הצניחה שלנו שנפל "נר" במתלה כשהמצנח שלו לא נפתח, על רפול המג"ד האגדי, מספר על חלומות שחלמתי בלילה, וחלומות שאני רוצה להגשים, אם אחזור הביתה, סוג של יומן מלחמה, כל פעם שיש רגע של מנוחה, בין קרב לקרב ובין מארב למארב, אפילו בעמדות ההגנה האישיות לאור הכוכבים אני מוציא את הבירו וכותב על פיסות נייר שאני מוצא בשטח,... בעצם כותב לה מכתבים בלי לשלוח לה, עם הזמן החלטתי שאם אני כבר כותב לה למה שהיא לא תקרא והתחלתי לשלוח לה את מה שאני כותב. כמובן שצירפתי את כתובת הדואר שלי עם הפרטים האישיים טוראי 346387 ת.ד. 2114. צה"ל, לא חכיתי לתשובה כדי לכתוב, כי ידעתי שבתנאי מלחמה עבודת הדואר מסובכת שהרי אנחנו בתנועה לא פוסקת במדבר, בין גבעה לגבעה ובין מוצב למוצב, משנים כתובות במהירות וקשה לאתר אותנו, והנחתי שהמכתבים שלה יגיעו אלי יום אחד בחבילה אחת. כל יום שלחתי מכתב ולפחות גלויה, לפעמים אפילו שניים או שלושה ביום, פעם הכנסתי למעטפה כמה גרגרי חול מהמדבר, לתת לה להרגיש איפה אני, פעם הכנסתי עלה יבש מעץ בודד, פעם הכנסתי למעטפה, את הכנפים שלי ופעם, אחרי הקרב בא-נחל אפילו הטבעתי כחתימה את בוהן ידי טבול בדם מפצע שנפצעתי בכתף, יכולתי להוציא ספר מהמכתבים שכתבתי לה. הכל נראה אחרת כשיש לך בבית נערה אהובה שמחכה לך, מישהי שאיכפת לה ממך, ששולחת לך מכתב ספוג בבושם סיגליות, שמחכה לך שתחזור מהמלחמה, פתאום יש לך סיבה לקחת סכנות, אתה לא מסכן את חייך סתם, אתה לא מפחד למות ללא טעם, אתה יודע שאתה נלחם בשביל לחזור למישהי, שאתה חשוב למישהי, הכל מקבל צבע אחר וטעם אחר, אתה רוצה לחזור גיבור ומנצח בשבילה, עם גאווה ועם כנפים על החזה, אתה לא לבד, אתה שייך, השמש מעל ההר מחייכת, אתה מרגיש שאתה הולך בין הכדורים כמו בין טיפות הגשם ומישהי מחזיקה מעליך מטרייה, בקרב אתה מתנהל יותר בצלילות, מתוך ידיעה שאתה לא יורה סתם, אלא כדי להגן עליך בשבילה, אתה דוהר על הזחל בין החולות כשבאופק אתה רואה אותה משקיפה מהחלון, צוחקת ומנפנפת לך במטפחת ואחר כך מתגלגלת במדריגות ישר לתוך זרועותיך. אני מתפלא מה נערה קטנה עם חולצה כחולה יכולה לעשות לחייל צעיר במלחמה. אין לי סיבה לחשוב שהיא לא מקבלת את המכתבים הרי היכרתי את הכתובת שלה והיא גם הדגישה אותה באותו מכתב ובכל זאת אין לי שום סימן ממנה, האם היא מקבלת את מכתבי? האם היא יודעת איפה אני? מה אני עושה? איך אני מרגיש? אם אני מת או חי? האם היא בכלל חושבת עלי, או אולי נמחקתי מהזכרון שלה ורק לי נדמה שהיא שלחה לי את המכתב ההוא בעוד שלמעשה הוא הגיע במקרה? יום אחד באחת הגלויות אליה החלטתי להפנות כמה מילים לדוור כדי לקבל את אישורו, הרי הוא מעביר כל כך הרבה מכתבים ממני אליה, שהוא בטח מזהה את החייל העקשן ומחייך לעצמו על הנחישות שלו, אולי הוא אפילו קורא את הגלויות, אם לא את המכתבים, באחת הגלויות כיוונתי כמה מילים בשבילו, כתבתי לו שאני מודה על השירות ושאני מקווה שאני לא מכביד עליו עם כמות המכתבים שאני שולח לנורית. להפתעתי קיבלתי ממנו תשובה מהירה, מכתב שבו הוא מודה לי על תשומת הלב ומבטיח לי שכל המכתבים מגיעים אליה, שהוא שמח למסור לה את המכתבים, שאם אני יכול שאכתוב עוד יותר והוא ישמח למסור לה, כי הוא אוהב לקרוא את מכתבי האהבה והמלחמה שלי, שהוא נותן לקרוא לחברים וחבירות שלו ושיש לי הרבה מעריצים ובעיקר מעריצות, הוא גם מקווה שלא איכפת לי, אם הוא מעתיק מפעם לפעם קטעים ומשתמש בהם במכתבים לחבירה שלו. תמהתי, כמובן, על כך שהוא עושה שימוש במכתביי ומבקש רשות רק לאחר מעשה, אבל בעיקר התפלאתי שהמכתב שלו הגיע כל כך מהר, בעוד שמנורית אין כלום, האם היא לא מעוניינת להשיב, או אולי הם מגיעים לתיבת הדואר, אבל לא לידיה, כי מישהו מיירט אותם בדרך, אולי האבא שלה שמוציא אותם מהתיבה, קורע וזורק לפח? מיהרתי לכתוב לדוור ולהתודות לפניו שמשום מה אני לא מקבל שום מכתב מאהובתי, ושיש לי חשש שמישהו גונב את המכתבים שלי מהתיבה ולכן ביקשתי אם אפשר שימסור לה להבא ממש לידים שלה. כמה ימים אחר כך קיבלתי ממנו מכתב בו הוא מודיע לי שזה מה שהוא עושה כל הזמן, שהמכתבים מגיעים ישירות לידיה של אהובתי, הוא לא שם בתיבה, כי נורית מצפה להם כל כך, שהיא מחכה לו, לדוור, הרבה זמן לפני חלוקת הדואר, צופה מהחלון, וכשרואה אותו ממרחק היא מנפנפת לו במטפחת וממהרת במדרגות למטה, רצה כמעט לתוך זרועותיו, מחבקת ומנשקת לפני שהיא לוקחת מידו את המכתב, אני מדמיין לי איך היא תקבל אותך כשתחזור מהמלחמה, הוא כותב, איזה חגיגה! דגלים היא תניף מהחלון ואת המרפסת היא תכסה בשטיחים פרסיים! אין לך מה לחשוש, הוא כתב, הג'ינג'ית שלך מקבלת את כל המכתבים לידיים שלה, אתה ממוזל שיש לך ג'ינג'ית כזאת, עם אחת כזאת תוכל לכבוש לא רק את סיני, אתה תגיע מהר לתעלה וגם לקהיר. איך היא חמה עליך! איך היא מתה עליך! אין עליך! היא שרופה עליך, הג'ינג'ית שלך! אה! הג'ינג'ית! שוב היא! היא שוב משחקת את העוקץ, לא האבא של נורית, אלא ז'ולייטהשכינה שלה מיירטת את המכתבים! כל האהבה, כל הוידויים, כל הריגושים, שום דבר לא הגיע לנורית, הכל הגיע אליה ונורית כלום לא שמעה, כלום לא קראה, היא אפילו לא יודעת על קיומי,עכשיו אני גם מבין שז'ולייט, הג'ינג'ית היא זאת שסידרה את ענין המכתב הראשון שהגיע אלי "במקרה", רק היא מסוגלת, אבל רגע! אולי ז'ולייט רק עושה שירות לנורית שחוששת מאביה שימצא את המכתבים בתיבה והיא מקבלת אותם מהדוור ומעבירה לה? כן! למה לא? נורית כן מקבלת וקוראת, היא כן מתעניינת בגורלי, כן איכפת לה ממני, נורית כן רוצה לדעת מה איתי, ומה קורה לי במלחמה למרות אבא שלה, אני אמשיך לכתוב לה למרות שבדרך אליה יקראו את המכתבים אנשים זרים, אמשיך להלחם באומץ עד הסוף מתוך ידיעה שיש לי נערה אוהבת שמחכה לי, וכשאגיע הביתה מנצח, הראשונה שאלך לפגוש תהיה היא, מלכת חלומותי. *** מיד בחופשה הראשונה, אחרי קבלת השבת עם ההורים לבשתי את המדים שלי עם הכנפים ועם הכובע האדום, עמדתי מול אותו ראי שריסקתי פעם בטומיגאן, ליטפתי את הכנפים וסידרתי את הכובע ותליתי את העוזי מתוח על הכתף כמו מסעוד עם הטומיגאן והלכתי לשכונה שלה כמו אז עם זר ורדים אדומים, כשאני מזמזם: לא אגדה רעי/ לא אגדה רעי/ ולא חלום עובר/ הנה מול הר סיני/ הנה מול הר סיני/ הסנה, הסנה בוער... עמדתי ליד אותו עמוד חשמל ותליתי מבט בביית שלה, תוהה מה יקרה, האם הפעם היא תפתח את התריסים? אולי אגש ואדפוק בדלת? ומה היא תאמר, כשתפתח את הדלת ותראה אותי? הרי היא לא הזמינה אותי. כן, יש בכיסי מכתב הזמנה, אבל לא אני מוזמן. בעוד אני מהרהר, אני נזכר שהדבר הראשון שלימדו אותי בצנחנים זה להתפרץ, לא לחכות, ליזום מגע, לתקוף, להיות צנחן עם נשק ביד, זה לסגור לתמיד את שערי הפחד. נזכרתי בשני היהודים שחזרו מבילוי במדינה בספרו וראו שני ערבים יוצאים משער המללאח. לחש האחד לשני: תזהר! הם שנים ואנחנו לבד. זאת היתה שרשרת של מפחידים ומפוחדים- המלך מפחיד את העם, השוטר את האזרח, השופט את העומדים לדין, הערבים את הברברים, הברברים את היהודים ובין היהודים העשיר את העני, המורה את התלמיד, הרב את המורה, האב את הבן, הבעל את אשתו, כולם מבוהלים מכולם- עכשיו אני לא פוחד מאף אחד, גם לא מאהבה אבודה. אני רוצה לדעת אם אני אהוב או לא, אם מלכת חלומותי מתענינת בי או מחקה אותי מזכרונה, אם אני שייך, או אני לבד בעולם, זה הימור גדול, אני יודע, ייתכן שהיא תהיה בבית ולא תפתח את הדלת, הכל יכול להיות, אבל אני מהמר על כל הקופה, לא משחק מחבואים ולא מסתתר, אתנהג כמו במארבים בסיני מסביב לבארות, שם חכינו לחיילי האויב שבאים לחפש מים, לא מחוץ לגדר שמקיפה את הבאר, אלא מהצד השני של הקונצרטינות, ליד הבאר, לפעמים אפילו בתוך הבאר, כשהם יכולים תמיד לברוח, אבל לנו מאחורי הקונצרטינות, אין ברירה אלא להלחם עד מוות על הבאר ועכשיו נורית היא הבאר. החלטתי לצעוד לעבר דלת הבית ולדפוק, והנה אני רואה אותה רצה לקראתי מהקצה השני של הרחוב. אי אפשר לטעות בה, למרות שבגרה, גבהה, גופה התעגל ופניה יפות יותר. היא לא לבשה חולצה כחולה עם שרוך לבן, אלא חולצת חאקי וחצאית חאקי וסנדלים תנכיות וגם הצמות נעלמו והשער שלה גזוז, היבטנו זה בזה בשתיקה רגע ארוך. התחבקנו כידידים ונתתי לה את הזר. היעזתי גם להוריד את התליון עם האבן הירוקה ולתלות על צווארה והיא לא דחתה. לפני שהזכרתי את המכתבים עניתי לשאלות שלה על המלחמה והקשבתי לסיפורים שלה על הטירונות, תוך שאני מתפלא באיזה מהירות היא רצה אלי עוד לפני שהתחלתי לחכות. בהשוואה לציפיה הארוכה ההיא בתוך מעגל הוורדים ההוא, זה היה פשוט מעשה קסם, שהרי אפילו לא קבענו פגישה... חשבתי שהנה קורה לי נס. הגורל מתערב בחיי כמו שאני מתערב בחיי גיבורי הסרטים... היא התלהבה לספר על השירות שלה כסמלת במודיעין ואחר כך על החבר שלה, כבר חצי שנה ביחד, לא בולוש, אלא המדריך שלה בצבא, גם הוא צנחן, קיבוצניק. כשראתה אותי חשבה שזה הוא, היא מחכה לו. באותו רגע ראינו חיל מתקרב, היא רצה לקראתו עם זר הפרחים שלי בידה, נקלטה בין זרועותיו מתחת לאותו עמוד החשמל לידו חכיתי לה כל כך. *** שמור בטל

Les femmes du mellah de Sefrou

Les femmes du mellah de Sefrou

Gabriel Bensimhon

En vérité, moi, je préfère le jeudi. Les rondeurs qui apparaissent alors entre les nuées de vapeur sont plus douces et plus parfumées.
Les fesses de la fille du boulanger ressemblent vraiment à une pomme.
Les seins de la fille du marchand de vin sont une pomme dans une poire surmontée d’une cerise noire. Tous les fruits de saison en un seul.
La poitrine de la nouvelle élève de maman est comme un amandier en fleur.

Le vendredi au hammam avec papa ? Qu’est-ce que j’ai à voir là-bas que je ne vois pas à la synagogue ? Qu’y a-t-il à voir chez le marchand de couleurs, ou le marchand de glaces, ou le marchand de bonbons? Tout ce qu’ils ont, je l’ai aussi.

Le hammam le jeudi soir est un paradis qui se cache dans le brouillard, plein de fruits secrets et de créatures inconnues.
Beaucoup de gros seins, de petits, de cuisses, de hanches, une seule grande femme aux mille seins.

Les murs épais dégoulinent d’eau, le sol est glissant, on entend le bruit de l’eau et le rire des jeunes filles.
Entre les rubans de brouillard apparaissent des parties de corps que j’essaie d’assembler pour en former un entier.
Je réussis à reconstituer le corps de la femme du rabbin, Esther Ovadia, à la forte poitrine et aux larges reins, et à relier les fesses et les jambes de la mince Gracia, la femme du bedeau.
Voici les courbes de la svelte jeune fille du seigneur Toubali. Et voilà les parties du corps brun de la rieuse servante arabe qui lui lave le dos.
Ici les seins chocolat de la voisine Hanna Oliel qui s’est fiancée cette semaine avec l’oncle Matatia, et là ceux de Massouda, la femme du boucher Ayouch, qui ont l’air de cruches d’Ouarzazate décorées, dont l’ouverture est toujours peinte en noir.

Ces deux seins basanés sont ceux de notre voisine, Rivka Sisso. Tout le monde murmure à son sujet qu’elle a fait l’amour avec le légionnaire au travers des barreaux de la fenêtre. Et voici les jambes de gazelle de tante Ytto, la femme d’oncle Berto, teintes au henné selon le modèle d’une chaussure brodée, et ses mains aussi sont teintes comme des gants ajoures.

Voilà les cheveux de Zkora, la seule rousse de la ville. Mille taches de rousseur parsèment son corps, et elle lave sa petite grand-mère, qui a déjà perdu toutes ses couleurs. Chez Zkora, je peux même voir un grain de beauté brun près de son téton droit et aussi entendre son corps plein de sève menacer d’asperger de miel et de lait toute la ville.

Parfois j’aime mélanger et mettre les seins d’une Juive avec le visage d’une Arabe et le visage d’une jeune sur le corps d’une vieille. Ou un petit sein et un gros sur un même corps. Maintenant je vois en face de moi la femme avec trois seins et deux langues.
Et celle-ci avec sa crinière dans le dos, c’est une femme jusqu’à la taille et de la taille en bas c’est un cheval. Celle-là près du Mikvé, moitié supérieure femme, et moitié inférieure homme. Et celle-ci sous la lampe, elle est mi-femme mi-dieu.
Tout le mellah est mi-femme mi-dieu, mi-hammam mi-synagogue. Même dans les ruelles, quand elles sont vêtues, je vois tous leurs trésors sous leurs robes. Et je m’étonne qu’elles soient si sérieuses, comme si elles oubliaient complètement ce qu’elles ont sous leurs vêtements.

Je suis l’enfant de toutes. J’ai trois ou quatre ans. Toutes me caressent et m’embrassent. Voici que maintenant Yakout, la jeune sœur de ma mère, me savonne. Sa main douce et tendre glisse sur ma peau, et ses doigts se faufilent dans toutes sortes d’endroits de mon corps dont j’ignorais l’existence. Cela me chatouille et je ris, je ris vraiment aux éclats, mon regard plonge dans ses yeux bleus, et elle aussi éclate de rire. Ensuite elle me rince à l’eau chaude, je ne vois plus rien, j’essaie de me tenir à son corps et je glisse, j’ouvre un œil, je lui arrive aux cuisses, j’essaie de m’accrocher à un rebord et je retombe. Je lui savonne le dos de ma petite main qui se perd et disparaît dans toutes sortes de cachettes étranges et chaudes et je vois les cerises de sa poitrine qui grossissent et s’épanouissent devant mes yeux. Je voudrais les cueillir mais elles sont trop hautes pour moi.

A chaque fois, le hammam devient pour moi plus mystérieux et les femmes plus fascinantes, leurs fruits moins compréhensibles et plus étonnants.
A l’âge de cinq ou six ans, je ne vois pas vraiment les visages, seulement les fesses et les cuisses. A l’âge de six sept ans, j’arrête de les regarder droit dans les yeux, mes membres se durcissent, les regards sont un peu gênés, les amies de maman ne me caressent plus que le visage et la tête.

Mais maintenant je vois tout le hammam à la synagogue lorsque je chante le Cantique des cantiques le vendredi soir, et elles sortent une à une de l’Arche sainte, riant et me chatouillant, et moi j’éclate presque de rire.
Quand je dis : « Je monterai au palmier, j’en saisirai les branches, et tes seins seront comme des grappes de raisins et ton souffle parfumé comme les pommes », je vois un verger de femmes, les pieds dans la terre, la tête dans le ciel et moi je grimpe aux branches, cueille les tétons et mange. Pendant la prière, je sens les odeurs de savon, de parfum et de henné.

Ça n’est pas pour rien que je veux tout le temps voir les vasques de Hechbon, les chèvres descendant les pentes de la montagne de Gilaad et les gazelles de la Terre d’Israël, parce que des seins, j’en ai vu beaucoup, mais des gazelles, jamais. Et il m’est difficile de comprendre le verset : « Tes deux seins, deux faons jumeaux d’une gazelle ». Est-ce que les seins de Zohra Tapiro sont comme ça ? Des êtres comme des gazelles avec une bouche, une langue et des yeux ? Peut-être ont-ils aussi des pattes ? Peut-être parlent-ils aussi ?

Au hammam on peut comprendre ce qu’est Jérusalem et la Terre d’Israël, comme ce rabbin qui s’est trouvé par hasard dans la ville de Bné Braq et qui a vu des chèvres broutant sous un figuier. Le miel coulant des figues et le lait gouttant du pis des chèvres se mélangeaient, alors il a compris ce que signifiait « ruisselant de lait et de miel ».

Si mon maître, monsieur Bouzmima, m’avait expliqué comme cela ce qu’était la Terre Sainte, qu’on appelle la terre de la gazelle, il n’aurait pas eu besoin de crier et de me frapper la plante des pieds avec une branche d’olivier. Il aurait simplement dit : « La Terre d’Israël est comme la poitrine de Zohra Tapiro » et j’aurais compris. Ou bien il nous aurait emmenés au hammam, nous aurait montré ce qu’il fallait et aurait expliqué. Dommage qu’il n’ait pas de mère qui l’emmène au hammam.

Le vendredi avec les hommes, ça n’est pas la même chose. Même au hammam ils se préoccupent des règles et des lois du « Choulhan harouh », du « Yoré déa » et du « Hochen michpat ».
Celui qui vient d’épouser une vierge est-il obligé de réciter le Shema, la prière du coucher, ou bien en est-il dispensé ? Parce que s’il n’a encore rien fait, il reste taraudé par ses pensées et il n’est pas bien de mélanger le pur et l’impur.
Et que doivent faire deux personnes qui dorment nues et s’enveloppent d’une même couverture, leurs corps se touchant ? Est-ce qu’ils diront la prière du coucher, puisque le contact de leurs corps peut éveiller leur désir, etc.
Au lieu de s’occuper de leurs corps, ils s’occupent de leurs têtes. Tout est toujours sérieux. Comme s’ils étaient habillés même quand ils sont nus. Ils retirent leurs vêtements et s’affublent de masques.

Les femmes, elles, se libèrent complètement. Les robes tombent et les seins se déploient comme des ailes, les cuisses bondissent, tout tinte comme des fruits juteux sur les arbres du jardin.
Pendant la semaine, elles sont penchées sur le métier à tisser, travaillant sans fin leur tapis de mariage, brodant encore et encore les robes et le linge de lit de leur trousseau. Le temps ne passe pas, l’endroit ne change pas.
Le jeudi, avant le chabbat, tout est en mouvement. Tous les instincts se libèrent, tous les silences se brisent, tous les rires éclatent, le corps s’élance hors de ses vêtements, sans maquillage, sans coiffure, sans foulard, sans voile. Tout est en désordre, soudain les seins délivrés deviennent des ailes, la langue libérée est comme dédoublée, amplifiée, et s’emballe : qui est morte, qui accouche, qui se marie, qui devient veuve, qui a fini un tapis, qui un chandail, qui a voyagé jusqu’à la Terre d’Israël et qui en est revenu.

Et moi je m’enivre des fruits du jardin comme dans le verger de grand-père Haïm, avec ses noisetiers et ses fraisiers, quand Hrazem monte, secoue les branches et nous, nous ramassons les fruits et mangeons.
Je regarde les cerises qui sont sur la poitrine de celle-ci. Et les noisettes de celle-là, et les fraises de cette autre, mais c’est encore trop haut pour moi. Je leur arrive à peine à la taille mais j’aime bien flâner autour de chaque arbre agréable à la vue et bon à manger. Je ne distingue pas le bien du mal. Des sources et des rivières jaillissent et arrosent le jardin.

Et soudain – catastrophe.

Au loin, d’entre les nuages de vapeur, sort une vieille toute ratatinée, sa peau est ridée et sa poitrine pendouille jusqu’à sa taille. Elle regarde en colère le jardin fleuri, comme si elle était une messagère de l’enfer. Ça n’est pas la première fois que je la vois.
De temps à autre, elle jette un coup d’œil entre les nuages, comme venue d’une autre époque, pour réprimander une femme qui aurait trop rit, ou faire taire, ou menacer. Jamais elle n’a souri à quelqu’un ou dit un mot gentil. Et voilà que maintenant, alors que je me tiens près de maman et que je regarde mon paradis, elle surgit du brouillard, me désigne d’un doigt accusateur et crie : « Voyez ce qui lui arrive ! C’est déjà un homme ! Regardez donc ! Jusqu’à quand ? » Et elle montre mon membre dur et dressé dans sa direction tel une branche de cerisier et toutes rient et voient ce que j’essaie de cacher sans y parvenir.

C’est comme cela que j’ai été chassé du paradis et que je n’y suis jamais retourné, et personne, pas même ma mère, ne m’a protégé de cette vieille effrayante. Dites-lui que je suis l’un des vôtres, que je fais partie de la famille, que je ne suis pas un étranger. Que je suis l’enfant de toutes. Oui, je suis l’enfant de toutes ! Pourquoi m’expulser de là ? Pourquoi me fermer la porte ? Ouvrez ! Ouvrez ! C’est moi ! Moi !

ROI MAROCAIN dans YOU TUBE

Voici le link pour un extrait de la piece "Roi Marocain"

http://www.youtube.com/watch?v=K3fg6rga2ss

Ma pièce de theatre "Roi Marocain" a été présenté au Théâtre National Habima à Tel Aviv en 1980.

Le lien à S.M. Mohamed V est peut-être au niveau subconscient parce que, Mohamed V a lui aussi apporte le salut au peuple marocain.
l'histoire du Maroc avant Mohamed V etait dure et cruelle. Trop nombreux rois échangés dans une période trop courte, ce qui a cree un état d'anarchie que le colonianisme l'ait utulise pour asservir le peuple Marocain. Mohamed V a fait un grand sacrifice personnel pour restorer l'indépendance et la dignité des Marocains - Juifs et Arabes.

Mon "Roi Marocain" est un roi juif qui venait de racheter le peuple juif de l'exil et de lui permettre le retour en Israël son pays natal, après deux millénaires d'exil. Ce roi est un marocain de naissance et de culture, mais son origine est juif . Il n'est pas un Juif européen de la Pologne ou de l'Allemagne, mais un Juif du Maroc avec les valeurs de la culture marocaine: l'imagination, la fantaisie, le respect, l' amour et la foi. En fin de compte - la «folie» collective d'une telle communauté qui est prêt à sauter des toits pour l'amour de la patrie avec la surtee que la foi et l'unité pouvaient vaincre la nature et leur permettre de voler sur les nuages a Jerusalem - Cette «folie» ne pouvait pas exister dans une société occidentale, mais seulement dans une societe orientale simple et, innocente comme la societe juive au Maroc.

Veuillez trouver ci-joint le link pour un extrait de la piece.
http://www.youtube.com/watch?v=K3fg6rga2ss

Gabriel Bensimhon

הסרט על גבריאל בן שמחון ובנו יונתן

"ב לינק לקטע קטן מהסרט החדש שלי "הסרט על גבריאל בן שמחון ובנו יונתן". הסרט הוא מסע של אב ובנו במרוקו היהודית. האב- אני - נולד בספרו ועלה לישראל והבן נולד בתל אביב והוא מבקר בפעם הראשונה בארץ אבותיו.
הסרט נעשה בעקבות ובהשראת כנס אסווירה שנערך במרץ השנה בנושא ההגירה היהודית ממרוקו ושבו השתתפתי גם אני.
הגבור הראשי בסרט היא מרוקו, היופי שלה ושל אנשיה והאהבה ההדדית בינה ליהודיה. אלה שנולדו בה וגם ילדיהם וצאצאיהם שנולדו בחוץ
אני מקווה שהאהבה הזאת עוברת יפה בסרט וכי הסרט השלם (60 דקות) יחזק את הקשר בין שני העמים.
גבריאל בן שמחון

Veuillez trouver le "link" pour quelques minutes de mon dernier film documentaire "Le film sur
Gabriel Bensimhon et son fils Yonatan".
Le film est une description d'un voyage exceptionnel au Maroc du temps juif par un père qui est ne a Sefrou et a immigre en Israël et son fils qui est ne a Tel Aviv et fait sa première visite dans le pays de ses ancêtres.
Le film a été inspiré par le colloque d'Essaouira sur "Migration, Identité et modernité au Maghreb" qu'il avait lieu en Mars derniere.
Le Maroc est le héros principal du film, sa beauté et son peuple, Le film reflet l'amour mutuel entre le Maroc et les juifs. Ceux qui sont nés la et aussi leurs fils et leurs descendants nés à l'extérieur.
J'espère que cet amour "passe' a travers le film et que le film complet (60 minutes) peut renforcer les relations entre les deux peuples.

Gabriel Bensimhon

http://www.youtube.com/watch?v=4CP4di_7RUQ

מה הים רוצה לומר?

מה הים רוצה לומר?

הדיגים עם החכות לא מחפשים את הדג. הם מחפשים את הים וכשתופשים דג הם נראים כמי שתפשו ים, לוקחים את הים הביתה ואוכלים אותו.

האם הים רואה אותך? האם הוא שומע אותך? הוא עסוק בעבודת יומו. תן לו. אל תפריע לו. הוא בכל זאת מחויב , זאת עבודה שהוא עושה מאז ומעולם וימשיך לעשות מעתה ועד עולם, אז תניח לו, אם לא ישים לב אליך לרגע, יש לו משימה חשובה ומוטלת עליו אחריות. זה לא מרצון רע שהוא לא שם לב אליך. כשימלא את מכסת יומו, הוא בטח יפנה אליך.
אה, הוא עוד לא פנה? אז חכה, עמוד והבט בו, זה תענוג להביט בו ולראות איך הוא שקוע כל כולו במשימה, נותן את עצמו בלי שייר, בלי להאט את הקצב, בלי לפגר, בלי לנוח. כל הזמן רוחש לוחש, רוצה לומר משהו, מפציר כל הזמן שישמעו אותו, אך איש לא שומע. מה הוא רוצה לומר? איש לא יודע. אולי גם הוא לא יודע, אף אחד לא טורח לפענח את שפתו. למה שיטרחו? הוא לא חבר הסתדרות, הוא יותר מדי עצמאי ובלתי תלוי, מתנכר אפילו לשמים מעליו, עובד לבד, בלי לנוח, מי מקשיב? מי מבין? אולי הוא צועק, אבל איש לא שומע.
מה אני שומע אותו אומר לי? החיים לא מובנים מאליהם. כמו שבאו בלי לשאול אותך, כך זכותם ללכת בלי לשאול אותך. השתדל לשאול אותם מה הם רוצים.

דיווח יומיומי על מצב הים

אם נקעה נפשך מהעיתונים, הרדיו והטלויזיה.
אם אתה מרגיש שהם מלכלכים את העולם, משחיתים אותו, מעוותים אותו, מזייפים ומשפילים אותו ולבסוף גם מכבים אותו- בוא לשמוע דיווח יומיומי על מצב הים.
אם אתה רוצה להתחיל את היום בחיוך כחול, באימון באדם ובחיים, להוסיף טיפת מתיקות ליומיום שלך - בוא אל הים.
הים שמביא לך בוקר טוב גדול, שנותן את עצמו בשפע ונדיבות, אופטימי, פשוט, גלוי, שקוף מבטיח את הנצח, את האתמול והמחר, ים של זמן.
מופיע כל בוקר רחוץ, רענן, חדש, תינוק שנולד, ללא זכרון, שולח גלים אין ספור לטהר את החוף , להציב דוגמה: ראו אותנו, היו כמונו.
הנה הוא נוגע קלילות ברגלי היחפות להודיע: אני פה. לא רוצה להעיר אותך ממחשבותיך, עדין, מתחשב, ידידותי, כמו כלבלב קטן מתחכך ברגלי , מבקש ליטוף, מחפש חום, ידידות.
הנה אני נכנס לטבול בו, משתכשך במימיו והוא מקבל אותי בחיבוק גדול, מלטף, אוהב, ...
תלכו לים, הוא לא משקר. אפשר לבדוק את ההסטוריה שלו. מליוני שנים. הוא אותו ים, לא משתנה, אמין ונאמן, אמיתי, ישר, שקוף, טהור, שקט, גם הקול שלו רגוע, מלטף. מה הגלים אומרים? הם מנסים לרקום מנגינה? לא, הם המנגינה. הם חוזרים וחוזרים על אותו תו בלי לשעמם, בלי להשתעמם.
הים תמיד התחלה. בלי עמים וכיתות ודתות. ישו לא הלך על פניו, משה לא חצה אותו ולא הלך בחרבה וגם פוסידון לא טלטל אותו בקלשון. הוא היה לפני כולם ויישאר אחרי כולם.
ספרות שאינה ים לא שווה להיכתב
מוזיקה שאינה ים לא שווה להשמע
ציור שהוא לא ים לא שווה לראות
קולנוע שהוא לא ים לא שווה לצפות בו.
אהבה שהיא לא ים לא שווה לאהוב.
הים הוא הספרות, המוזיקה, הציור, הקולנוע והאהבה בטהרתם
אתה לא רוצה ממנו כלום. הוא לא רוצה ממך כלום.
אתם רק מודדים זה את זה במבט ומחייכים. או שלא.

Dieu est parfois une femme

Dieu est parfois une femme

Par Gabriel Bensimhon

Quand j’arrive a Paris je m’installe dans l’un des hôtels près du Luxembourg. C’était mon quartier du temps de mes études à la Sorbonne et je lui reste attaché d’amour profond comme s’accroche un homme à sa jeunesse. Le Jardin royal d’une part avec ses arbres , ses fleurs , ses jets d’eaux et, de l’autre, les cafés, les librairies, la Sorbonne et la Seine , que peut-on souhaiter d’autre ? Après tout j’ai mon café où tout m’est familier, les garçons, les gens, les odeurs et les couleurs. J’y ai ma table habituelle où je bois mon café, assis face à mon cahier et parfois je pense : voila, en fin de compte, tout ce qu’un homme recherche dans la vie , une petite table, un petit espresso, un point c’est tout.Quand je me lasse et veux remuer mes membres, je vais faire un tour au Jardin du Luxembourg et si l’envie me vient de m’éloigner encore, je descends à la Station de Metro Luxembourg d’où je peux gagner en quelques minutes tout point dans Paris.

Aujourd’hui j’y suis descendu, décidé à aller prendre le soleil à La Défense. Voila des semaines que le ciel est couvert de nuages, le froid mordant vous pique et l’eau des fontaines est devenue glace, et soudain un soleil des dimanches se met à briller

.Dans l’entrée du Metro, parmi des photomates , des bankomates, des machines de vent de bonbons et de boissons j’ai repéré il y a quelque temps déjà un distrubuteur automatique de preservatifs. A l’endroit le plus public, où passent des milliers de personnes, se trouve, en pleine vue, le distrbuteur qui vend des preservatifs et vous explique comment introduire votre monnaie pour en obtenir. Le plus drôle c’est que je passe par la chaque jour et n’ai jamais vu personne s’arrêter devant cet distrubuteur. Les gens se servent des téléphones publics, des photomates, des bankomates , mais personne ne s’approche de cette machine-la, alors que fait-elle la si on ne s’en sert pas ? Par curiosité je décidai d’essayer si, en fait, elle fonctionnait.

A la vérité je n’avais besoin d’aucun preservatif, j’étais venu à Paris pour écrire. Paris m’aide à me déconnecter et à entrer dans ma bulle où je tente de m’entretenir avec moi-même, avec mes angoisses, mes interrogations, mes cauchemars et mes doutes. Je ne viens pas pour créer des liens. De sorte que cette machine-la ce n’est pas moi qui l’ai cherchée comme c’est elle m’a cherché. Je glissai ma pièce comme il est écrit, poussai le bouton désigné, attendis que le preservatif ‘tombe’, mais : rien. Je tapai sur la machine comme on fait dans ces cas-là pour faire descendre la pièce, mais toujours rien. ‘’Permettez-moi, s’il vous plait’’, j’entends une voix de jeune fille, je me retourne et la vois, elle, vingt, vingt-cinq ans, une broussaille de boucles noirs, lunettes à la Trotsky, et la bouche de Merlin Monro, des fossettes et un sourire d’enfant qui éclaire tout le visage. Laissez-moi faire, dit-elle, sort ma pièce de monnaie, l’introduit à nouveau, presse le bouton et le preservatif descend. Tenez, elle sourit et me tend le paquet ; je suis là, debout et la regarde alors qu’elle, avec aisance, introduit une pièce, sort un paquet pour elle-même, le met dans son sac et commence à partir, S’il vous plait je lui lance tout en lui tendant mon paquet, je n’ai pas besoin de ceci, si vous le voulez…Pourquoi, fait-elle, vous l’avez acheté, Ce n’était que pour rire, dis-je, je voulais voir si la machine fonctionnait, Et pourquoi elle ne fonctionnerait pas, elle demande. Je lui explique que je passe ici une ou deux fois par jour et n’ai jamais vu personne s’en servir. J’achète toujours ici, elle répond, c’est plus simple qu’à la pharmacie et c’est ouvert vingt-quatre heures. Bon, en tout cas, si vous avez besoin, je renouvelle mon offre. Mais, et vous ? fait-elle étonnée, de nos jours c’est dangereux sans. Je n’ai pas l’intention de…L’intention de quoi elle demande. C'est à dire…vous voyez…je suis à Paris…je ne suis venu que pour…, Il faut que vous ayez ça dans votre portefeuille comme la Télécarte, vous ne pouvez pas savoir quand vous en aurez besoin. Elle ouvre son sac et me montre encore deux paquets du même type, Voyez elle dit. Alors pourquoi vous l’avez acheté… je lui demande, tandis que nous montons ensemble par l’escalier mécanique. C’est pour ma mère, elle dit, Elle m’a demande de lui en acheter, Alors, prenez, je lui dis en lui tendant à nouveau le mien, pour votre mère.– Ecoutez, elle me dit, je vais aller boire un café en face, vous-voulez me tenir compagnie ? Volontiers, je dis et nous nous dirigeons ensemble vers le Café du Luxembourg, mon café. Et où choisit-elle de s’asseoir sinon à ma table celle ou Je prends tous les jours mon espresso et sur laquell j’ecris mes histoires ? Vois, me dis- je a moi-même, ton histoire vient s’assoir a ta table.

Nous avions commandé le café et étions assis face à faceà nous regarder, nos mains se touchant presque ; son sourire est candide et sensuel à la fois, impossible de savoir quoi croire. Vous savez me dit elle, votre preservatif n’est pas sorti parce que le jeton n’est pas descendu. Qu’est-ce qui n’est pas descendu ? dis-je. Le jeton, elle me répond..Parfois ajouta-t-elle, l’homme ne veut pas utiliser le preservatif, mais le preservatif veut l’utiliser, lui, vous comprenez ? Ses levres étaient pleines et sèches, comme avides de contact et mes doigts y touchèrent presque, quand une sonnerie de téléphone se fit entendre venant de sa sacoche. Elle en extirpe son portable et répond : Oui je l’ai acheté, je te l’apporterai, ne t’en fais pas. Les gens tout autour prennent leur petit déjeuner, d’autres boivent juste un café, assis avec un cahier ou un ordinateur portable, et moi je la regarde et me demande ce que je vais bien pouvoir en faire ? Elle pourrait avoir l’âge de ma fille. Plutôt sans gêne, elle me surprend quand, apercevant mon cahier, elle me demande ce que j’écris. Je l’ouvre et le lui montre.

Ouaou ! Elle reste bouche bée. Que vous arrive-t-il ? je dis. Je n’ai jamais vu chose pareille, dit-elle et examine mon écriture. Vous écrivez de droite à gauche et tellement petit ? Vous arrivez à vous relire ? C’est un embrouillamini absolu. Impossible d’entrer chez vous. Impossible d’en sortir. Mon Dieu, qui êtes-vous donc? Je vois un dédale obscur et là, au fin fond, se terre votre Minotaure. C’est effrayant. Qu’est-ce donc qui vous effraye ? je demande. Donnez-moi votre main, dit-elle, s’en saisit, l’enserre de ses deux mains chaudes, l’examine avec attention et dit : Vous avez besoin d’aide ! Le monstre est là qui veut vous déchirer . Quel monstre? Quoi? Prenez-garde ! soyez prudent ! Elle lit dans ma main, passe son doigt sur des lignes dans la paume de ma main et ensuite sur mon écriture, sur mes sourcils et sur mes levres, quand à nouveau son portable se fait entendre ; elle le saisit et répond : Ecoute, j’arrive de suite. Je regrette, me dit-elle, finit d’avaler son café et me tend une carte de visite, Appelez-moi quand vous voulez. Je dois filer. Une femme soudain envahit votre bulle, vous laisse un preservatif en main et s’en va

. Il y a peu il m’est arrivé une drôle d’aventure à Venise. Je me trouvais sur un quai du port, agitant ma main vers ma fille qui était à bord du bateau qui s’éloignait ; non loin de moi se trouvait une belle fille rousse, qui elle aussi,prenait congé d’un couple âgé qui se tenait là haut. Quand le bateau eût disparu nous montâmes tous deux sur la même embarcation qui nous ramena à la Place Saint Marc. Privés d’une langue commune nous ne pûmes converser. Tout ce que je compris c’est qu’elle avait pris congé de ses parents, de pieux chretiens, qui se rendaient en Terre Sainte en pèlerinage et qu’elle prendrait le train pour rentrer a Padoue, la ville où elle résidait. A la Place Saint Marc nous nous séparâmes, en effet, elle se dirigea vers la Gare Centrale et moi vers le Grand Canal pour chercher un hôtel. Vous êtes combien ? me demande le préposé à la réception dans le premier hôtel. Un seul, je réponds. Je regrette, dit-il, nous n’avons pas de chambre pour une personne seule, je payerai pour une chambre double , je dis. Impossible, répond-il. J’ai pensé qu’ils n’avaient pas le droit d’encaisser d’une personne seule le prix pour deux. J’allai dans un autre hôtel mais là aussi : pas de chambre pour personne seule, et ils ne sont pas prêts à prendre d’une personne seule le prix pour deux. Il a fallu que j’arpente les rues pour finalement découvrir qu’à Venise, dans les hôtels, il n’existe pas du tout de chambres pour célibataires. Conclusion : je vais devoir dormir dans la rue ! Sans doute des raisons religieuses, je raisonnais. La cité chrétienne veut me protéger du péché et veiller sur la moralité dans l’hôtel. Je sortis dans la rue, désemparé. Et qui vois-je sinon la rousse du quai ? Je lui souris et avec le peu de mots que je possède en italien je tente de lui expliquer : Nell hotello non c'e camera per uomini solo, c'e bisogno di una donna. En bref, pour avoir une chambre ilme faut une compagne. Elle, aussitôt, engagea son bras dans le mien, nous entrâmes dans l’hotel bras-dessus, bras-dessous et ce fut la nuit d’amour la plus belle et la plus longue que je connusse jamais et le début d’un roman mouvementé qui devait nous mener à Jérusalem, Nazareth, Bethlehem aux Eglises de la Nativité et du Saint-Sépulcre et depuis je suis reconnaissant à Venise et à ses romantiques idées

Je décidai de l’appeler sur le portable. Bon…, mais que dire à une jeune fille dont je ne savais pas même le nom ? J’avais cherché le silence, à m’isoler dans quelque café anonyme mais soudain apparaît quelqu’une aux levres pleines et te fourre un preservatif dans la main, et, avec un preservatif en main, tu peux écrire, toi ? Je ressortis la carte de visite qu’elle m’avait laissée, je la regarde enfin, et zut ! ce n’est pas sa carte personnelle mais celle d’un restaurant dans le Marais.Elle y aura mangé avec des amis, la carte se sera glissée parmi ses papiers et c’est par erreur qu’elle me l’aura remise au lieu de la sienne. Le contact est coupé, une porte a peine entrouverte s’est fermée. Je ressentis soudain le besoin très fort de la trouver, mais comment faire ? Je peux appeler le restaurant, mais même son nom, je ne le sais pas. Et disons même qu’ils se rappellent son visage – il n’est pas facile à oublier – une épaisse tignasse, un visage juvénile et sensuel, la bouche de Merlin Monro et les lunettes de Trozky , mais qui sait quand elle a été là-bas ? Et les restaurants gardent-ils donc trace de tous les clients?

Il y a quelques années j’arrivai très tôt le matin à Corinthe, la ville où grandit le Roi Œdipe jusqu‘à ce qu’il apprît brutalement qu’il n’était qu’un fils adoptif. Les vestiges de la ville étaient couverts de brouillard et on n’y voyait guère que des fragments de ruines, des morceaux de colonnes et de chapiteaux corinthiens brisés, mais on pouvait entendre le bruissement de la source Pirina tel que l’entendit peut-être Œdipe lui-même il y a des milliers d’années. J’etais venu là avec trois de mes amis et j’étais frappé par le spectacle enchanteur de ce lieu antique où vie et mort s’entremêlent quand je vis soudain, surgissant des brumes et sur le fond des colonnes corinthiennes, et s’approchant de moi, une déesse. On ne saurait décrire cela autrement. Jeune, élancée, vêtue d’un chiton bleu, elle semblait flotter vers moi hors du brouillard matinal, belle comme seules sauraient l’être des déesses ou des fictions de l’imagination avec sa chevelure d’or épandue sur ses épaules. J’étais bouche bée face à cette vision

.

Mais alors que je me dirigeai vers elle, voici que, déchirant le brouillard, un autobus de touristes, couleur pourpre, la ramassa, elle et ses compagnons de route, me ferma la porte au nez et s’éloigna. Cela, je ne pus l’accepter et je décidai de la suivre. Mes amis se moquèrent de moi : nous, nous n’avons rien vu. C’est ton imagination. A force de lectures de la mythologie tu transformes aussi la réalité en fiction. Il n’y a pas de dieux, ni sur terre ni dans les cieux et si femmes il y a, nous ne les avons pas vues ce matin ! Mais moi, je m’en retourne à Athènes, descends à la Place Syntagma, entre dans la première agence de voyage que je vois et demande son aide à l’employé : …Ce matin à sept heures, à Corinthe, sortant du brouillard, une déesse aux cheveux blonds, vêtue d’un chiton bleu, est apparue devant moi et quand je me suis approché d’elle … il ne me laissa pas poursuivre. Que me demandez-vous ? …Je pensais … peut-être pouvez vous m’aider…Il ôta ses lunettes et marmonna : Ici c’est une agence de voyage, pas une agence matrimoniale, au revoir. J’entrepris la tournée des bureaux de voyage et racontai mon histoire dans une foule de versions jusqu'à ce qu’en fin de journée je trouve l’homme qui était prêt à m’écouter jusqu’au bout. Voyez-vous, me dit-il, tout en caressant sa barbiche blanche, dans ma jeunesse un événement semblable s’est produit pour moi, au même endroit et à la même heure. Peut-être s’agit-il de la même déesse, qui sait ? Mais je n’ai fait aucun effort pour la retrouver. Je suis prêt à vous aider pour réparer ce que j’ai gâché. Dites-moi quoi faire ? Peut-être a-t-elle voyagé par votre agence , je dis. Des centaines de gens voyagent par moi chaque jour, comment puis-je savoir ? Et vous ne savez pas même son nom. Peut-être dans une autre agence ? Il y a des centaines d’agences de voyage. L’autobus était rouge. Il y a plusieurs compagnies avec des ‘bus rouges, dit-il. Il y avait avec elle un couple âgé, peut-être ses parents , je dis. Il prit le téléphone et se mit en devoir d’appeler d’autres agences jusqu’à ce qu’à la fin il obtint une réponse positive, oui, dans le premier bus pour Corinthe, de six heures du matin il y avait un couple avec leur fille, ils résident au Hilton à Syntagma. Il prit la peine d’appeler lui-meme, me passa le téléphone, une voix de femme âgée répondit.Alors avec quelqu’ appréhension je lui racontai : Vous ne me connaissez pas, Madame, mais ce matin à l’aube, dans les lambeaux de brouillard à Corinthe, au son du bruissement de l’eau de la source Pirina, j’ai vu venir vers moi une déesse, vêtue d’un chiton bleu, sa blonde chevelure flottant au vent. J’ai voulu m’approcher d’elle, toucher pour savoir si c’était bien une déesse que je voyais, mais …C’est ma fille Ursula’’, me dit la femme à l’autre bout de la ligne, d’une voix aimable et souriante, Pourrais-je lui parler ? Elle est sortie faire des courses, mais vous êtes invité à nous joindre pour le thé de quatre heures. A quatre heures de l’après-midi nous étions tous assis sur la terrasse de leur chambre au Hilton à boire du the anglais. Elle était là. La fille de l’ambassadeur d’Angleterre au Kénya, étudiante a l’université de Nairobi venue passer des vacances dans le pays natal de sa mère, et bras dessus, bras dessous nous descendîmes au restaurant de poissons face à la mer, nous mangeâmes des calamars et bûmes de la Retsina, qui est comme le nectar et l’ambroisie, le café nous le prîmes chez moi et là, de très près, sur son corps chaud et croquant, j’appris qu’un dieu est parfois un humain et qu’un être humain peut parfois être un dieu. Le lendemain je retournai heureux chez mon vieil agent de voyage pour le remercier et acheter chez lui un billet pour Nairobi

.

Ici, a Paris, je n’avais pas le début d’une piste ; à quelle genre d’agence m’adresser ? Aux Objets Perdus ? Elle ne sait même pas qu’elle m’a donné une carte de visite erronée. Une femme te laisse un préservatif dans la main et s’en va. Où est-elle allée ? Qui l’a appelée ? La tasse de son café est encore devant moi. Je la touche et regarde les traces de café dans le fond. Si je savais lire dans le marc de café, je pourrais peut-être savoir son nom et son adresse et même son numero de telephone, qui sait ? Je paye et Je sort, decends le Boul’Mich, pass a cote d’un telepohone publique, m’apprete a y entrer quand Je la vois qui sort de chez Gibert Jeune un gros paquet de livres sous le bras et arrête un taxi . Hé ! Je l’appelle depuis l’autre côté du boulevard mais elle ne m’entend pas et la voiture repart déjà. J’arrête un taxi et demande au chauffeur de la suivre. Nous traversons Paris, arrivons à cote de l’Opera, au carrefour ils passent au vert et le feu change au rouge juste devant nous, et mon chauffeur s’arrête, je lui demande de continuer, mais dans l’autre sens les voitures traversent déjà, je suis sur des charbons ardents jusqu'à ce que les feux changent et la voiture repart, par chance nous les repérons au carrefour suivant et nous les suivons de près, elle passe par la Madeleine, la Concorde. Là elle s’arrête, la jeune fille descend et elle entre aux Tuileries, je descends après elle, il fait une journée froide, elle se tient debout près de la grande pièce d’eau, l’eau y est gelée, peu de gens sont dans le jardin, tous avec des foulards autour du cou qui leur cachent la moitié du visage et le chapeau qui en cache l’autre moitié sauf elle avec sa grande crinière livrée au vent. Comment m’adresser à elle ? Quoi lui dire ? Il ne manquerait plus qu’elle se retourne et me reconnaisse, elle pensera qu’elle a à faire à un fou, mais elle m’a laissé une invitation, une carte de visite, je dois lui dire qu’elle s’est trompée de carte, que je n’ai pas son numéro…Hé ! Je me rapproche et l’appelle, elle se retourne et je vois que ce n’est pas elle, même crinier, mêmes lunettes, même manteau et même sacoche mais une autre femme, la quarantaine, qui me regarde avec l’air de dire :Que me voulez-vous ?- Merde ! je me dis a moi-même, et je m’éloigne complètement découragé vers le Louvre. Près de la Pyramide le preservatif m’échappe des doigts, je me baisse et le ramasse, déchire l’enveloppe et le sors, il est très doux, lisse, agréable au toucher, teinte rosée, je le porte a mon nez, il sent la rose, j’y souffle de l’air, il se gonfle , s’enfle jusqu'à éclater, je noue l’ouverture, sors une plume de ma poche et marque : Au diable ! Toi et ton preservatif ! et le lance en l’air, il s’élève de plus en plus haut, comme un grand sein et le vent le pousse vers la Concorde, je le suis des yeux, vois comme l’Obélisque le tapote par petites touches et lui va en s’élevant , se met a voler tout seul dans l’air avec le vent vers le jet d’eau, une jeune femme l’aperçoit et le montre a sa petite fille, le ballon se rapproche d’elles tres grand il ressemble a une mamelle géante avec le pis dehors, elle remarque l’inscription , sourit pour elle-même, le ballon grimpe plus haut et navigue vers la Seine ; j’essaye de le suivre, le vent l’entraîne et lui, comme un sein cosmique part a grande vitesse, passe la Seine, touche presque aux cheminées des maisons du Quartier Latin. Je parcours les ruelles du quartier, les yeux constamment en l’air à le suivre alors que lui, comme une lune avec un téton, vagabonde au dessus de la Tour St. Jacques, survole Notre-Dame, le Palais de Justice, et passant au dessus de la coupole du Panthéon il disparaît de ma vue. Je continuai à le chercher dans le ciel qui était nuageux, tres froid et tres vide, mais nul rayon de soleil, nul signe.Les passants emmitouflés dans leurs vêtements s’irritent chaque fois que, sans faire attention, les yeux levés, je les bouscule. Où est-il passé ? Je me demandais et où vais-je moi ? Sans en avoir eu l’intention je me retrouvais me dirigeant vers le Metro Luxembourg, de nouveau je descends les marches et ouvre le portillon et de nouveau je me trouve face à la machine à préservatifs et comme d’habitude personne ne se trouve a côté d’elle. Des gens étaient à côté des machines à bonbons, achetaient des gâteaux, parlaient aux téléphones publics, entraient et sortaient du Metro, mais vers elle personne ne venait. Et de nouveau je me demandais : qui s’en sert, pour qui a-t-elle été installée là ? Et je me mis en devoir de la faire fonctionner ; je sortis une pièce de mon porte-monnaie, la poussai dans la fente, attendis que le paquet sorte, mais rien ne sortit, je pressai encore un bouton sans aucun résultat, je remuais la machine- pas de réaction. ‘’Permettez-moi, s’il vous plait, entendis-je une jeune voix dans mon dos. Je tourne la tête et la voila, en face de moi, oui ,elle avec la bouche de Merlin Monro et les lunettes de Trozky , et un sourire qui éclaire toute la ville, Au diable votre preservatif me dit-elle avec un sourire et me tend le ballon, passe son bras dans le mien et nous sortons.

Traduit de l’hébreu par Victor Tordjman

Tous droits eserves:
Gabriel Bensimhon
Tel Aviv University
Department of Cinema and T.V.
Home: 11, Itzhak Sade St. Zichron Yaakov, Israel
Blog: http//:moledetzesex.blogspot.com
Origin: “Ya lghadia blkmoun, ya ragea bzatar, histories d’amour marocains”
(Holechet im kamoun, hozeret im Zaatar)
Hakkiboutz Hameuchad Editions, Tel Aviv

La seule rousse de la ville

La seule rousse de la ville

Par Gabriel Bensimhon

Contre la beauté de Zkora, on ne pouvait rien. Elle avait des yeux de braise, des cheveux d’un roux flamboyant et des taches de rousseur provocantes. En un lieu où l’on mariait les jeunes filles à l’âge de dix ou douze ans, Zkora, jeune vierge de quatorze ans, la seule rousse de la ville, avait l’air d’une terrible prédatrice.
Ne savait-elle pas que la ville entière s’embrasait ? Que ses boucles envoyaient leurs langues de feu à tout va, que chacune de ses lumineuses taches de rousseur était un appel au péché ?
C’était en effet la seule façon de comprendre pourquoi elle jouait tranquillement à la marelle, à la corde et à cache-cache, dans la ruelle où elle habitait, près de la synagogue. Elle riait et courait en tous sens en chantonnant, comme si elle ignorait qu’elle répandait son parfum virginal parmi les fidèles innocents, lesquels, avant de passer devant l’Arche sainte, étaient soudain pénétrés de l’odeur de tous les fruits de saison et adressaient alors une prière au « Créateur de tous les parfums ».
C’est pourquoi la synagogue « Essla delhaham » était toujours pleine à craquer. Les fidèles se relayaient toute la journée. On se pressait aussi à l’office de minuit car dans la chevelure de Zkora, le soleil brillait même la nuit.
Le jour de Kippour était particulièrement pénible pour les hommes, lorsque, vêtue de blanc, elle était assise tout près de l’entrée de la synagogue, tenant en main, comme c’était la tradition, un beau coing odorant, le plus gros de toute la ville, piqué d’épingles multicolores et de clous de girofle, et enveloppé d’une mousseline de soie transparente. Tous ceux qui passaient le seuil de la synagogue s’enivraient de cette odeur et voulaient la piquer d’un clou de girofle ou d’une épingle qui diffuserait encore mieux ses parfums, et commençaient ainsi le saint jour de jeune par des hallucinations.
Mimoun Attia, élève de la yeshiva, raconta qu’un certain jour de Kippour, il l’allongea telle un rouleau de la Torah et la déshabilla comme on déroule le Livre. Yehuda Siboni, le fils du chantre, décrivit comment elle vint se placer nue sous son talith au moment de la bénédiction « Birkat Cohanim ». Yeshoua Barouh, le gendre de l’officiant, révéla qu’il la trouva cachée entre les livres de la Torah lorsqu’il ouvrit l’Arche sainte.
Pour les malheureux élèves de la yeshiva, elle représentait plutôt Lilith qu’une naïve et inoffensive jeune fille à marier. Elle était si majestueuse et puissante et menaçante. L’esprit du mal était tapi dans sa chevelure flamboyante qui ressemblait à distance au buisson ardent qui brûle sans se consumer.
Dans les pages de la Bible et du Talmud, elle prenait à leurs yeux la place de Bethsabée, Mihal, Brouria, Tamar, mais en tant que Zkora, elle semblait trop imposante et vorace et trop impulsive aussi pour que quelqu’un demandât sa main. Il était possible qu’elle n’intéressât pas les jeunes gens car elle était pauvre. Sa mère était lavandière et personne n’avait oublié ce qui était arrivé à son père. C’était un marchand ambulant qui, comme tant d’autres, allait vendre ses articles de mercerie dans les villages du sud. La dernière fois qu’il partit, ce fut avant sa naissance et il ne revint pas avant qu’elle eût cinq ans. Il fit alors son retour en ville attaché à la selle de son âne, et sans tête. C’est ainsi que Zkora vit son père pour la première fois. Mais, nombreux à prétendre que ça n’était pas son père, ils étaient convaincus qu’il vivait dans le sud avec une Arabe et qu’il avait envoyé son âne avec le corps d’un autre pour libérer sa femme des liens du mariage. C’est du moins ce que crut rabbi Ovadia qui n’accepta pas le témoignage de l’âne.

Vint un temps où presque chaque soir, Zkora se revêtait de la robe de mariée de sa mère, brodée à la mode de Tafilalet. Tard dans la nuit, lorsque tout le monde dormait, elle sortait se promener dans les ruelles vides, parcourait seule le chemin des mariées, sans invités et sans orchestre.
La femme du rabbin s’en prit plusieurs fois à elle. Elle n’avait pas de preuve que Zkora provoquait son mari, mais quelque chose se passait dernièrement chez l’honorable rabbin Ovadia. Il était trop empressé auprès de sa femme, montrant un désir ardent et insatiable. Et combien de temps l’honorable rabbin pourrait-il résister à la tentation ? Ne franchissait-il pas le seuil de la synagogue quatre ou cinq fois par jour ? Il baissait bien les yeux pour ne pas la voir, mais comment se protéger de ses parfums et de sa voix rauque et rieuse ? Il ne pouvait pas non plus lui fermer les portes de ses rêves. D’ailleurs, n’envahissait-elle pas les rêves de tous les hommes de la ville de Sefrou sans demander leur permission ou celle de leurs femmes ? Elle avait entendu de ses propres oreilles son mari murmurer dans son sommeil : « Ah, Zkora ! Zkora ! » Elle invita donc l’honorable rabbin à l’éloigner de sa ruelle. Qu’elle aille jouer ailleurs. Mais comment était-il possible de l’empêcher de se tenir près de la fenêtre et d’écouter les chants et les prières ?
On avait sommé les élèves de la yeshiva adjacente de ne pas la regarder. Ils s’approchaient donc du seuil de la synagogue en cachant leurs yeux de la main. Cela n’était pas toujours suffisant. Parfois elle se moquait d’eux, les regardait de bas en haut, malicieusement, et ils se dépêchaient d’entrer en respirant profondément ses parfums. Au moment de la lecture du «Shema » , lorsque l’on ferme les yeux, ils jetaient un coup d’œil entre leurs doigts pour voir si la flamme éternelle brûlait toujours dans ses cheveux.
Même le maitre de la yeshiva fut débordé par son désir, et c’est pourquoi on le vit un jour, vêtu de noir, bondir à l’extérieur, et courir vers le cimetière pour calmer ses passions.
Sa beauté était célèbre aussi au-delà des portes du mellah. Sa voix et ses couleurs avaient pour ainsi dire brisé les remparts et les Arabes trouvèrent divers prétextes pour s’introduire dans sa citadelle royale – la ruelle de la synagogue –, afin de lui voler une étincelle qui leur servirait à allumer le feu chez eux.
Elle riait et plaisantait avec les jeunes Arabes, ils blaguaient avec elle en toute liberté et sa vivacité ne cessait de s’aiguiser.
Dans la communauté de Sefrou, personne n’osait l’affronter. On voyait en elle un dragon crachant du feu que seul un fils de géants des montagnes ou quelque djinn audacieux pourrait combattre. Rien d’étonnant à ce que ce fût finalement un Arabe qui la séduisit et lui fit quitter le quartier juif. Elle le suivit chez ses parents et l’épousa.
Le calme revint enfin dans le mellah. Même l’épouse du rabbin s’apaisa. Mais tandis que les femmes de la ville se réjouissaient, les hommes pleuraient en cachette et se lamentaient. De la synagogue « Esla delhaham » s’évaporèrent goûts et parfums.
Tous les chabbat, quand Zkora entendait les chants liturgiques, « Ygdal Elohim Hai», « Adon Olam Acher Malah», elle était sur le point de rendre l’âme.
A Roch Hachana, le schofar l’appelait et la suppliait de revenir à la maison, et elle fondait en larmes.
La dernière sonnerie du schofar, à la fin de la journée de Kippour lui brisait le cœur plus que toute autre chose. Elle lui rappelait le beau coing odorant, avec tous ses clous de girofle, qui répandait son parfum dans la ville entière. Et un jour, au moment où l’une de ces sonneries retentit, elle bondit le cœur battant et courut, courut à en perdre haleine jusqu’au mellah, retournant chez elle.
Selon les règles du lieu, il n’y avait pas de retour possible au sein de la communauté pour une juive convertie à l’islam, à moins qu’on ne lui versât une cuillerée de plomb bouillant au fond de la gorge. Bien que Zkora fût prête à affronter le plomb, les femmes s’opposèrent à son retour. Mais les hommes de la ville allèrent trouver le rabbin afin qu’il instaure de nouvelles règles. « Nous sommes obligés de l’accueillir », affirmèrent-ils avec insistance. L’un d’entre eux, Shimon Siboni, qui après vingt-et-un ans à la Légion étrangère était revenu dans sa ville, osa même s’exprimer ainsi : « Que nous voulez-vous ? Laissez donc cette jeune femme revenir chez elle, pour que nous, les hommes, ayons au moins de quoi nourrir nos rêves ».
Peu de temps après son retour, Zkora partit avec tous les habitants de la ville pour la Terre d’Israël. A bord du bateau d’immigrants illégaux, le « Yehouda Halévy », elle rencontra son futur mari, un de ses anciens voisins. Elle se rendit avec lui à Sdérot, à l’époque où la ville n’était encore que sable et désert, et là-bas, ils vécurent heureux et eurent beaucoup d’enfants.

La derniere mort de l'oncle Berto

La dernière mort de l’oncle Berto

Par Gabriel Bensimhon

Makhlouf, Tamo, Sultana, Joseph, Zamila, Aziza et Tamar, tous les oncles et les tantes qui étaient arrivés de Sefrou, s’étaient emparés de chambres qui entouraient le patio dans une même grande maison de Ouadi Salib, à Haïfa. Seul l’oncle Berto, oh, surprise ! prit le large. Lui, toujours si lié à la famille, resta avec sa femme Yito,- leur servante dans le passé,- et s’éloigna avec elle quasiment jusqu’au désert. Aux ruelles étroites où il était à son aise, il préféra désormais de vivre, comme par défi, dans les sables de Holon; aulieu des costumes européens, faits par le tailleur, qu’il affectionnait à Sefrou, il porte à présent l’uniforme d’agent de police.Un matin, alors que toute la tribu est assise autour de la grande table pour le repas du matin, le facteur entre avec un télégramme : ’’Votre frère Berto décédé. Venez vite.’’ Signé : sa femme Yito. La tante Sultana se met à pousser des hurlements affreux, sa sœur Tamo s’arrache les cheveux et se lacère la face, la grand-mère Fréha éclate en sanglots et en lamentations :

Oudi trali nktbou frras/ namlou hdita unaudou lnnas/
Unrani flbhor elash ella nkdr/ Elaroush msha uma bka ghir elmrsoum/
Hani mashia elbab dari ntbaka/ usshit elmndba aliya/
Yana Mashia min rish errish uma chllit di yamal alya kadish….

Cette première mort en Israël les a surpris ; peut-être pensaient-ils qu’ en Terre d’Israël la mort n’avait pas d’emprise, mais ils sont tous là, assis autour de la table, tambourinant de leurs doigts au rythme des lamentations :

Oudi trali nktbou frras/ namlou hdita unaudou lnnas/
usbouh esbah utrtkou eluah/ ulkbr ezdid ma zbrtlou nfftah/
Azi eldarek daba ualash thliha/ wila za errih utiih swariha/
Uhaidak tkoun eshafia fiha

….
Et c’est le Mellah avec ses échos qui soudain revient à Haïfa, mais aulieu de se répercuter des

fenêtres des maisons voisines et de résonner dans toute la ville, la lamentation reste dans le salon et les voisins roumains et polonais, aulieu d’entrer et de s’asseoir autour de la table, de s’arracher les cheveux et de se lacérer la face, sont debout là-dehors, près des fenêtres, et regardent vers l’intérieur, nous observant comme au théâtre, comme si nous étions une tribu étrange accomplissant quelqu’ antique rite funéraire. Il ne se passe guère de temps avant qu’un autobus en pleurs avec une famille endeuillée, ne fonce vers la localité inconnue ou l’oncle Berto a choisi de mourir, chargé qu’il est, lourdement, de mets et boissons et de marmites odoriférantes, toutes pleines de bonnes choses pour les sept jours de deuil.Quelque part, là-bas, au milieu des dunes, nous descendons du bus et commençons à avancer à pied, -avec les paniers chargés de la collation funéraire d’après l’enterrement-, en direction des baraques en bois, au loin. Et voici, oh miracle ! qui sort de la baraque isolée tout là-bas, si ce n’est l’oncle Berto en personne, bien vivant et en uniforme de policier. ’’Ce n’est pas Berto ?’’ je demande, étonné et me fais sévèrement rabrouer par l’oncle Makhlouf qui pense que je plaisante. ’’C’est l’oncle Berto !’’je m’obstine. ’’ C’est impossible !’’ fait la tante Sultana, incrédule. ’’ C’est lui !’’ crie sa mère, grand-mère Fréha, jette ses paniers, court vers lui, et tous courent après elle vers l’oncle Berto. Sa mère l’étreint, tandis que sa sœur lui assène une volée de coups de poings :’’ Je te tuerai ! Tu vas voir !’’ et lui se protège le visage, s’excuse et explique :’’ Je n’en pouvais plus. Vous m’aviez laissé tout seul. Personne ne vient me rendre visite…’’ ’’Moi je viendrai te rendre visite quand tu seras dans la tombe’’ lui dit Tamo, la jeune sœur qui l’avait tant pleuré le matin même.Pendant sept jours et sept nuits la famille fêta au cœur des dunes la mort et la résurrection du fils prodigue, jusqu'à ce que se terminent les plats mijotés, s’assèchent les bouteilles et s’enrouent les gosiers. Alors ils prirent congé de lui et de sa femme Yito et, traversant les dunes, ils s’en retournèrent vers la route au loin pour y attendre l’autobus de Haïfa, tout en versant une larme, car, comme dit le proverbe : ’’La mort est douce, mais la séparation est difficile.’’

Déjà à Sefrou l’oncle Berto était un homme bizarre. Le plus souvent il parlait le français. Contrairement à ses contemporains il n’avait jamais étudié au Héder, et la Michna et le Talmud lui étaient totalement inconnus, aussi était-il un des rares qui allait tête nue. Sa chevelure luisait toujours d’huile et de brillantine. Il avait l’habitude de se faire faire des costumes européens ’’sur mesures’’ de différentes couleurs, noirs et bruns et bleus et blancs et il en changeait souvent. Il chaussait aussi des souliers laqués, brillants. Ses parfums étaient étrangers. Ce n’étaient pas l’Eau de Roses ni l’Eau de Fleurs d’Orangers, les odeurs naturelles du Mellah, mais des parfums importés de Fès et de Casablanca, qui le suivaient et signalaient sa présence et amenaient les femmes à leurs fenêtres lorsqu’ il sortait pour son arrogante promenade dans les ruelles. Les jolies filles du Mellah, qui n’avaient nul besoin d’un parfum étranger pour embaumer la myrrhe et l’encens et pour qui aucun fard ne pouvait concurrencer les couleurs naturelles et vives de leur teint fleuri, le regardaient et se sourirent l’une l’autre. Elles l’appelaient ‘’Le Fils du Consul’’ avec une pointe de dérision, ni le ’’Fils du Cheikh’’ ni le ’’Fils du Roi’’, mais ’’Le Fils du Consul’’, c'est-à-dire : plus que le Roi, mais étranger, incompréhensible et pas de chez nous.

Rien de surprenant donc que malgré la fortune de son père, grand-père Braham, il a dû, pour finir, épouser Yito, la servante, jolie fille certes mais pauvre et simple, de celles que personne ne recherche en mariage et qui étaient épousées au mieux par des veufs âgés ou des vieux sans enfants, comme épouse en secondes noces.

Etait-ce une chance pour Yito d’épouser ’’Le Fils du Consul’’ ? C’est difficile à dire, car après la grandiose noce avec un bœuf d’or qui a été égorgé en cet honneur, la famille continua à la traiter comme une servante.A toutes ses tâches usuelles dans la maison s’était ajouté maintenant un emploi en plus : servir d’épouse au cher fils sans aucune rétribution additionnelle. Car quelle est sa récompense ? Partager sa couche la nuit. Et avec qui partagerait-t-elle sa peine ? Ses rêves ? Ne reste-t-il pas en effet Prince et elle la bonne a tout faire

Mais ce qu’elle ne pouvait pas rêver se produisit quand vint le Messie, et eux arrivèrent en Pays d’ Israël. Tout fut soudain chamboulé. Les brillants souliers laqués se couvrent de poussière dans les dunes, les complets sont trop chauds, les cheveux pommadés d’huiles se chargent de poussière, sa langue française ne compte plus pour rien, tous deux doivent se mesurer à la même nouvelle langue, à un nouveau climat et de nouvelles mœurs. Il n’y a plus de ruelles d’ombre, ni fermes ni fermiers, plus d’olives ni moutons, ni maître ni servante. Elle continue à travailler, il est vrai, dans des maisons étrangères pour ramener sa pitance. Mais à la maison elle est désormais le maître, tandis que lui, Berto, de maître devient policier, s’évertue de s’accrocher à quelqu’ uniforme kaki qui symbolise des vestiges de puissance et de domination, prince absurde, déchu de son trône, roi exilé aux chaussures empoussiérées, au cheveu qui s’éclaircit, au visage brûlé par le soleil. A la maison, parfois, il est le serviteur de la servante. Quand il exprime le désir d’aller s’entasser avec sa famille dans la même maison à Haïfa, elle, Yito, n’a vraiment aucune raison d’obtempérer. Bien au contraire elle part loin, vers un coin perdu, sur une planète inconnue où personne ne sait qui elle est. Lui fleurissait là-bas, dans la pénombre des ruelles. Elle s’épanouit ici, dans la clarté des espaces sablonneux, sous les cieux bleus, ici lui poussent des ailes et elle abat les murailles du gynécée qui la tenait prisonnière depuis trois mille ans. Oiseau sans ailes qui naquit dans une cage et jamais n’avait volé, voici que soudain tous ces espaces sont à elle ; elle déploie ses membres et commence à planer… à planer…

Le temps passe. Alors que nous sommes assis autour de la table pour le petit déjeuner, on frappe à la porte. Le facteur entre avec encore un télégramme de Holon. Le même télégramme exactement : ’’ Berto votre frère est décédé. Venez vite. Signé : Sa femme Yito.’’ Il n’a pas d’idée neuve ?’’ plaisante Sultana et continue a éplucher des pommes de terre. Tamo, sa sœur dit qu’il y a longtemps qu’elle le lui a préparé son repas funéraire et que s’il veut mourir, qu’il meure. Sa mère déchire le télégramme et le jette au panier en déclarant : ’’ Mon fils a perdu l’esprit’’.
Et pourtant, tous se trompaient et pour le ’’trentième jour’’ ils retournèrent à Holon pour, cette fois, pleurer vraiment sur sa tombe.




Traduit de l’hébreu par Victor Tordjman, Souccot 5770/ Octobre 2009

L'Ascension de Saada au ciel

L’Ascension de Saada au ciel.

Par Gabriel Bensimhon

Elle était belle, trop belle pour se marier. Ses sœurs, toutes les six, avaient mis au monde des enfants, mais elle etait pousse comme un dattier, grande aux yeux verts. Les garçons du Mellah de Aït-Boulli qui avaient demandé sa main furent éconduits des l’abord et les autres n’osèrent plus. Tant il est vrai qu’il était difficile de l’imaginer avec un simple mortel ; alors elle, qui s’attendait peut-être a quelque dieu ou pour le moins quelque prince, lasse d’écouter les propositions de mariage que lui soumettaient ses parents, ramassa un jour le peu de vêtements qu’elle possédait et quitta le village. Elle s’éloigna jusqu’aux confins du désert, et là-bas, dans l’une des falaises qui surplombent la vallée du Draa elle découvrit une petite grotte et coupa les liens avec son monde. Lorsque le soir elle revenait de la rivière, avec sur la tête une cruche d’eau ou une brassée de branchages, les bergers et les caravaniers pensaient voir une déesse et s’arrêtaient pour admirer, ravis, cet être miraculeux qui était comme un palmier en marche. D’aucuns parmi les hommes qui avaient tenté leur chance auprès d’elle essuyèrent un rejet serein, d’autres , refusèrent de voir cette divine beauté gaspillée et plantèrent leur tente près de chez elle, attendant qu’un miracle se produise et qu’elle leur adresserait un sourire. Petit a petit les tentes devinrent des maisons de pisé, puis des casbahs, les hommes épousèrent des montagnardes, rêvèrent d’elle et engendrèrent des enfants, plantèrent des vignes, creusèrent des canaux d’irrigation, installèrent des moulins sur la rivière ; les dattiers, la vigne, les figuiers, les grenadiers remplirent la vallée qui devint une coulée verte plantée comme un couteau dans le cœur du Sahara. Aït Bougmez fut le nom donné à cet endroit ou elle était assise la, les bijoux de cuivre sur le front, herborisant ses plantes médicinales, murmurant ses incantations, chassant maux de tête et maux de ventre, exorcisant les esprits, les démons et les obsessions, si bien que son nom se répandit dans tous les villages de l’Atlas.
Une nuit qu’elle était étendue, les yeux ouverts, sur sa couche solitaire, elle vit un serpent. Il était grand et noir. Sa queue près de l’entrée et sa grande tête aux yeux étincelants à côté de sa tête à elle.Il darda la langue, sentit l’air autour d’elle, caressant presque son oreille. Elle n’eut pas le temps d’avoir peur ou de comprendre ce qui lui arrivait quand elle le vit ressortir en rampant comme il était venu. Depuis, chaque nuit avant d’ aller dormir, elle prit l’habitude de casser deux œufs frais dans un bol de grès qu’elle déposait par terre à son chevet et il venait, avalait les oeufs , faisait sept fois le tour de son lit, humait l’air près de son corps et s’en allait. Parfois elle le voyait au travers des voiles du sommeil, luisant et musclé. Elle savait qu’il est des gens qui entourent leurs corps de serpents, s’étreignent, se caressent et s’embrassent mais elle n’osait pas le toucher, ni lui elle. Il y eut des nuits ou leurs regards se croisèrent créant une tension entre eux, mais il baissait le regard le premier et partait.La rumeur se répandit, - personne ne sut comment,- que Saada vivait avec un serpent. D’aucuns même disaient avoir entendu, répercutés par les parois de la grotte, des échos d’amour tempétueux. Et certains affirmaient- ni plus, ni moins- avoir vu la prêtresse s’unir au serpent et dévoiler ses seins devant lui.
Elle était la dernière à entendre l’arrivee du Messie. Quand les deux enfants, fils de sa sœur, lui annoncèrent que le Messie était venu dans leur village, elle laissa-là le couscous qui fumait et courut après eux, pieds nus, jusqu’au village qui avait déjà tout chargé sur des ânes. Les derniers étaient encore entrain d’ôter des mézouzot des maisons et d’envelopper les rouleaux la Torah et a les lier avec des cordes sur le dos des bêtes.Une procession d’ânes chargés d’enfants et de parchemins de la Loi sortit du village, se joignit à des processions venant d’autres villages et s’y fondit. Et les voisins arabes, le long du chemin, de part et d’autre, embrassent les émigrants et écrasent une larme. Et c’est ainsi, avec une seule robe sur elle, celle sur laquelle était brodée la vallée verte, que Saada arriva au Mochav Otzem dans le Lakhich.Là, en plein désert aucune plante ne poussait. Aucune bête ne se voyait à l’entour, ni abeille, ni papillon ni oiseau ni serpent.Mais les instructeurs de l’Agence Juive s’emparèrent de la région désolée et, comme par magie, avec la moitié d’une vache et un demi cheval ils en firent un paradis. Ils prirent également les femmes et les enfants pour le travail et, parmi eux, la prêtresse de Ait Bougmez qui aida au ramassage des concombres, des tomates et des pommes de terre. Jour après jour elle rentrait chez elle le visage brûlé par l’ardent soleil et des ampoules a ses mains de soie. Ce n’était pas facile pour elle de s’accoutumer à ce nouvel endroit. Les maisons blanches aux toits rouges, se ressemblaient tant que plus d’une fois elle avait eu du mal à retrouver son logement et dut demander à des enfants de l’aider. Un jour qu’ elle essayait de tourner sa clef dans la serrure un homme inconnu ouvrit la porte et, soupçonneux, lui demanda ce qu’elle voulait. Une autre fois elle ouvrit la maison, s’assit à la table de l’Agence et mangea quelque chose dans une assiette de l’Agence quand un homme étranger, en caleçon, sortit de la chambre et lui fit remarquer qu’elle mangeait son repas, à lui. Les gens de Otzem étaient heureux que Saada, la prêtresse de la vallée, se trouvât parmi eux. Les vieux croyaient que la floraison rapide lui était imputable. Les jeunes par contre attribuaient cela aux instructeurs de l’Agence et aux tracteurs. Ils étaient emballés par le miracle du tracteur ; ils le montaient et le conduisaient au loin, labourant le désert jusqu'à l’horizon. Il semblerait que le tracteur avalât de la terre brune à l’avant et la restituait verte à l’arrière. Eux, dont les pères avaient été ferbalantiers, bijoutiers, cordonniers et tailleurs s’étaient mués soudain en magiciens, manipulant charrues et faucheuses, déplaçant tuyaux et dispositifs d’arrosage et disant à la pluie où tomber et quand. Les instructeurs de l’Agence, cheveux clairs et de kaki vêtus, réussirent même a faire pousser de grandes tomates rouges en plein hiver, à faire pondre les poules blanches deux fois par jour et qu’une seule vache donne autant de lait que dix. A Saada leur magie apparaissait plus forte même que la sienne ; il est vrai que les œufs n’avaient pas le goût d’œufs, le lait n’avait pas le goût de lait et les fruits et les fleurs n’avaient aucune odeur, mais elle pensait que c’était elle qui avait perdu les sens de l’odorat et du goût. En peu de temps les champs se couvrirent de verdure. Les cris de nourrissons, le meuglement des vaches et le caquètement des poules remplirent l’air et des papillons, des abeilles et des criquets arrivèrent aussi et un jour elle rencontra même un serpent … C’était un petit serpent de couleur claire, qui surgit de derrière des buissons, ondula en travers du sentier et lui coupa le chemin. Il n était pas noir et ne se dressait pas, comme son serpent d’ Aït Bougmez a l’antique majesté. Elle le fixa un moment et s’attendait à ce qu’il parte mais il ne bougeait pas. En général il lui suffisait de le vouloir pour que les choses arrivent. Cette fois le serpent ne recevait pas sa volonté. Elle fit un pas en avant pour signifier son intention, mais au lieu de reculer le serpent avança la tête vers elle, menaçant. Elle décida de murmurer une formule pour situations de détresse et chuchota trois fois ‘’Amtelaï bath Ourvata’’, mais le serpent sortit sa langue comme pour se moquer d’elle.Qu’arrive-t-il ? Qu’est-ce qui s’était détraqué ? Elle décida d’avancer mais le serpent jaillit dans sa direction et elle n’eut d’autre choix que de se servir de son bâton. Elle le saisit au cou et le cloua au sol.Ils n’étaient guère nombreux, à présent, ceux qui avaient encore besoin de ses conseils. Ils étaient si occupés à défricher les terres et à faire fleurir le désert qu’ils n’avaient pas le temps d’etre malades. Qui tombait malade allait au dispensaire; le médecin y soignait avec succès des maladies dont on ignorait même jusqu’à l’existence, et les instructeurs de l’Agence guérissaient bêtes et plantes avec le pouvoir de sorciers d’antan. Les instructeurs de l’Agence ne cessaient de prêcher, jour après jour qu’il n’y a plus de place pour la foi, que les versets et les incantations étaient morts. Que les proverbes et les exorcismes, les philtres et les bâillements n’avaient plus droit de cité, que le ciel est vide et que tout se trouve sur terre, y compris le paradis, Dieu et la Caisse Maladie. Au début sa réputation la précédait dans tout le pays et les habitants de Otzem étaient fiers qu’elle leur appartienne. Des personnages importants et des membres actifs de l’Agence, et du gouvernement qui venaient voir par eux-mêmes la grande réussite de Otzem ne manquaient pas de la rencontrer également, lui serraient la main et lui montraient beaucoup d’honneur. Au cours de l’une des campagnes électorales, arriva chez elle un duo d’activistes, chaussés de sandales et de kaki vêtus, avec un grand bouquet de fleurs, accompagnés d’une suite de photographes, de journalistes, de membres du parti et du président du Conseil Local. Ils firent appel à ses sentiments et insistèrent : vous serez notre première députée à la Knesset. Elle n’avait aucune idee de quoi il s’agissait, mais elle ne pouvait refuser et signa la feuille de candidature d’une empreinte digitale. On la photographia au volant d’un tracteur, trayant une vache et préparant un couscous. Ensuite ils la firent monter sur une estrade, la firent asseoir au centre, entre eux et le président du conseil local et lui tendirent un microphone. Elle ne savait quoi dire, et se contenta d’un large sourire, ouvrant ses bras comme deux branches de palmier. Sa photo parut dans les premières pages du journal et, à ses côtés, au premier plan, les deux activistes. Sauf que,- quelques mois plus tard,- juste un ou deux jours avant les élections, les activistes vêtus de kaki revinrent et lui firent signer un autre formulaire qui s’avéra plus tard, après les élections, être un papier de désistement de sa candidature en faveur de l’un d’eux. Un des instructeurs de l’Agence tomba amoureux d’elle. Il venait après sa journée de travail et restait debout toute la nuit sur le chemin face a l’entrée de sa maison. Elle devait avoir l’âge de sa mère, mais elle se tenait encore très droite et surprenait par son allure. Six mois durant il se tint ainsi debout, silencieux, face à sa porte fermée, jusqu'à ce que,- au début de l’hiver, alors qu’il était trempé jusqu'à la moelle des os,- sa mère le rejoignît, un parapluie à la main, et abrita son fils. Saada ne pouvait plus refuser, elle sortit vers eux et, sous le parapluie comme sous un dais nuptial elle mena la paire au conseil local où on leur fit une modeste noce avec la participation du rabbin local et des membres du conseil. Sur le chemin vers la maison, un serpent jaillit et piqua le marié qui tomba et ne se releva pas. Et au lieu du domicile conjugal c’est au cimetière que les invites l’accompagnerent. Peu de temps après des quintes de toux commencèrent à l’affliger qui épuisaient toutes ses forces. Elle se composa toutes sortes de remèdes, massa son corps avec des huiles de plantes qu’elle ramassa dans les champs et inhala les vapeurs d’extraits de fleurs mais sa respiration allait en se raccourcissant et plus d’une fois elle manquait étouffer.Un de ses admirateurs habitant Sdérot, la prit chez un médecin réputé. Son ami, chauffeur de taxi, lui avait raconté qu’il l’avait guéri de l’asthme en une semaine. Le grand médecin lui donna de petites fioles avec des poudres de diverses couleurs et lui ordonna de prendre la poudre jaune à une heure et quart du matin avec un demi verre d’eau de Seltz et la rouge a trois heures et demie avec un quart de verre d’eau gazeuse et ainsi de suite ; elle rentra chez elle pleine d’énergie. Ils sont plus forts que moi, se dit-elle, jamais je n’aurais pu, moi, promettre la guérison à une date. Mais le chef des instructeurs de l’Agence ricana : vous avez, à l’évidence, affaire à un charlatan car il est bien connu qu’il n’y a pas de remède contre l’asthme et s’il existait la Caisse Maladie le saurait ; et il s’assit et écrivit une lettre courroucée au directeur du Ministère de la Santé Publique dans laquelle il racontait l’histoire, détaillait les médicaments, et conclut par des questions : ce médecin est il réellement médecin, les médicaments sont-ils des vrais médicaments, le prix est-il abusif et enfin est-il possible de guérir l’asthme en une semaine ? Apres quelque temps il reçut une réponse qu’il lui lut, tandis qu’elle étouffait: le médecin est médecin, les médicaments sont des médicaments, le prix est fonction de l’offre et de la demande et a la question de savoir s’il est possible de guérir l’asthme en une semaine, le réponse est oui, si on a la foi. Comprenez-vous ?! La foi ! Le directeur du Ministère de la Santé est lui-aussi un charlatan s’il prête foi à la foi, et il jeta les médicaments qu’elle avait reçus.Sa respiration se faisait plus courte de semaine en semaine, elle s’épuisait en attaques successives jusqu'à ce qu’elle dut s’aliter. Même alors on vint encore en pèlerinage chez elle. Ce furent surtout de vieilles femmes de son village natal qui se rappelaient qu’elle était une déesse, une véritable sainte, qui tirait ses forces de la Terre, de Arbres, des Etoiles et de Fleuves et qu’elle avait le pouvoir de transmettre ces forces a leurs descendants incurables par un toucher de la main, par la voix, en un regard. Elles s’asseyaient près d’elle, entendaient ses gémissements, lui essuyaient les glaires avec des serviettes, lui adoucissaient la vie avec du thé à la menthe et plongeaient leurs regards dans ses yeux verts ou elles voyaient d’antiques rois et prophètes de temps lointains et miraculeux. Elles savaient qu’elle descendait d’une lignée longue et ancienne de Gens de Dieu, des dieux et des magiciens qui existaient dans la nuit des temps, et qu’elle savait ce que nul autre humain ne saurait jamais, qu’elle était la femme qui parlait avec les fleuves et les mers et les forets dans un langage secret et des langues mystérieuses que personne dans le Mochav Otzem et nulle part ailleurs dans ce nouveau pays ne connaît ni ne comprend. C’est pourquoi elle pleura tant lorsqu’un jour une vieille qui l’avait connue dans la vallée du Draa lui amena son petit-fils de six ans, brûlant de fièvre. Elle déplia à son habitude son foulard de tête brodé pour faire ‘’Essane’, l’entortilla pour en faire une sorte de corde et se mit à le mesurer du pouce à l’auriculaire et à y faire des nœuds tout en chuchotant « Vihi Noam » et à bâiller et bâiller ; habituellement le malade se mettait à bâiller avec elle et sortait ensuite bien-portant pour retourner chez lui. Cette fois l’enfant ferma la bouche et ouvrit les yeux pour ne plus les fermer. Elle n’accepta pas qu’il fût mort et continua à le bercer dans son giron toute une journée jusqu'à ce qu’on le lui prît de force pour l’enterrer.Petit a petit elle comprit qu’il y avait quelque chose dans l’air de ce pays qui agissait a son encontre et limitait ses pouvoirs et une fois elle fut même effleurée par la pensée que peut-être il lui semblait seulement qu’elle avait eu des forces particulières, que les gens guérissaient en fait d’eux-mêmes, naturellement, et qu’elle s’en attribuait le mérite, elle pensait : peut-être, en vérité, toutes ces herbes et ces versets et toutes ces pratiques, apprises de la grand-mère de sa grand-mère sont-ils sans valeur et dénués de toute signification.
Parfois lui venait la pensée qu’il lui arrivait ce qui arrive à de grands dieux,-comme lui racontait son arrière-grand-mère,- que l’on ne peut vaincre à moins de réussir à les soulever et à les détacher de terre. Il faut tout oublier et commencer à tout examiner. Rien, réellement, n’a existé. Ni la vallée du Draa, ni les palmiers, ni les figuiers, ni les oliviers. ni la grande trace verte qui coupait le désert comme un couteau, ni tous ces hommes qui l’aimaient et eleverenet une ville, ni les femmes et les enfants qui leur naquirent, ni les chevres, ni les fleurrs, ni les etoiles- tout n’est que vaine fantaisie. Elle n’était pas une déesse de fertilité et de guérison mais simplement une femme comme toutes les femmes. Le serpent, lui non plus, n’a jamais existé et n’a été qu’un rêve.Sans trop réfléchir elle se mit à lui déposer comme jadis deux œufs frais dans une coupe à côté de son lit. Elle était profondément endormie quand, au cours d’une de ces nuits, il apparut. Le Serpent Noir d’Aït Bougmez. Il fit irruption par l’ouverture, ses anneaux derrière lui, s’approche d’elle, se dresse et darde sa langue, la regarde avec un air courroucé comme s’il lui reprochait ‘comment l’avait elle abandonné sans prendre congé ‘, ondule de la langue, lui chuchote à l’oreille comme s’il l’appelait par son nom pour la réveiller, peut-être pour la sermonner quand soudain elle ouvrit les yeux, incrédule. Aucun doute, c’est lui. L’énorme serpent noir. Comment est il arrivé là ? Comment a-t-il su la trouver ? Ses grands anneaux muscles le propulsent rapidement et il se tient à son côté, plein de vitalité et debout, tâtant de sa langue l’air près de son nez. Elle, non seulement le regarda sans aucune crainte, mais un sourire se forma sur son visage lorsqu’elle le vit se glisser sous ses draps, se lover sur son corps sous ses vêtements, aller et venir sur sa peau lisse en un contact évasif, léger et presqu’ aérien. Elle n’avait encore jamais, de sa vie, éprouvé une telle caresse totale, simultanée sur tout son corps, comme si une main géante aux mille doigts, d’amour et de désir, se trouvait en même temps sur son dos, son ventre, sur son cou, son visage, ses hanches, ses seins, ses fesses et ses cuisses. Il lui semblait qu’il luttait avec elle et se jetait sur elle pour la déchirer, se transformait en corde et s’enroulait autour d’elle et se resserrait ; l’instant d’après elle sentait qu’il la cajolait en un contact délicat et à peine effleuré, courant sur son corps comme une brise, fuyant, léger et lourd, à la fois présent et absent. Il avalait des distances sur son corps, calme et concentré, courait et se répandait sur elle, devant, derrière, aller et retour jusqu'à ce qu’il n’y eut plus la moindre partie de son corps qui n’eut senti la chaleur, le courant, l’excitation, le chuchotement, le lapement et la caresse glissante, comme si elle recevait en une seule nuit, en une seule portion concentrée, son dû d’amour d’une vie entière, et elle fut emportée à de grandes distances d’un plaisir tel qu’elle n’en avait jamais connu, et elle revoyait d’un bout du monde a l’autre la vallée du Draa et la rivière du Ziz avec ses eaux vertes et les palmeraies de dattiers, et elle voyait le couteau vert qui tranchait le désert, et il lui revint tous les parfums de fleurs et de fruits de son enfance et de sa jeunesse, l’odeur de la rose et du lis, de la pomme, la poire et de la cerise, et soudain elle sentit un coup de marteau entre ses cuisses qui arriva jusqu'à sa gorge et un cri de douleur et de plaisir s’échappa de sa bouche et ses yeux se dessillèrent subitement pour voir le ciel s’ouvrir et elle s’y éleva sur un serpent ailé.

Traduit de l’hébreu par Victor Tordjman, Herzlia, 1er novembre 2009